הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
א.
אנחנו זוג צעיר. אלחנן סוחב את המזוודה, אני את התיק ואת עצמי. הגשם מזרזף ואני משתדלת שהוא לא ידבק בי וגם לא הבוץ האוורירי שבקצות המדרכה.
הדלת נפתחת. מעץ שיש לבן ופעמון שמקישים עליו ענוגות, אני נכנסת, חמותי מקבל אותי בחלוק מטופטפ ובית שרצפתו בוהקת כמו מראה ויום שישי בצהריים היום להזכירכם, ויש לה שתים עשרה ילדים. אבל שום טביעת אצבע לא מקרקשת את השיש המחוטב.
אנחנו נכנסים לחדר. אני מניחה את העוגה, מרגישה פתאום כמה היא עלובה לעומת כל הנצנץ שמסביבי. 'למה לא חשבתי קודם?' אני באה בטענות אל עצמי אבל מאוחר מידי, אין מנוס, והעוגה החד קומתית שלי משפילה קצפת מול עוגות השחקים שמסביבי.
אני נכנסת לחדר, מצעי מלמלה עם כריות סוכריה וריח וניל מפנק מקדם אותי. אני כמעט טובעת בספה הרכה אבל שהשוויגער נכנסת עם כוס קפה חם ועוגות חתוכות סימטרית אני כמעט מזנקת, כאילו תפסו אותי בקלקלתי, כאילו הייתי חתולתו של ר' יונתן אייבישיץ, אלחנן מפטפט נינוחות עם אמו ואני מרגישה קצת גלגל שלישי בעגלה, בורג חלוד, חלב שעבר עליו התאריך.
עוד רגע הדלקת נרות. אני יוצאת. מלכי גיסתי מקבלת אותי בחיוך מוקפד ומשורטט. היא שואלת קלות "מה נשמע?" ולא ממתינה לתשובה. כשמה כן היא – מלכת הנימוס והסדר. ההפך ממני.
אני מחייכת אליה, מקוה שהיא לא חכמה מספיק בשביל להבחין במבוכה שמקלפת ממני גלד, משילה מעלי חומה. "תטעמי משהו!" דוחקת בי השוויגער כאילו לא מלאה אותי בעוגות רולדה שופעות. אני לא רוצה, אני לא מעזה להגיד שאני לא רוצה. אני אוכלת, מרגישה את מבטה נוקב בי, כאילו עיניה מבקרות את הדיאטה הנשברת.
אלחנן עליז, אני רואה שטוב לו בבית הוריו. הוא לא עבר איזה ילדות קשה ורדופת גבולות, אין לו משקעים מנקיון יתר או אסטטיות פנימית מוגזמת, וציפור קטנה שבתוכי מנקרת שהייתי שמחה לו לא היה אוהב את כל הארמון קסמים הזה, את כל הדיפלומטיות החונקת והמילה הנכונה והקולעת שתמיד מגיעה בזמן הנכון, בנימוס רב והגשה מקסימלית.
אנחנו מפטפטות, כמו נשים, אבל איכשהוא הכול תקוע. המילים נימוחיות כמובן, אבל קשות לבליעה. האוירה כך נראה – חמימה לכולם. רק לי קר. קפוא. מושלג.
"אז למה עזבת את העבודה?" הנימה מתכוונת להיות נטרלית, אבל אני מתכווצת. ושגיסותי מסביב מוסיפות ש "כמה קשה היום לעזוב עבודה" ו "איך אפשר לעזוב עבודה בלי שיש אחרת?" ההתכנסות לתוכי נעשית כמעט פיזית.
אני מגמגמת משהו על תנאים גרועים וסביבה לא ראויה. הם מהנהנות 'אה אה' ו 'בטח בטח' אבל איכשהו אני מצטיירת כהדיוטית מושלמת שנלחמת על פרורי החכמה שלה.
הסעודה מתחילה. אלחנן אומר פרוש, מבזיק אלי חיוך. אני מזדרזת להשיב, שלא אצטייר כאומללה. טועמת משבע עשרה סוגי הסלטים ומחמיאה אותו מספר פעמים. וגם ששיח גיסות חוצה את הקולינריה לדעות ומחשבות אני מרגישה בקצה, ולא רק כי שם אני יושבת.
הגיסות שלי מקסימות, באמת. יעיד אלחנן שדומה להם כל כך והמחמאות שהן מפרגנות בכל ביקור. אבל איכשהוא אני לא מרגישה נוח.
הן מקסימות, הו הו מקסימות. אולי יותר מידי. וגם יודעות את זה, מצוין. וטורחות לציין את זה באלגנטיות מהוקצעת.
אחח. שוב נגררתי למחשבות. הסעודה כבר מסתיימת. שוב פטפוטים ואני צונחת סוף סוף למיטה עייפה. גמורה.
הבוקר מגיע מהר מידי, ושאני יוצאת מעדנות מחדרי בשעה שלטעמי האנין מוקדמת – מקבלים אותי כולם כבר לאחר קידוש חלבי ותפילה. אני מצטרפת, טועמת מן הבר המאולתר של שמונה סוגי המאפים ומחמיאה בכפולות.
ואיכשהוא, ביחד עם טעם השוקולד והטריקולר, אני מרגישה את טעמם המלוח והגביש של הדמעות.
אנחנו זוג צעיר. אלחנן סוחב את המזוודה, אני את התיק ואת עצמי. הגשם מזרזף ואני משתדלת שהוא לא ידבק בי וגם לא הבוץ האוורירי שבקצות המדרכה.
הדלת נפתחת. מעץ שיש לבן ופעמון שמקישים עליו ענוגות, אני נכנסת, חמותי מקבל אותי בחלוק מטופטפ ובית שרצפתו בוהקת כמו מראה ויום שישי בצהריים היום להזכירכם, ויש לה שתים עשרה ילדים. אבל שום טביעת אצבע לא מקרקשת את השיש המחוטב.
אנחנו נכנסים לחדר. אני מניחה את העוגה, מרגישה פתאום כמה היא עלובה לעומת כל הנצנץ שמסביבי. 'למה לא חשבתי קודם?' אני באה בטענות אל עצמי אבל מאוחר מידי, אין מנוס, והעוגה החד קומתית שלי משפילה קצפת מול עוגות השחקים שמסביבי.
אני נכנסת לחדר, מצעי מלמלה עם כריות סוכריה וריח וניל מפנק מקדם אותי. אני כמעט טובעת בספה הרכה אבל שהשוויגער נכנסת עם כוס קפה חם ועוגות חתוכות סימטרית אני כמעט מזנקת, כאילו תפסו אותי בקלקלתי, כאילו הייתי חתולתו של ר' יונתן אייבישיץ, אלחנן מפטפט נינוחות עם אמו ואני מרגישה קצת גלגל שלישי בעגלה, בורג חלוד, חלב שעבר עליו התאריך.
עוד רגע הדלקת נרות. אני יוצאת. מלכי גיסתי מקבלת אותי בחיוך מוקפד ומשורטט. היא שואלת קלות "מה נשמע?" ולא ממתינה לתשובה. כשמה כן היא – מלכת הנימוס והסדר. ההפך ממני.
אני מחייכת אליה, מקוה שהיא לא חכמה מספיק בשביל להבחין במבוכה שמקלפת ממני גלד, משילה מעלי חומה. "תטעמי משהו!" דוחקת בי השוויגער כאילו לא מלאה אותי בעוגות רולדה שופעות. אני לא רוצה, אני לא מעזה להגיד שאני לא רוצה. אני אוכלת, מרגישה את מבטה נוקב בי, כאילו עיניה מבקרות את הדיאטה הנשברת.
אלחנן עליז, אני רואה שטוב לו בבית הוריו. הוא לא עבר איזה ילדות קשה ורדופת גבולות, אין לו משקעים מנקיון יתר או אסטטיות פנימית מוגזמת, וציפור קטנה שבתוכי מנקרת שהייתי שמחה לו לא היה אוהב את כל הארמון קסמים הזה, את כל הדיפלומטיות החונקת והמילה הנכונה והקולעת שתמיד מגיעה בזמן הנכון, בנימוס רב והגשה מקסימלית.
אנחנו מפטפטות, כמו נשים, אבל איכשהוא הכול תקוע. המילים נימוחיות כמובן, אבל קשות לבליעה. האוירה כך נראה – חמימה לכולם. רק לי קר. קפוא. מושלג.
"אז למה עזבת את העבודה?" הנימה מתכוונת להיות נטרלית, אבל אני מתכווצת. ושגיסותי מסביב מוסיפות ש "כמה קשה היום לעזוב עבודה" ו "איך אפשר לעזוב עבודה בלי שיש אחרת?" ההתכנסות לתוכי נעשית כמעט פיזית.
אני מגמגמת משהו על תנאים גרועים וסביבה לא ראויה. הם מהנהנות 'אה אה' ו 'בטח בטח' אבל איכשהו אני מצטיירת כהדיוטית מושלמת שנלחמת על פרורי החכמה שלה.
הסעודה מתחילה. אלחנן אומר פרוש, מבזיק אלי חיוך. אני מזדרזת להשיב, שלא אצטייר כאומללה. טועמת משבע עשרה סוגי הסלטים ומחמיאה אותו מספר פעמים. וגם ששיח גיסות חוצה את הקולינריה לדעות ומחשבות אני מרגישה בקצה, ולא רק כי שם אני יושבת.
הגיסות שלי מקסימות, באמת. יעיד אלחנן שדומה להם כל כך והמחמאות שהן מפרגנות בכל ביקור. אבל איכשהוא אני לא מרגישה נוח.
הן מקסימות, הו הו מקסימות. אולי יותר מידי. וגם יודעות את זה, מצוין. וטורחות לציין את זה באלגנטיות מהוקצעת.
אחח. שוב נגררתי למחשבות. הסעודה כבר מסתיימת. שוב פטפוטים ואני צונחת סוף סוף למיטה עייפה. גמורה.
הבוקר מגיע מהר מידי, ושאני יוצאת מעדנות מחדרי בשעה שלטעמי האנין מוקדמת – מקבלים אותי כולם כבר לאחר קידוש חלבי ותפילה. אני מצטרפת, טועמת מן הבר המאולתר של שמונה סוגי המאפים ומחמיאה בכפולות.
ואיכשהוא, ביחד עם טעם השוקולד והטריקולר, אני מרגישה את טעמם המלוח והגביש של הדמעות.
