ו.
"שלום" היא כנראה לא מזהה אותי מיד, עוד כמה דקות, יש לי חופש, להיות אני, עצמי, בזכותי.
"שלום וברכה" היא עונה לי בנעימות, אני מחייכת, גם היא, האווירה בינינו מפשירה.
"אז איפה עבדת קודם?" היא שואלת, אני רוצה לענות אבל הבעת פניה מספרת לי שכנראה האסימון סופסוף נופל לה – "רגע, את לא כלתה של שורק'ה?" אני מחייכת בענוות חן, מרגישה את ליבי הנושף "כן, כן, זו אני. נפגשנו בשבע ברכות, דברנו, זיהיתי אותך מיד".
היא בוחנת אותי מחדש כאילו רואה אותי לראשונה. "אוה אה, הכלה של שורק'ה מורגנשטרן? טוב, טוב, אני חייבת לשוויגער שלך המון. ובכלל, אם את נבחרת להיות הכלה שלה אז בטח את מוכשרת נורא!" אני מקווה שאני לא מסמיקה, לא נעים לי, אני מהנהנת, מחייכת שוב קלות ומחכה שהשיחה תיגמר.
בסדר, אני הכלה המהוללה, אבל מי אמר שאני מוכשרת כמוה? אולי הכישורים שלי אחרים? אולי אני ישות נפרדת? אולי אני שונה אבל שווה?
מתחשק לי לשאול זאת גם את חוה בירינבוים, מנכלי"ת אור חיים היושבת מולי, אבל בגלל שאני אדם מן היישוב, נורמטיבי ושקול אני שומרת את השאלות אצלי, מתעלמת מקול הדגדוג שלהן ומתנמסת כראוי.
"אז איפה את גרה?" השיחה מתחילה להיות פטפוטי חולין חברותיים, ואני מנסה לשתף פעולה, למרות שהסיטואציה זרה לי, התכוננתי לשיחה מעונבת עם כחכוחים רשמיים וכוס מים קרים, ופטפוטי הסרק מזכירים לי דווקא פטל מתוק ודביק, לא אוהבת אותם, לא בגלל הדיבורים, בגלל הסיבה המחוללת שלהם.
עוד כמה דקות אנחנו מפטפטות, היא שואלת אותי מעט שאלות רשמיות כמו מה אני אוהבת לעשות, ולאיזה תפקיד ושכר אני מצפה מהעבודה, והראיון תם באמירה הנדושה "אם יהיה רלוונטי נהיה בקשר" אבל הפרצוף החתום שאמור ללוות את האמירה, מוחלף בהבזק מחייך ואני יוצאת מהחדר, בתחושה קלילה שכבדות מנקדת אותה.
הכוכבים כבר קורצים לי חיוך שהמדרכה חולפת תחת לרגליי, אלחנן בוודאי כבר בבית מזמן, ו-ווווווו'וואו. אני כמעט שמה יד על הפה בבהלה פתאומית – לא הכנתי ארוחת ערב!
איך זה קרה לי? מה, יש לי עשרה ילדים ואני מנהלת סמינר שאני עד כדי כך עסוקה בשביל לשכוח דבר פשוט ומינימלי שכזה? פחד גבשושי שאני לא רוצה להכיר בו מזדחל לי ללב, מי יודע מה אלחנן יגיב?
הפסיעות שלי שעד עכשיו נשרכו באיטיות עצלה הופכות למהירות וחדות, אני מנסה לחייג לפלאפון של אלחנן – ממתינה. שתי דקות עוברות וגם שתי רחובות. מנסה שוב – ממתינה, ממתינה, ממתינה.
לוחצת על הלחצן האדום, לא רוצה לנדנד, כן רוצה לבדוק שהכול בסדר, אין לי אפשרות, אלחנן בשיחה, כנראה חשובה, אם הוא לא גומר אותה או עובר אלי. עוד כביש ואני גומרת את הרחוב מתנשפת, נכנסת הביתה.
"שלום" אלחנן מניד לי ראש, עסוק בשיחה מתלהבת עם אי מי, בוץ ממקום לא ידוע מעטר את קצות נעלי, מותיר חותם חום על הרצפות הלא מספיק בוהקות, נס שהכלים שטופים אבל הם ממלאים את השיש המיניאטורי, יוצרים בלאגן בעיניים, הקוביה הבייתית שלנו קטנה ודחוסה, כל שינוי באקלים הסידורי שלה מורגש ומזדקר לעין.
אלחנן עדיין לא גמר את השיחה. כשהוא מגיע ואני נמצאת אני מסיימת מיד את כל הטלפונים, ובכלל, הייתי בראיון היום! טוב, זכותו. לא רוצה שירגיש חלילה חנוק ממני.
עם מי הוא מדבר שם?
"אז את שומעת אמא" הוא כאילו עונה לי "אלישבע הייתה היום בראיון, למזכירות במוסדות אור חיים" הוא משוחח בכיף, עם תנועות גדולות וארוכות. מעגליות ובטוחות.
וכשאני פונה לחדר כדי להחליף לנעלי בית חמימות הקרקע כמו רועדת מתחת לרגלי כשקולו של אלחנן חודר לי מהמטבח, מבזיק לפומית בלי להתבלבל "כן, היום היא לא הכינה ארוחת ערב, כנראה שכחה או משהו, כבר נראה מה נאכל, כי אני ממש רעב".
מתחילה להבין איך רימון יד מרגיש שניה לפני שהוא מתפוצץ. - כמו שאני.
rhon.co.il
הנושאים החמים
