שיתוף - לביקורת אמאל'ה

[הנף מקלדת]

אני לא רוצה לחזור הביתה.
רע לי שם.
רע לי מאבא רע לי מאמא. רוצה מעון ודי.

אני רוצה להישאר עם נעמי המטפלת. אבל היא לא מבינה למה אני הולך אחריה ובוכה.

ממש מקודם שמעתי אותה אומרת לביילי המטפלת של הקבוצה השנייה, ש"היא ממש מתרגשת לראות את דניאל אוסף את המגנטים. תמיד הוא לא אוסף בכלל, רק עומד מרחוק וזורק בכאילו".

התפלאתי, כי תמיד כשזרקתי היא אמרה לי "יופי דניאל. אתה ממש ילד טוב".
עכשיו אני קולט שהיא אמרה לי סתם, לעודד אותי.

באמת באמת, אני אוסף היום כדי שהיא תבין שאני ילד טוב ולא מושך לאפחד בשערות, בשביל שהיא תרשה לי להישאר במעון, ולא לחזור הביתה.
ואז היא אמרה לכולם להחזיר מוצצים וללבוש נעליים, כי עוד מעט הולכים. התחלתי לבכות. חזק חזק.
אין לי מקום בבית שלי, אין איפה לשחק כועסים עלי.
נמאס לרדת לגינה, נהיה שם ממש צפוף. עם המון אבאים. רק אבאים עייפים.

לא נותנים לי אוכל, לפעמים ממש קושרים אותי לכיסא כמו את יוני בעגלה.

אמא, היא מתנהגת הכי נורא. כל היום צועקת עלי ועל מיכלי. היא רצה בכל הבית עם מכשיר מפחיד עם מקל שעושה רעש.

חשבתי שאבא ירחם עלינו קצת, כמו פעם שבשקט שקט הוא נתן לנו שוקולד, ואמר למיכלי לא לגלות לאמא. עכשיו נראה לי הוא בעצמו מפחד מאמא. הוא מתרוצץ בבית אחריה לבוש בסמרטוטים.

אתמול ממש בכיתי, אז הוא נתן לי פריכות ישנות, וזרק אותי מהבית לחדר מדרגות. שם ישבתי גם בכיתי, הבנתי מה זה חוסר אהבה, מה זאת התעללות.

רע לי בבית, רוצה להישאר במעון.

אז אתמול, שישבתי במדרגות וגם בכיתי, ראיתי שמהדלת מונו של משפחת ועקנין, גם אצלם הולך שמח. אבא שלהם, פתאום פתח ת'דלת, זרק אותם החוצה, עם חבילת ופלים ממשנת יוסף, וצעק להם: "זה מה שיש לאכול! תפסיקו להפריע".

הרגשתי שאני לא לבד. שאולי כל ההורים כועסים על הילדים שלהם, אולי לא כדאי להיות הבן של נעמי המטפלת.

בלילה אני בוכה במיטה בשקט, שאבא לא ישמע ויכעס עלי. מיכלי רוצה להרגיע אותי אז היא אומרת שהיא זוכרת שככה זה כל שנה בערב פסח, ובזמנה לא היה מעון והיא היתה כל היום בתוך התופת.

הלוואי שהיא צודקת. שנזכה כבר לגאולה.

 

[אריאל לוי]

איזו זווית מעניינת...
אהבתי לחלוטין!