• הוסף לסימניות
  • #1
אור בחלון, אמא שלי יקרה
האם גם את שמחה אמא כשבבוקר אותי את מעירה?

התגעגעתי אמא, לילה לא ראיתיך
מחכה אני נרגשת אמא, אל חיוך עלי פיך

אמא שלי יקרה, האם קר לך? על מה את חושבת?
את בטח דואגת לי אמא, אל תהי נרגזת

ילדה גדולה אני אמא, להתלבש כבר יודעת לבד
נכון את שמחה אמא? איה החיבוק נאבד?

הצלחתי לבד אמא, תני לי רק נשיקה
נכון, את ממהרת אמא, אחכה, אבל רק עוד דקה

אל תכעסי אמא, שהבגדים התלכלכו
זה קורה לכולם אמא, שתי דקות כבר חלפו

הגיע הזמן אמא, אולי עכשיו נשיקה?
בעצם את צודקת, ההסעה כבר מחכה

אף אני אחכה אמא, מהגן כבר לחזור
לראות את פניך אמא, יפות, זורחות אור

שלום לך אמא שלי, האם גם את מתרגשת?
היה לי כיף בגן אמא, מדוע את חוששת?

שפכו עליי חול אמא, על כן אני מלוכלכת
בבקשה די לצעוק אמא, איה את הולכת?

ארוץ אלייך אמא, הבטחת לי נשיקה
אסור להתלכלך אמא, האם עברה כבר דקה?

אכלתי יפה אמא, ידיים נטלתי לבד
אני עוד מחכה אמא, איה אבא נדד?

מבינה אני אמא, בטח את שוב עייפה
נוחי לך אמא, אשחק בשלווה

אלטף אותך אמא, את האור אכבה
זה מרגיז אותך אמא? אולי רק חיוך, לא הרבה

אחכה לך אמא שלי מתי כבר תתעוררי?
אמשיך לשחק משתוקקת, קומי אל תאחרי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אשמח לתגובות, איזה מסר עולה מהשיר? האם הוא מרגש מספיק ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אתה כתבת את זה?
לא מתחשק לי שוב להחמיא בהתלהבות, ואז לקבל תגובה שזה מועתק מאיזה "קיבלתי במייל".

אבל אחמיא בהתלהבות, ואם זה לא אתה, אז לשוא...

קטע יפהפה, כתוב טוב.
מסכן הילד, מקווה שהילדים שלנו לא חושבים עלינו ככה...

כותב הרבה, או שזה מהדברים הראשונים / היחידים / הנשלפים שלך?
אתה כותב טוב, ומביע היטב. כדאי לך להמשיך עם זה.
הצלחות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אכן כתבתי בס"ד, למעשה זו פעם ראשונה, תודה על המחמאות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
נכתב ע"י נפתלי טל;1909292:
אכן כתבתי בס"ד, למעשה זו פעם ראשונה, תודה על המחמאות!

אז שאפו ענק.

טומן עתיד מבטיח....
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
חן חן על המחמאות, יש כאן כמה מסרים עמוקים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
כתוב מקסים , מרגש ומאד נוגע.
לא נראה שהילד מאד מסכן קצת עצוב , נראה שאמא שלו לא מספיק רגישה אליו והוא כל כך רוצה לרצות אותה ואהבתו נשפכת אליה , הייתי מחכה ליראות שהיא קולטת ומחזירה לו גם אהבה כזאת .
הוא ילד רגיש תמים שכיף לאהוב אותו.
תודה על השיתוף
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
כתוב טוב, כתיבה רגישה, לא נראה שזו פעם ראשונה,
אבל המסר עצבן אותי..
סוג של לנסות לעורר מצפון לאמהות בכח.
מזכיר לי את הסרטון שעלה לא מזמן בפרוג על הילד שמחכה לאמא.
זו סוג כתיבה מאד חד צדדית, כאילו מאיזה ילד ממורמר שלא רואה כמה אמא הכינה ושקדה למענו, ומותר שילד יחשוב כזה דבר בחשיבה ילדותית,
אבל לא כשזה כתוב בשפה גבוהה של מבוגר.
אם יש כאן מקרה של רווחה, של אמא שרק צועקת ועצבנית, אזי השיר אמור היה להיות יעודי.
אם את מדברת לכל אמא,אז ממש מתחשק לי לבקש מהילדה:

אל לך ילדתי לראות בשחור,
רק הביטי נא לאחור.
ראי נא ילדתי המהממת,
איך באתי לקחתך מהגן מתנשמת.
הבוסית בעבודה כעסה, אותתה,
אבל אני התעקשתי איתה.
ובלילה השכבתיך לישון רחוצה,
התאמצתי לתת לך כל שאת רוצה.
אל לך ילדתי, אליי נא גשי
דעי כי גם אמא- בן אדם אנושי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
הילד אמור להבין את אמא שלו? ואמא שלו לא ? כי הבוס עצבן אותה וגם היה לה קשה מעוד סיבות .. קצת מוזר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
נכתב ע"י בפונטציאל;1909381:
הילד אמור להבין את אמא שלו? ואמא שלו לא ? כי הבוס עצבן אותה וגם היה לה קשה מעוד סיבות .. קצת מוזר.

זה לא זה.
הילד מתלונן על האמא בכל מישורי החיים.. הוא לא רואה את המאמצים שלה, הוא מסתכל פה בצורה מאד ילדותית. הדוגמאות פה אינן משכנעות שזו אמא מזניחה. כי לפעמים אמא אנושית, ואם הילד לא רואה את זה, זה עדין לא אומר שהאמא כאן לא בסדר.
השיר הזה הרי לא נכתב עבור ילדים אלא עבור מבוגרים. ולכן המסר כאן לטעמי לא טוב.
אם היו נותנים כאן ספציפית שיר שאמא לא מחכיית אף פעם, אז נו..
בקיצור, אני עילגת מדי. אולי אחרים ייטיבו להסביר ממני את כוונתי..:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מסכימה איתך שכותב את זה מבוגר על כאילו ילד והוא יכול להבין את אמו או את עצמו ,
אבל כיון שהשיר נכתב מנקודת מבט ילדותית איני מצפה מילד שיבין את אמו . ממש לא .

ילד לא מסוגל עדיין להבין ו"לותר" לאמא שלו על שהיא למשל לא אוהבת שהוא מלכלך אותה -מאיפה לו לדעת שזה מלכלך והיא לא סובלת לכלוך ,
הוא תמים טהור ומתוק עושהדברים בתום לבבו בלבד . אין לו שום כוונת רוע ללכלך אותה .
ואם הוא מגיע אליה עם ידים מלוכלכות אז מותר לה להיות נחמדה ולהסביר לו בעדינות.ולא רק מותר לה אלא היא חייבת .

לא מדובר בשיר על ילד מוזנח או אמא מזניחה חלילה. אבל לעיתים אנו המבוגרים נוטים לסלוח לעצמינו במקום להתאמץ קצת ונסות לשים את עצמינו במקום הילד הקטן התלוי בנו כל כך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
נכתב ע"י מלפפון;1909386:
זה לא זה.
הילד מתלונן על האמא בכל מישורי החיים.. הוא לא רואה את המאמצים שלה, הוא מסתכל פה בצורה מאד ילדותית. הדוגמאות פה אינן משכנעות שזו אמא מזניחה. כי לפעמים אמא אנושית, ואם הילד לא רואה את זה, זה עדין לא אומר שהאמא כאן לא בסדר.
השיר הזה הרי לא נכתב עבור ילדים אלא עבור מבוגרים. ולכן המסר כאן לטעמי לא טוב.
אם היו נותנים כאן ספציפית שיר שאמא לא מחכיית אף פעם, אז נו..
בקיצור, אני עילגת מדי. אולי אחרים ייטיבו להסביר ממני את כוונתי..:)

נדמה לי שהבנתי אותך מצויין, אולם אם היינו מתייחסים לדוגמאות הספציפיות אז את צודקת, אבל הדוגמאות בשיר באות בתור משל בלבד כדי בין היתר להאיר נקודה, והיא שלפעמים אנו כל כך טרודים ועסוקים בעצמנו עד שלפעמים שוכחים כמה ילדינו זקוקים לאהבה ורגישות, וכמו שאמרו כאן כבר, לילדים יש עולם משלהם והם לא מסוגלים כלל להבין את עולמם של ההורים. עם כל זאת הם מחוסנים בכך שברור להם שאנו אוהבים אותם בכל מחיר ("את בטח דואגת לי, אל תהיי נרגזת" הילדה בטוחה שאמא לא מחייכת בגלל שהיא דואגת לה) וע"כ כשהחוסר רגישות הזה אינו בתדירות גבוהה אז אין בכך כל נזק לילד, אולם כשהדבר הופך לשגרתי, עלולות להיות לכך השלכות חמורות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
נכתב ע"י נפתלי טל;1909677:
והיא שלפעמים אנו כל כך טרודים ועסוקים בעצמנו עד שלפעמים שוכחים כמה ילדינו זקוקים לאהבה ורגישות,

וזו הנקודה שיצאתי נגדה.
לא חושבת ששום אמא סטנדרטית טרודה בעצמה.
להפך. היום הבעיה הפוכה.
אמהות יותר מדי טרודות בילדים עד שלא נשאר להן מקום לעצמן.
את כותבת את זה בתור אמא ל?
או בתור בת ל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
נכתב ע"י מלפפון;1909686:
וזו הנקודה שיצאתי נגדה.
לא חושבת ששום אמא סטנדרטית טרודה בעצמה.
להפך. היום הבעיה הפוכה.
אמהות יותר מדי טרודות בילדים עד שלא נשאר להן מקום לעצמן.
את כותבת את זה בתור אמא ל?
או בתור בת ל?
מי שמצליח להיות רגיש וסבלן לילדים שלו ברוב הזמן, אזי באמת השיר הזה לא ידבר אליו...

אגב, זה שאנו טרודים בצרכים הגשמיים של הילדים זה עדיין לא אומר שאנו רגישים לצרכי הנפש שלהם, זה שתי דברים שונים לחלוטין, יכול להיות ילד מטופח מאד מבחינה גשמית אבל נפשו לוקה מאד בחסר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
נכתב ע"י מלפפון;1909686:
וזו הנקודה שיצאתי נגדה.
לא חושבת ששום אמא סטנדרטית טרודה בעצמה.
להפך. היום הבעיה הפוכה.
אמהות יותר מדי טרודות בילדים עד שלא נשאר להן מקום לעצמן.
את כותבת את זה בתור אמא ל?
או בתור בת ל?

ממתי זה יותר מידי טרודות בילדים , עושה רושם כאילו את כועסת על הרעיון שילדים "יותר מידי" צריכים את אמא שלהם .
והאמא המסכנה אעין לה זמן לעצמה .
אמא שכיף ךה לטפל בילדים שלה והטיפול בהם נעשה לא רק ממקום של אין ברירה אז היא לא תרגיש אשמה כל כך ותנסה לנקות את המצפון בטענה שהילדים צריכים ללמוד להבין את אמם ולהבין שהיא גם בנאדם .
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
נכתב ע"י בפונטציאל;1909819:
ממתי זה יותר מידי טרודות בילדים , עושה רושם כאילו את כועסת על הרעיון שילדים "יותר מידי" צריכים את אמא שלהם .
והאמא המסכנה אעין לה זמן לעצמה .
אמא שכיף ךה לטפל בילדים שלה והטיפול בהם נעשה לא רק ממקום של אין ברירה אז היא לא תרגיש אשמה כל כך ותנסה לנקות את המצפון בטענה שהילדים צריכים ללמוד להבין את אמם ולהבין שהיא גם בנאדם .

למה את כועסת?:)
אני עדין חושבת שזו הסתכלות של ילד, עם כתיבה בוגרת.
יש מצב שעצבנתי אותך באשכול אחר? כי כאן אני לא מבינה למה התגובה שלי גררה תגובה שברור שלא משקפת את המציאות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
תקראו שוב את התגובות שלי 'למלפפון', אין כאן שום מחלוקת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אני חושבת שמה שמפריע בשיר הזה, זה שהוא מנסה לעורר נקיפות מצפון אצל האמא
אמהות הם עם מספיק מצפוני ומלא רגשות אשמה
והרגשות האלה לא מביאים לשום מקום, רק חלישות הדעת ופחות כח
הדרך לחזק לאמא זה ע"י ראיה חיובית, למשל לתאר כמה אני שמח כשאת מחייכת אלי בבוקר, מחבקת אותי בצהריים, ומשכיבה אותי בערב במסירות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
למה אמהות הם עם מספיק מצפוני? אני לא חושבת כך בכלל .
אם הן היו מספיק מצפוני הן לא צריכים להיבהל מהרגשות הלכאורה מאימות של הילד.
ולצערינו זה הפוך ,האמהות כיום קורסות תחת הנטל של קרירה והורות והמצפון אכן מדגדג ולא נראה לי שמישהו מת מזה שקצת מעוררים להם את המצפון.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

ב"ה

אמא למתבגרים בתקופת מלחמת העולם השלישית


פעם אמרו שזה אתגר לגדל מתבגרים.
היום זה כבר לא אתגר, זה פשוט לא בידיים שלנו.
(לפי דעתם, כן?)

ההתמודדות כולה שלהם.
תנסי לבקש שייכנסו לממ"ד, הם יסבירו שאין בזה שום צורך.

אני אומרת להם: "יש אזעקה, תיכנסו לממ"ד."
והם עונים: "אמא, זה צבע אדום רק באזורים הפנימיים של אזור ג'.
אנחנו באזור ג'-מערב, וזה ממש לא אותו דבר."
ואני, רק רציתי שהם ייכנסו לחדר בלי לצעוק.

לא פלא שהם מעדיפים לא להישאר בבית.
בבית יש אזעקות.
ובית זה מקום שבו עוד חושבים שצריך להיכנס כשיש אזעקה.

פעם עוד האשימו אותנו בשקט, היום הם פשוט אומרים לנו.
ותוך כדי מלחמה את שואלת איפה הם,
"הלכתי לקנות פיצה. בעיר אחרת.
כי פה סגור.
אבל אל תדאגי אמא, אני עובר עוד מעט לעיר אחרת, שם יש מקלט".

חושבים לבד, הולכים לבד, שוכחים לעדכן,
אבל תמיד נזכרים לשלוח רשימת דרישות מהסופר.
"מים בטעם ענבים, לא אפרסק",
"ולקנות שוב את הסבון הזה שהיה פעם בירוק זוהר",
"ולמה אין שוקולד קפוא?"

אזעקה? לא דחוף.
אבל שנגמרו הצ’יפס בטעם ברביקיו?
זה כבר מקרה חירום.

וכמובן, תמיד יש תזמון מושלם:
דווקא כשאני רצה למקלט,
הטלפון רוטט עם הודעה דחופה:
"אמאאא, את יכולה לבדוק אם יש לי חולצה לבנה בחדר כביסה?
יש לי עכשיו משהו חשוב!"

ואני לא יודעת מה יותר מלחיץ,
אזעקה באמצע הבית,
או חולצה לבנה שאיננה.

ובדיוק אז יש אזעקה נוספת.
ואני לא בטוחה אם לרוץ למקלט או לארון.

ולמה אני לא מבינה שהעולם ממשיך, שיש אוטובוסים, שיש סטטיסטיקות,
ובסטטיסטיקה, דווקא העיר שלי לא מועדת לפורענות.

תוך כדי הטילים, גם בירורים על שידוכים.
טוב שלאנשים יש זמן לענות.
ואז החקירה שלי על "המועמד" מצטרפת לחקירות הכלליות על "מה קורה בעולם".

רק שעכשיו צריך גם למצוא מקום מוגן לפגישה.
צריך לדעת איך מגיעים, איך חוזרים, מי בדיוק עם מי,
ומי כבר אכל פיצה.

אה, ומה ענו לי על הטיל המיועד,
סליחה, המועמד המדובר.
הכול מתערבב כשאת הורה למתבגרים בימי לחימה.
טילים, שידוכים, אזעקות, בירורים,
העיקר לא להתבלבל ולשלוח את הבן לפגישה עם קסדה.
הגיוני להתבלבל כשאת אמא למתבגרים, לא?

אני עדיין לא יודעת מה בדיוק המשמעות של מלחמת העולם השלישית.
אולי תכף אדע.
ודיי לי במלחמות העולם הקטנות שאני מנסה להרגיע.
ודיי לי באווירה טובה,
ואולי, אולי זה כל מה שהעולם מבקש.
שיתוף - לביקורת עולם תיסמון
היי שלום שמחה להיצטרף לפורום הכיפי הזה
אוהבת לקרוא את השיתופים שלכם, הם מהממים אחד אחד!!!
מצרפת כאן משהו קטן שכתתבי לעצמי עדיין לא הוחלט אם זה
סיפור/פרק ראשון/הקדמה/הצצה בהמשך נראה כבר...
מקווה שתאהבו אני ממש אשמח להערות (אפשר גם הערות על הפיסוק נעביר לGPT😎)
הסיפור נכתב בהשראת הספרים של בתיה ענה של עולם חירש/נכה
מקווה מאוד שזה מובן מהסיפור עצמו ולא צריך את ההברה, שמדובר על עולם שכולם בעלי תסמונת דאון


סליחה אחות, סליחה, אני מחכה לראות את התינוק שלי, אמרתי לה בנחרצות שלא התעמעמה, למרות העייפות הרבה שהייתי בה. בכל אופן, אני יולדת.
"היי, שלום לך", אחות נעימת סבר שעל התג שלה כתוב "שלווה" עם לב אדום לידו, התקרבה בזהירות לעבר המיטה שלי.
"אוי יופי", חייכתי בהקלה, "בטח התינוקי אצלה".
"אממ... לא" – היא הגיעה ללא העריסה הפרוותית בצבע תכלת של התינוק שלי. פחד קר התחיל לזחול לי במעלה הגרון.
"הכול בסדר עם התינוק שלי? הוא רגיל, נכון?"
האחות חייכה בחיוך שלא הצלחתי לראות אותו – זה התבלבל לי בין ההסבר של המורה גאולה האגדית לחיוך מרחם, לבין כזה שמח... או אולי בכלל מודאג?




התינוק שלי נולד עם פיגור.
בקושי הצלחתי לעצור את הבכי שלי כדי להסביר לאמא שלי את גודל הטרגדיה!
חסר לו כוריזום!!!!
העיניים של אמא התמלאו בדמעות.
"אוי, תסמונת אפ!" היא נאנחה לעצמה.
"אמא... מוישי ראה אותו!"
ו—ויפחות חנקו את גרוני.
אמא כלאה את הדמעות למעני ושאלה:
"ומה?"
"העיניים שלו... ישרות לגמרי!!!"
הלשון של אמא השתרבבה החוצה יותר מהרגיל בתדהמה.
"אוי ואבוי! ואיך הלשון שלו?"
"הל... הלשון שלו... היא... היא בלועה בתוך הפה! היא לגמרי שקועה. לא רואים אותה בכלל!"
אמא קינחה את אפה ואמרה:
"לא נורא חמדתי, היום יש ניתוחים, בקלות ניתן לסדר את תווי הפנים..."
אבל שתינו ידענו – זו הבעיה הקטנה. החיצוניות.
כי את הבעיה הגדולה – הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי – לסדר...




(6 שנים אחרי)

"אמא, אני ממש נואשת" – גלגלתי את המילה החדשה על לשוני.
"את מה?" שאלה אמא שלי בחוסר הבנה.
"נואשת, אמא. נואשת – זה אומר שאני ממש ממש לא יודעת מה לעשות".
"מה קרה?" שאלה אמא שלי בדאגה, תוך כדי שהיא כיבתה את המיקסר שעירבל במרץ את עוגת הגזר המפורסמת שלה.
"אני לא יודעת מה לעשות עם רפאל. שנה הבאה הוא אמור להתחיל ללכת לחיידר, ואני ומוישי ממש לא יודעים מה לעשות... אם כדאי לשלב אותו בכיתה רגילה, או שכדאי שילך לכיתה מיוחדת, מתואמת לילדים כמוהו – שלא מפותחים רגשית ומתקשים בהבעת רגש.
הסוציאלית אמרה שקוראים לזה כיתת TUCR. אנחנו מתלבטים איפה הוא יוכל להתפתח יותר טוב."




"שלוווום! אני תפארת. איך קוראים לך חמודי?"
"קוראים לו רפאל", אמרתי בקול, אחרי שהילד שלי החמוד עמד בשקט ולא הישיר מבט.

אמא שלי, החכמה, יעצה לי ללכת איתו לאבחון מקצועי לפני שאני אחליט החלטה גורלית כל כך, כמו לאיזה סוג כיתה לשלוח את האוצר שלי.

בהמשך האבחון, תפארת נתנה לרפאל כרית רכה וקטיפתית בצורת לב, ואמרה לו:
"אני מסובבת את שעון החול, ותגיד לי כמה שיותר אנשים שאתה אוהב אותם".

הלב שלי התכווץ בחשש בשעה שרפאל לא הצליח לגמור את האצבעות בידיים שלו.
הוא התחיל ב"אבא ואמא", המשיך ל"נוחי", וגמר ב"רעות".
אחרי רמזים קלים מצידי, אמר גם את סבא וסבתא.

וזהו.
נגמר הזמן.

את כל השכנים הוא לא אמר!
גם את כל החברים הוא לא אמר!
ואפילו את המנקה בבניין שתמיד אומר לו שלום – הוא לא טרח לומר!

אם זה היה נוחי, הרהרתי בהרהור ממש לא אמהי – הוא כבר מזמן היה גומר גם את אצבעות הרגליים שלו...

תפארת המשיכה גם בתרגילי החיוכים והחיבוקים, ועוד דברים רבים, שבסופם חייכה לרפאל בנחמדות ואמרה:
"רפאל חמוד, אתה יודע להעביר קווים בין מספרים?"

בטח רפאל חייך בשמחה. והושיט יד קדימה

זה אחד התחביבים המוזרים האהובים עליו הרהרתי במורת רוח קלה לעצמי

תפארת הביאה לו חוברת ועט, ושלחה אותו מחוץ לחדר.

"תראי", היא אמרה לי באמפתיה,
"זה נכון שהוא לוקה בתסמונת אפ, אבל אני חושבת שהכיוון – בכללי – ממש טוב. אני אכתוב לך המלצה על מרפאה ברגשות, היא ממש אלופה ומתמחה בזה.

אבל בכל זאת", המשיכה בעדינות,
"אני כן חושבת שכדאי לו להתחיל בכיתה מיוחדת עם שילוב בכיתה רגילה, ואני ממש מקווה ששנה הבאה הוא כבר יוכל ללכת לכיתה רגילה לגמרי, כל הזמן."

באותו שנייה פרץ רפאל לחדר.
"אמא, גמרתי את כל החוברת! אפשר עוד אחת?"

אפרופו השוואת...
חשבתי לעצמי – נוחי גם בעוד שנתיים לא היה גומר גם את העמוד הראשון...




רפאל

"אין לי כמעט חברים!
טוב, בעצם כולם חברים שלי – אבל הם כל הזמן שמחים, ואני לא תמיד. רק כששמח לי אני שמח ומחייך.
היום אני לא חייכתי, ואז הגננת הגיעה אליי ושאלה אותי למה אני עצוב.
אבל אני בכלל לא עצוב. מה הקשר? למה הם חושבים שאני עצוב?

אני בכלל עסוק היום בלחשוב.
אני חושב מה המספר שאחרי 999.
כששאלתי את זה את אמא, היא אמרה לי שזה בכלל לא משנה מה המספר,
אבל אם זה חשוב לי מאוד – אז היא תשאל את אבא כשהוא יחזור.

אני לא יודע אם זה נקרא שזה חשוב לי מאוד או לא.
כי מצד אחד – זה לא כזה חשוב, כי עדיין לא ראיתי חוברת שיש בה יותר מ־999 מספרים להעביר בהם קו.
בעצם... אפילו יותר מ־100 לא ראיתי.
אבל אם פתאום אני אקבל חוברת שמעבירים בציור יותר מ־999 – זה כן יהיה לי נורא חשוב.

אוף, התבלבלתי.
ניסיתי להסביר לאמא את הבלאגן שיש לי בראש עם כל ה'חשוב-לא חשוב' שלי,
אבל היא רק חיבקה אותי ואמרה לי:
"אני אוהבת אותך יותר מכל המספרים – אפילו יותר מהמספר שאחרי 999".

שמחתי.
אבל אחרי זה... פתאום כבר לא כל כך.
כי איך היא יכולה לאהוב אותי כמו משהו שהיא לא יודעת מהו?

טוב.
אולי אבא אוהב אותי יותר מ־999,
חשבתי לי בשמחה רגע לפני שנרדמתי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה