הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני חושבת עליה. נערה בחולצה תכולה. תמיד בחולצה תכולה, תמיד בתיק צד, ותמיד עם חיוך יפה ורחב.
"איך זה להיות באמצע העולם?" שאלה, כשראתה אותי מתיישבת בכבדות על המושב הקדמי.
הבטתי בה, עלובה. "אני באמצע העולם?"
"בטח!" חייכה, מתנודדת על עומדה עם טילטולי האוטובוס. "אם לא את, אז מי?"
משכתי כתף. אני באמצע העולם... תקועה שם, בלי יכולת לזוז לכאן ולכאן. על זוג קביים שהחליטו להינעץ במרכז היקום.
ובכל זאת היא חייכה אלי כל הדרך, עד שירדתי בתחנה. "להתראות!" חייכה אחרי.
לא עניתי. זה צרב בי.
למחרת היא שוב עלתה. תחנה אחת אחרי. "שלום!" חייכה.
מתחתי את שפתי לכדי זנב חיוך. זה סיפק אותה. אדם מבוגר עלה לאוטובוס, מבקש לשבת לידי. הצטודדתי. היא עברה הלאה, מתיישבת באחד המושבים הבאים. נשמתי לרווחה. שלא תציק לי, הפעם.
כשהתקרבתי לתחנה, רציתי לראות אם היא עוד כאן. הצצתי. היא הביטה בי, וחייכה חיוך רחב.
"להתראות!" קראה אחרי.
חטפתי את הקביים וירדתי בזעם.
למחרת, היא שוב עלתה. הפעם ביקשה לשבת לידי. התעלמתי.
כל יום, מאז, היא חייכה אלי, שואלת מדי פעם את השאלה ההיא.
"איך זה להיות שם, במרכז העולם?"
אף פעם לא עניתי. לאט לאט למדתי לשתוק אליה. היא מעולם לא שאלה לשמי, או סיפרה על עצמה. רק חייכה כל יום. כל יום.
אתמול היא לא באה.
משום מה, היא חסרה לי. נערה אחת בחולצה תכולה ששמה לב לנכה היושבת בקידמת האוטובוס.
אנשים עלו וירדו. נערים העיפו מבט מזלזל, וילדים - סקרן. מדי פעם אי מי הביט בי בחמלה, ומבטי עבר אל החלון, עד שהתרחק די.
אף אחד לא פנה אלי. כאילו הייתי בובת ראווה. כמו שזה היה פעם, לפני שההיא הגיעה...
גם היום היא לא באה, וזה התחיל להציק לי ממש. הסתכלתי בחלון המלוכלך, מקווה למצוא דבר לחשוב עליו עד התחנה שלי.
"היי" קול נבוך הקפיץ אותי.
הסבתי את מבטי אל הקוראת. נערה בחולצה תכולה. לא הזו הקבועה.
"את הבחורה שמלי דיברה איתה תמיד?"
"מלי?"
"נו, הזאתי שמחייכת כל הזמן..."
הנהנתי למחצה. מדברת...
"לא נעים לי להגיד לך, אבל מלי ביקשה, אז..." היא סמקה.
האוטובוס התקדם. תיכף התחנה שלי.
"מלי לא תבוא יותר." פלטה.
"לא?" שאלתי, לא מבינה.
"לא. אף פעם." עיניה הפכו לחות. "היא..."
ירדתי. הקביים הפכו כבדים. צעדתי את המרחק הקצר עד הבית, כאב בליבי.
מלי לא תבוא עוד. שוב לא אפגוש בנערות חייכניות בחולצה תכולה, שישאלו אותי שאלות.
מלי עזבה את העולם, ולא תשאל שוב על מרכזו.
היא כבר אינה רוצה לדעת איך זה להיות באמצע העולם, כי היא כבר בעולם אחר.
ורק אני הולכת, ומשהו מציף את עיניי.
האם אי מי עוד ראה שיש אדם באמצע העולם, ולא בובה על קביים?!
"איך זה להיות באמצע העולם?" שאלה, כשראתה אותי מתיישבת בכבדות על המושב הקדמי.
הבטתי בה, עלובה. "אני באמצע העולם?"
"בטח!" חייכה, מתנודדת על עומדה עם טילטולי האוטובוס. "אם לא את, אז מי?"
משכתי כתף. אני באמצע העולם... תקועה שם, בלי יכולת לזוז לכאן ולכאן. על זוג קביים שהחליטו להינעץ במרכז היקום.
ובכל זאת היא חייכה אלי כל הדרך, עד שירדתי בתחנה. "להתראות!" חייכה אחרי.
לא עניתי. זה צרב בי.
למחרת היא שוב עלתה. תחנה אחת אחרי. "שלום!" חייכה.
מתחתי את שפתי לכדי זנב חיוך. זה סיפק אותה. אדם מבוגר עלה לאוטובוס, מבקש לשבת לידי. הצטודדתי. היא עברה הלאה, מתיישבת באחד המושבים הבאים. נשמתי לרווחה. שלא תציק לי, הפעם.
כשהתקרבתי לתחנה, רציתי לראות אם היא עוד כאן. הצצתי. היא הביטה בי, וחייכה חיוך רחב.
"להתראות!" קראה אחרי.
חטפתי את הקביים וירדתי בזעם.
למחרת, היא שוב עלתה. הפעם ביקשה לשבת לידי. התעלמתי.
כל יום, מאז, היא חייכה אלי, שואלת מדי פעם את השאלה ההיא.
"איך זה להיות שם, במרכז העולם?"
אף פעם לא עניתי. לאט לאט למדתי לשתוק אליה. היא מעולם לא שאלה לשמי, או סיפרה על עצמה. רק חייכה כל יום. כל יום.
אתמול היא לא באה.
משום מה, היא חסרה לי. נערה אחת בחולצה תכולה ששמה לב לנכה היושבת בקידמת האוטובוס.
אנשים עלו וירדו. נערים העיפו מבט מזלזל, וילדים - סקרן. מדי פעם אי מי הביט בי בחמלה, ומבטי עבר אל החלון, עד שהתרחק די.
אף אחד לא פנה אלי. כאילו הייתי בובת ראווה. כמו שזה היה פעם, לפני שההיא הגיעה...
גם היום היא לא באה, וזה התחיל להציק לי ממש. הסתכלתי בחלון המלוכלך, מקווה למצוא דבר לחשוב עליו עד התחנה שלי.
"היי" קול נבוך הקפיץ אותי.
הסבתי את מבטי אל הקוראת. נערה בחולצה תכולה. לא הזו הקבועה.
"את הבחורה שמלי דיברה איתה תמיד?"
"מלי?"
"נו, הזאתי שמחייכת כל הזמן..."
הנהנתי למחצה. מדברת...
"לא נעים לי להגיד לך, אבל מלי ביקשה, אז..." היא סמקה.
האוטובוס התקדם. תיכף התחנה שלי.
"מלי לא תבוא יותר." פלטה.
"לא?" שאלתי, לא מבינה.
"לא. אף פעם." עיניה הפכו לחות. "היא..."
ירדתי. הקביים הפכו כבדים. צעדתי את המרחק הקצר עד הבית, כאב בליבי.
מלי לא תבוא עוד. שוב לא אפגוש בנערות חייכניות בחולצה תכולה, שישאלו אותי שאלות.
מלי עזבה את העולם, ולא תשאל שוב על מרכזו.
היא כבר אינה רוצה לדעת איך זה להיות באמצע העולם, כי היא כבר בעולם אחר.
ורק אני הולכת, ומשהו מציף את עיניי.
האם אי מי עוד ראה שיש אדם באמצע העולם, ולא בובה על קביים?!
(בקטע טוב אבל
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //