אתגר אמת לאמיתה - אתגר דו שבועי

[אבגדהו2]

A+b+c : d =
A:d
B:d
C:d

אני עמדתי מול המסעדה. עמדתי ולא זזתי. הרגשתי שאני מחולקת למאה חלקים.
אסור לי לאכול כאן, זה לא הכשרות שלי.
זה כן כשר, גם אם לא הכי מהודר..
אני רעבה. ממש.
האוטובוס שלי מגיע עוד רבע שעה, ואם אני לא יאכל עכשיו.. אני אצטרך לרעוב שעתיים.

הרמתי רגל אחת. התקדמתי בצעד קטן למסעדה.

לאאא! אסור!
אבל אני רעבה! וזה מגרה כל כך..
זה כשר.
באופן חד פעמי..

עוד צעד.

-- פתח קטן גורר לדברים גדולים! האוכל משפיע על הנפש! על תתחילי עם זה!
- פעם אחת, ביס אחד.. למול כל האוכל המהודר שאני אוכלת זה באמת לא ישפיע.
ובסך הכל זה לא טריפה או משהו.

צעד. נכנסתי למסעדה.

שבוע אחר כך

נסענו ביחד, שלושה חברות.

עוד פעם אני באותה התחנה. שוב ליד המסעדה.
והריח.. הריח שגומר אותי..
לא! הפעם אני לא אכנע!
אני רעבה..

מרימה את הראש. רואה את המחשבות שרצות אצל חברות שלי.
רואה את ההיסוס, ההתלבטות.
"נקנה?..."
"זה לא הכי מהודר שיש."
"זה או לאכול עכשיו, או לרעוב שעתיים"

אנחנו עושות צעד קטן. מהוסס.

מסתכלות אחת על השנייה, והרגליים מעליהן מתקרבות. לא עומדות מול הריח..

כל אחת שקועה עם עצמה..
פתאום, לא יודעת למה, אני נותנת ידיים לחברות שלי.
הם מרימות את הראש. מהנהנות.

"אנחנו חזקות מזה. אנחנו חזקות מזה" אחת אומרת, משננת לעצמה כמו מנטרה.
"אנחנו ביחד. ואנחנו נתגבר" אני עונה לה.
"זה לא שווה את זה" האחרונה.

"נתגבר ביחד, ונעשה נחת רוח ענקית להשם.
אנחנו ביחד,
וביחד ננצח."


אני סותרת את הנוסחא\אמיתה שלקחתי. כשאנחנו אחד מול הקושי, ועוד אחד מול הקושי, ועוד אחד.. יותר קשה להתגבר. אבל כשאנחנו ביחד - הקושי מתגמד, אנחנו חזקים יחד. בעז"ה, ביחד ננצח.

 

[ציורי לשון]

#השלם מורכב מסך כל חלקיו.

ההתלבטות היתה קשה. הבחירה קורעת. והיא באמת לא ידעה במה לבחור.
לא כי הבחירה היתה קשה ולא כי היתה היא מבלבלת.
להיפך, היה מאד ברור לה מה יותר ומה פחות. מה כן ומה לא. מה טוב ומה טוב יותר. מה טוב פחות. ומה טוב פחות פחות.
מין כזה זיגזג של קצת וקצת יותר. לא חד-משמעי. כן ברור.
אולי יותר נכון לומר שהיא ידעה במה לבחור. אבל ליבה - ליבה הוא זה שהיה קצת פחות אינטליגנט בידיעותיו, ולו, היה קשה.

וזו היתה קריעה.
לילה שלם היא התהפכה בלילה.
בבוקר היא קמה.

מביטה על החלון הנשקף מחדרה, שתי טיפות מים בצבצו אליה, אחת מהן התפצלה לשתיים נוספות וכל אחת מהן, בגודלה שלה, בחרה לה מסלול.
ופתאום היא קלטה שדווקא לטיפה ה-לא שלימה, המתפצלת - נולדו צאצאים, ודווקא לה הסתובבו כמה חלקים בעולם, מחפשים דרך, משמעות. ואם היא מאד תרצה בכך, היא תוכל לתת להם גם כח, לנתב מסלול נכון יותר.
וכשהיא התבוננה על הטיפה השניה, שעודנה היתה שלימה, היא הבינה עד כמה חסרה יכולה להיות שלימות שכזו.

זה לא היה קל.
אבל זה היה כל כך ברור פתאום. ואמיתי.
היא ויתרה. על אחד החלקים הגדולים, הקורצים.
היא בחרה ב-אמת. קצת פחות אמיתה.
מסתבר שבכל בחירה שהיא; המתחילה בין שני חלקים ורק גדלה עם הזמן ועם הגיל
ולא נגמרת כל עוד חיים על פני האדמה
תמיד יצא משהו או מישהו מופסד. לפעמים חלק אחד שבה. לפעמים חלק אחר.
היא רק מתפללת שאף פעם זה לא יהיה ה'מישהו', שזאת לא תהיה היא.
כי כשהיא קודם כל תבחר, ותפסיק לפחד לוותר
ובהבנה אמתית של אמת אחת תבחר בחלק הטוב.
היא תגלה אמיתה חדשה;
היא--- תהיה שלימה.
מסתבר שלא תמיד השלם מורכב מסך כל חלקיו.
מסתבר שבדרך כלל לא.

 

[אחת כזאתי;)]

חצי ועוד חצי = שלם


איך גדלת ילדה?
אני מסתכלת מהצד
על החגיגה
בלונים תלויים על התקרה
קישוטים נרמסים להם
תחת רגליך הקטנות
את רוקדת על שיר ילדות

צווחת באושר
על העוגה שמגיע לך
ביושר
נושפת פווו ארוך בהתרגשות
מכבה 5 נרות
אני מתעדת ברצף של תמונות
את הקצפת שנימרחת
זולגת על הבגדים
מכתימה אותם
ברגעים יפים
מתוקים
שיעלמו להם במרוץ הימים
וישארו לעד
בזיכרון ברור וחד
ללא פילטר
מעובד
על לוח לב
אחד
יחקקו לנצח נצחים
בזיכרון לוח הימים
הטובים

ואז ביד מעט רועדת
אני מולך נעמדת
מגישה לך קופסא קטנה
אותה את פותחת
והדממה בחדר נימתחת
כששתי לבבות
חצויים
עשויים זהב ויהלומים
מהאריזה הקטנה נשלפים
אחוזים בידיך
ובידי
אחד לך
ואחד לי

ואת צוחקת
ואני שמחה
ומי ייתן ונישאר ככה תמיד
ילדה

ולא ירחק היום
והלב הקטן
זה הענוד על ידי
ישאר עזוב
לחציו השני
הוא מחכה שישוב

כי היכן שהוא בעולם
אני יודעת שאתה שם
חצי לב
אחד קטן
מתפללת ליום המיוחל
בו נהיה שוב
כמו אז
לב אחד
מאוחד

ובוכה על כך שכרגע,
בחלום החיים
חצי לב
ועוד חצי שני
יוצאים לב שבור

לאלפי רסיסים קטנים.
מתגעגעים.

חצי ועוד חצי= שלם?

 

[yael305]

התחלתי לכתוב רק היום, ופתאום גיליתי שזה היום האחרון, אז מעלה לא הכי מושלם, מקווה שתאהבו.

סוף סוף הגיעו הלימודים, ורחלי, שעובדת כמעצבת פנים מהבית, ניצלה את היום הגדול לתוספת של מנוחה, ולעצב לעדינה, אחותה, את ביתה החדש.
לפתע צלצל הטלפון, ורחלי, שרגילה לקבל שיחות בכל שעות היום, לא התפלאה, וענתה למספר הלא מוכר באדיבות.
"שלום" נשמע קול נשי מעבר לקו, "מדברת הגננת של חננאל, הוא מרגיש טוב?"
"מה זאת אומרת? מה קרה? הוא הקיא? יש לו חום?" נבהלה רחלי "כששלחתי אותו הבוקר הוא הרגיש מצוין".
הגננת נשמעה נבוכה "הוא.." היא גמגמה "לא הגיע היום."
"לא הגיע?" רחלי נלחצה, "שלחתי אותו יחד עם אחים שלו הבוקר."
הגננת המופתעת לא ידעה מה לומר, אך למזלה רחלי לא הייתה פנויה כדי להבחין בכך. "אני אחזור אליך" מיהרה לומר, "להתראות".
מיד לאחר שסיימה את השיחה עם הגננת חייגה רחלי אל מזכירות החיידר, מנסה לברר את מספר הטלפון של נהג ההסעה שלקח את ילדיה היום.
בינתיים עדינה חייגה לשכנות הרבות שמלוות גם הן את ילדיהן להסעה, לשמוע האם הן ראו אותו עולה.
תוצאות השיחה של שתיהן לא הניבו פרי, כולם ראו את חננאל הנמרץ עולה להסעה, והנהג אף זוכר בבירור כיצד ירד לצד אחיו, וקיפץ בשמחה לכיוון כיתות הגן.
בשלב זה מוחה של רחלי החל לייצר תרחישי אימה שונים ומשונים. אם הוא ירד מההסעה, ולא הגיע לגן, מה יכול להיות?
אולי הוא נחטף? נאבד? האם לא היה פיגוע באזור?
אך לא, לא היה פיגוע, ולפי עדותו של הנהג, שהיה חרדי, גם לא היה באזור אף אדם מוזר.
אם כן, מה קרה?
היא חייגה שוב לגננת, על מנת לעדכן אותה בממצאים של השיחות האחרונות.
"הוא ירד מההסעה" התחילה לומר, אך הגננת קטעה אותה, :איזו הסעה?" היא אמרה, "אין שום הסעה שמגיעה לכאן, בטח לא מביתכם, הנמצא במרחק הליכה מכאן".
רחלי נבהלה, "תקשיבי.." "בלה" השלימה אותה הגננת.
"איזה בלה?" היא התפלאה, "הרי ביטלתי איתך את הרישום, ושלחתי אותו לגני החיידר."


אקסיומה: 1+1=2

 

[נ. גל]

האתגר נעול.
שיפוט יעלה אי"ה מחר.

 

[מ. ש]

יש פרוטקציה לחדשים?
זה היה מלחמה נגד הזמן, או אני או היא.

העניין התחרותי הזה לא התחיל היום, והוא טיפשי, אבל בשבילי אין בו סיכונים. את האמת שגם בשבילה, אבל לי יש סיכויים רבים יותר.

התקדמתי לעבר נקודת המפגש, האדרנלין השתולל בתוכי, ממתין לרגע הנכון.

וחיכיתי, וחיכיתי והיא לא הגיעה.

הבטתי לימין, הסתכלתי לשמאל, והבטתי שוב אל עבר השער הגבוה, אותו התחרינו לעקוף, הלכתי חזרתי הלוך חזור, אנשים סובבו אלי את מבטם, ודאי חשבו שהשתגעתי.

והיא לא באה.

הזמן התחיל לדחוק, אני צריך לחזור הביתה באיזשהו שלב.

התרחקתי, התקרבתי, התרחקתי התקרבתי.

ואז החלטתי לעשות את זה לבד, בתור אימון לקראת התחרות.

וזה היה טעות.

חתול תמיד נופל על רגליו

 

[נ. גל]

@אליהו פ מקום ראשון.
@לוטם מקום שני
@קרב מקום שלישי.

(אמיתה חברתית שהופרכה - יש להוסיף טקסטים מאת מנהל האתגר עם עדכון הזוכים.)