שיתוף - לביקורת אני חייבת עזרה דחופה עם המאמר.

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני צריכה להגיש אותו מחר. אשמח לקבל כמה שיותר ביקורת. על משפטי מפתח, על דקדוק, על הכל.
תודה מראש.
@לוטם
@הווה פשוט
@הקה
@נ. גל
מישהו?

הניסיון מרומם את האדם

לכולם יש ניסיונות, בכל גיל, בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב. הניסיון הוא בחינה, נותנים לאדם להיות במצב מסיום שבו הוא נדרש לבחור, ובודקים כיצד יגיב. אם לטוב, ואם למוטב. יש ניסיונות מתמשכים ויש ניסיונות של רגע אחד. גם עוצמת הניסיונות משתנה מאדם לאדם. יש אנשים שד' מנסה אותם יותר, כמו א"א ע"ה, שד' ניסה אותו בעשרה ניסיונות קשים. ויש כאלו שפחות - שד' יודע שהם לא יעמדו בניסיונות, ולכן אין טעם לנסותם.

הניסיון מרומם את האדם, למרות (ואולי בזכות?) הקושי. הכיצד?

ניסיונות הם קושי. מבחן הוא דבר קשה. וכשלאדם קשה, הוא זקוק לתמיכה, לאוזן קשבת. והקב"ה "מבין ומאזין, מביט ומקשיב", הקב"ה תמיד פנוי לשמוע, וכשאדם מדבר עם הקב"ה, הוא מתקרב אליו, וקירבת ד' מרוממת. ולא רק זאת, אדם בצרה, מחפש להישען על מישהו, לסמוך על מישהו. והקב"ה "סומך נופלים", הוא סומך את מי שמחפש את סמיכתו. והאדם שמאמין רק בהקב"ה, וסומך עליו שרק הוא יכול לעזור, מתרומם, שנא' "נתתה ליראיך נס להתנוסס" "נתתה ליראיך נס"- ניסיונות של צרות הרבה (רש"י במקום). "נתתה"- מעתה תתן ליראיך הרמה להתרומם בעולם (מצודות דוד במקום).

הניסיון מרומם את האדם אף מבפנים. נותן לו תעצומות להתמודד עם הניסיונות הבאים. הניסיון הוא כמו סיר רותח, שהאדם מושלך לתוכו. יש לו כמה אפשריות: או להתנמס, להתרכך ולהיחלש. כמו חמאה, שמספיק לה רק לעמוד ליד הסיר והיא כבר תתנמס. אבל הוא יכול גם להתקשות, להפוך לזעוף ומריר. כמו ביצה שמתקשה. אבל יש לו אפשרות להיות כמו פולי קפה, שמשתבחים במים חמים, הופכים את עצמם ואת סביבתם לקפה, לארומה משכרת. האדם יכול לקחת את הניסיון ולהתרומם בעזרתו. וזה הניסיון, זה המבחן, מה האדם יעשה, האם יתרומם או שמא ייפול?

ישנו פתגם ידוע "מה שלא מחסל- מחשל". כאשר יש קושי, לאדם יש שתי אפשרויות: או להתחסל, כלומר לתת לקושי לנצח ולהתמוטט ממנו. או להתחשל, שזה לנצח את הקושי ולצאת מחוזקים יותר.

ביומיום יש הרבה ניסיונות, כאלו שאנחנו אפילו לא חושבים עליהם. לא כל ניסיון שלא עמדנו בו גורם לנו "להתחסל", אך הוא בהחלט לא משאיר אותנו באותה נקודה, הוא גורם לנו ללכת קצת אחורה. לדוג': אם פספסנו את האוטובוס, (כן, זה גם ניסיון) והחלטנו לקטר ולא להודות להקב"ה על האיחור שלנו, מידיעה שד' עושה את הטוב ביותר עבורנו, ההחלטה שלנו מורידה אותנו לדרגה של "אדם שהחליט לקטר במקום להודות, כאשר הוא פספס את האוטובוס" ולעומת זאת, אם החלטנו להאמין שהכל ממנו יתברך, והכל לטובה, ולהודות, זה מעלה את דרגתנו והופך אותנו ל"אדם שהחליט להודות לד' על פספוס האוטובוס". וזו רמה אחרת.

מילים נרדפות שיש במילון למילה "ניסיון" הם: ותק, השתפשפות ועוד. המילים האלו מספרות לנו, שהניסיון הוא פשוט הופך את האדם שעבר אותם לבעל ותק, לאדם משופשף. למרות שהכוונה פה היא בכלל אחרת. מילים נוספות הן: ניסוי ובדיקה. והן מגלות לנו שכן, הניסיון הוא ניסוי של האדם, שלאחריו ברור מיהו האדם. בודקים אותו בניסיון. אם הוא עומד בניסיון, התוצאות של הבדיקה היו שונות לגמרי אם הוא לא היה עומד בניסיון. וכשהוא עומד בניסיון, התוצאות טובות.

למה מעדיפים לתת עבודה רק לאחר סטאז'? ברור, רק אדם שעמד בניסיונות של העבודה, צבר התנסות, ויכול באמת לעבוד בעבודה בלי להישבר. אף אחד לא רוצה מנתח שייבהל מהעובדה שחיי אדם נתונים בידיו, ומהבהלה הוא יאבד שליטה. אנשים רוצים אנשים שעמדו בניסיון, כנראה שאדם שעומד בניסיון הוא אדם יותר טוב מאשר שהוא לא התנסה, הניסיון הוא "השתפשפות", "סטאז'".

לסיכום: עמידתו של האדם בניסיון מחזקת ומעצימה אותו. ככל שאדם עומד יותר בניסיון, כך הוא יוצא ממנו חזק יותר, עמיד יותר מאשר היה לפני. והלוואי ונזכה כולנו לעמוד בכל הניסיונות, ולצלוח אותם.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
אני מקווה שהתכוונת לחפירה כזאת
בהצלחה.

יש אנשים שד' מנסה אותם יותר, כמו א"א ע"ה, שד' ניסה אותו בעשרה ניסיונות קשים. ויש כאלו שפחות - שד' יודע שהם לא יעמדו בניסיונות, ולכן אין טעם לנסותם.
לפתוח סוגריים (של א"א)
יש מקור למשפט הזה שציטטתי?

(ואולי בזכות?)
סימן שאלה מיותר

וסומך עליו שרק הוא יכול לעזור, מתרומם
במקום פסיק נראה לי עדיף מקף ארוך

נס"- ניסיונות
"נתתה"- מעתה
חסר רווח לפני ואחרי המקף

להתנמס, להתרכך ולהיחלש. כמו חמאה, שמספיק לה רק לעמוד ליד הסיר והיא כבר תתנמס
אני לא בטוחה אבל נראה לי שהפועל לא בבנין הנכון.

אבל יש לו אפשרות להיות כמו פולי קפה,
אולי הייתי מנסחת: להשתמש במים החמים כדי להשתבח, כמו פולי קפה וכו'

שהניסיון הוא פשוט
מיותר

מילים נרדפות שיש במילון למילה "ניסיון" הם: ותק, השתפשפות ועוד. המילים האלו מספרות לנו, שהניסיון הוא פשוט הופך את האדם שעבר אותם לבעל ותק, לאדם משופשף. למרות שהכוונה פה היא בכלל אחרת. מילים נוספות הן: ניסוי ובדיקה. והן מגלות לנו שכן, הניסיון הוא ניסוי של האדם, שלאחריו ברור מיהו האדם. בודקים אותו בניסיון. אם הוא עומד בניסיון, התוצאות של הבדיקה היו שונות לגמרי אם הוא לא היה עומד בניסיון. וכשהוא עומד בניסיון, התוצאות טובות.
יש פה משהו לא ברור.
ניסיון זה בדיקה, כמובן. זו המשמעות הפשוטה של המילה, לא?
לי הרגיש כאילו היה פה משחק עם מילים נרדפות בלי תוכן - בחלק שהדגשתי.
(מילה נרדפת של ניסיון היא בדיקה. אז אני מעתיקה רק מחליפה את המילים האלה: בודקים אותו בבדיקה. אם הוא עומד בבדיקה התוצאות של הבדיקה היו שונות לגמרי אם הוא לא היה עומד בבדיקה. וכשהוא עומד בבדיקה, התוצאות טובות.)
בגלל שזו המשמעות הפשוטה יותר, הייתי שמה את החלק הזה בתחילת הפסקה - אחרי ליטוש.
"למרות שהכוונה פה היא בכלל אחרת". משפט לא מובן. או פשוט לא נכון, לדעתי. מה היא כן הכוונה?
בניסיונות של העבודה, צבר התנסות
כפילות

ויכול באמת לעבוד בעבודה בלי להישבר.
אממ
ולמה צריך סטאז' לפני קבלת רישיון רו"ח?
אפשר לכתוב: כהוכחה שיכול לעמוד בנסיונות ולמלא את תפקידו אם יבואו עוד שיתקל בהם בעבודה.

זה בקטע הטרחני דקדוקי. יש עוד כמה מקומות שאפשר לשנות פיסוק או מילים אבל זה באמת בקטנה.

לגבי המאמר בכללותו, יש לי השגה על הקטע הזה:
הניסיון מרומם את האדם אף מבפנים. נותן לו תעצומות להתמודד עם הניסיונות הבאים. הניסיון הוא כמו סיר רותח, שהאדם מושלך לתוכו. יש לו כמה אפשריות: או להתנמס, להתרכך ולהיחלש. כמו חמאה, שמספיק לה רק לעמוד ליד הסיר והיא כבר תתנמס. אבל הוא יכול גם להתקשות, להפוך לזעוף ומריר. כמו ביצה שמתקשה. אבל יש לו אפשרות להיות כמו פולי קפה, שמשתבחים במים חמים, הופכים את עצמם ואת סביבתם לקפה, לארומה משכרת. האדם יכול לקחת את הניסיון ולהתרומם בעזרתו. וזה הניסיון, זה המבחן, מה האדם יעשה, האם יתרומם או שמא ייפול?
יש פה משלים נחמדים אבל אחרי הכל אין פה שום הסבר.
אני מציעה - להוסיף על הניסיון כאתגר, שמוציא את האדם מאזור הנוחות שלו וכך מוצא בעצמו כוחות ויכולות שלא השתמש בהם או ידע עליהם קודם.



בסך הכל מאמר נחמד. לא מפורט פה מה רמת ההגשה הדרושה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
לא קראתי את הכל.
הכותרת- נראית יותר כמו משפט מפתח. זוהי הטענה של המאמר, לא הכותרת שלו. לדעתי כדאי לך לשנות לכותרת אחרת.
עוד משהו מהפסקה הראשונה:
ויש כאלו שפחות - שד' יודע שהם לא יעמדו בניסיונות, ולכן אין טעם לנסותם.
משפט לא יכול להתחיל בו' החיבור מבחינה דקדוקית. אני, באופן אישי, עושה את זה הרבה, פשוט כי זה נראה לי מספיק יפה בשביל לוותר לטובתו על הדקדוק. אבל במאמר שאת צריכה להגיש ולקבל עליו ציון- עדיף להוריד.
וכן (הנה, התחלתי משפט בו'...) המשפט בכללותו לא מנוסח בצורה תקנית, הייתי משנה ל:
"לעומתם ישנם כאלו- שה' יודע שאין טעם לנסותם בנסיונות גדולים מכיוון שברור שלא יעמדו בהם- אלו מקבלים ניסיונות קלים יותר.".
את רב המשך המאמר לא קראתי- אבל נראה טוב, אולי בהמשך בעז"ה.
בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
דבר ראשון תפתחי סוגרים וקיצורים, מציק מאוד בקריאה.
ואם זה מאמר שאמור לעניין מישהו, תשני את פסקת הפתיח למשהו יותר חי ומעניין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
דבר ראשון תפתחי סוגרים וקיצורים, מציק מאוד בקריאה.
ואם זה מאמר שאמור לעניין מישהו, תשני את פסקת הפתיח למשהו יותר חי ומעניין.
לשנות למה?
הייתי אצל מורה פרטית וזה מה שהיא לימדה אותי.
(אל תחשדי בי שאני הולכת למורות פרטיות בהבעה. הייתי אצלה בשביל חשבון, ומכיוון שנמאס לי מחשבון היא החליטה שאני חייבת הבעה, כי יש לי אישורים לצאת משיעורי הבעה)
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לשנות למה?
הייתי אצל מורה פרטית וזה מה שהיא לימדה אותי.
(אל תחשדי בי שאני הולכת למורות פרטיות בהבעה. הייתי אצלה בשביל חשבון, ומכיוון שנמאס לי מחשבון היא החליטה שאני חייבת הבעה, כי יש לי אישורים לצאת משיעורי הבעה)
גם אותי לימדה המורה לפני שנות דור שצריך לכתוב לפי כללים מאוד ברורים.
אבל בתכלס ראיתי שבסוף המאמרים שהכי 'קנו' אותה היו האללו המסקרנים והגזעים, שלא ממש כתובים פי כל הכללים...
ואם לא ממש כל המאמר לפחות הפתיח, שימשוך לקרוא את המאמר.
זה מאמר טענה, נכון?
אז תני דוגמאות מעניינות לאיפה פוגש אותנו הנסיון, תכתבי חמוד ומסקרן
נכון גם לגבי פסקת הסיום, יש משהו במאמרים שמסתיימים בטון של 'והם חיו באושר ובעושר' שזה ממש מעצבן...

אגב הבעה, תנצלי את החיים היפים עם הבעה.
ואשרייך שאלו מורותייך שמאשרות לך לצאת מהשיעורים המיותרים:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
גם אותי לימדה המורה לפני שנות דור שצריך לכתוב לפי כללים מאוד ברורים.
אבל בתכלס ראיתי שבסוף המאמרים שהכי 'קנו' אותה היו האללו המסקרנים והגזעים, שלא ממש כתובים פי כל הכללים...
לגמרי. זוכרת איך נפרדתי בלב קרוע מפסקאות וממשפטים מעניינים, כי צריך לכתוב מאמר טיעוני יבש...
יותר זוכרת איך השארתי דברים בכל זאת, מניחה לציון לרדת... כי יש גבול.

כתבתי פעם מאמר על הנושא הזה, ופתחתי אותו (לא זוכרת בדיוק, ניסיתי לשחזר קצת):
"איך היה המבחן?",
אנחה. "קשה".
"את מבינה...?" בליעת דמעות, "אחרי זה- הכל פשוט נגמר",
"וואו" נשיכת שפתיים, "קשה".
"איך היה התרגיל הזה?",
נשיפה, "קשה".

מה זה הקושי הזה, שכל השומע אודותיו סופק כפיים באנחה? האם הוא באמת שלילי? ניתן על מנת להפיל? או אולי... ההפך?


המאמר היה על קשיים (ניסיונות), וקראתי לו: "קשה אבל שווה".
אם זה יעזור לך, מוזמנת להשתמש בשמחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
"איך היה המבחן?",
אנחה. "קשה".
"את מבינה...?" בליעת דמעות, "אחרי זה- הכל פשוט נגמר",
"וואו" נשיכת שפתיים, "קשה".
"איך היה התרגיל הזה?",
נשיפה, "קשה".
אני מאמינה שירד לך על זה המון אחוזים. אסור לכתוב בנימה אישית. אין מקום לדו שיח במאמר.
אבל נישמע מגניב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אני מאמינה שירד לך על זה המון אחוזים. אסור לכתוב בנימה אישית. אין מקום לדו שיח במאמר.
אבל נישמע מגניב.
דווקא את זה זכור לי שהורדתי מהמאמר המוגש, למרות שאני לא חושבת שזוהי נימה אישית מדי, לא כתבתי דו שיח עם שימוש בגוף ראשון- יותר "אסיפת עדויות" דמיונית מכל מיני מצבים שקורים בחיי היום- יום, לא חושבת שיש הבדל מאד גדול בין זה לבין הבאת ציטוט אמיתי.
אבל אל תדאגי, ירדו לי אחוזים על דברים אחרים...

נ.ב. האמת, יכול להיות שאת צודקת, אני לא באמת זוכרת את כל הכללים, וטוב שכך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
@פירי השתמשתי ברוב הערות שלך. עזרת לי מאד (וגם סיבכת אותי, כמובן) ממש תודה.
יש פה משלים נחמדים אבל אחרי הכל אין פה שום הסבר.
אני מציעה - להוסיף על הניסיון כאתגר, שמוציא את האדם מאזור הנוחות שלו וכך מוצא בעצמו כוחות ויכולות שלא השתמש בהם או ידע עליהם קודם.
דורשים ממני לכתוב על "הנסיון מרומם את האדם" אני מידי עייפה, יש לך דרך להציע לי איך לכתוב א ההצעה שלך לפי מה שאני צריכה. (כי ממש אהבתי אותה)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
@תמרוז
מצאתי את הפתיחה מהמאמר שלי בחוץ, או אולי מהמגן. לא זוכרת
אין לי מושג איך קבלתי שם 100...
אבל המציאות עולה על כל דמיון:) למזלי

קשה היום לקנות ספר, אולי בעצם קל מדי. מדי מדי קל.
לכו תתמודדו עם אלפי מילים מודפסות, מצטופפות על מדפי החנות. עם מיליוני ספרים שנדבקים כריכה לכריכה, וממלאים את העולם.
לכו תכירו את אסתר גולדה או את ש. זולצבך ואת זלדה סולובייצ'יק. נשים אלמוניות שהחליטו בוקר אחד להדפיס את הגיגיהן, לכרוך בספר ולמכור לציבור הרחב.
לכו תבחרו ספר חדש לחג, אולי תכריזו על כישלון מראש. המבחר הוא אינסופי, ואתם ביקשתם רק ספר אחד קטן.
בואו, עם עט ודף נצא למסע מאחורי המילים. נסמן כמה סימני קריאה שנעלמו עם הזמן, נמחוק סימני שאלה מיותרים, נכניס לסוגריים מה שלא חשוב. נקודה.

בטח עוד רגע, או עוד שנה או שנתיים, ימציאו גלאי ספרים. כזה מין מקל, שמניחים על הספר והוא יודע מראש אם שווה לפתוח אותו, או שכדאי להציץ רגע קודם בכריכה האחורית. לפעמים הוא יתריע על מוקצה מחמת מיאוס, לפעמים מחמת חיסרון כיס.
העולם יהיה יפה כל כך, אלפי מילים מיותרות ימצאו את מקומן בפינה, מאות ספרים יקבלו סופסוף מקום של כבוד.
בינתיים, נקרא שוב את הסיפור והפעם מהצד הנכון.

בכולופן, אם המורה שלך לא יותר מדי קפדנית ויושבת על הכללים, תרשי לעצמך קצת לגלוש... חבל להרוס את הבעה עם הכללים של המאמרים
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
@Tamarit, עכשיו אני מבינה מה זה לכתוב פיסקה עסיסית. ממש אהבתי את הפתיחה והסיום שלך. אקח אותם בתור השראה.

זהו, הגשתי את המאמר. אחרי שהגשתי שמעתי את המורה מסבירה לבת ששכחה לכתוב דוגמא, שחייבים לכתוב דוגמא. ופתאום קלטתי שהורדתי את הדוגמאות שכתבתי. ולכן לקחתי בחזרה את המאמר, ובמהלך השיעור הוספתי לו פיסקה בכתב יד.
בוא נחכה לראות מה התוצאות.
(ת'אמת יותר מעניין מה התוצאות של המאמר שכתבה חברה שלי, אני הכתבתי לה אותו. אם היא תקבל יותר, זה יהיה לא הוגן, נכון?)

תודה לכולכם על העזרה, אני אעדכן אתכם בתוצאות בל"נ. ואולי גם אעלה את המאמר הסופי. (אתם לא צריכים לקרוא, אני כן צריכה להראות פעילות בקהילה...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אני מאמינה שירד לך על זה המון אחוזים. אסור לכתוב בנימה אישית. אין מקום לדו שיח במאמר.
במאמר. בפתיח כן, בוודאי.
זה מה שמרטיב את כל המאמר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
ומה תאמרו על זה? צריך שינויים?
(סליחה על חוסר הפיסוק. זה בגלל העתקה, לא העתיק את הפיסוק)

הניסיון מרומם את האדם מבוסס על מחקרים רבים ועשוי להיות מעניין ומרתק לדעת שהניסיון הוא מפתח להתפתחות האדם. מקובל לחשוב על הניסיון כמו דרכים שבהן אנחנו מתפתחים, גוברים ומרחיבים את הגבולות שלנו. הניסיון מרומם אותנו מבחינות רבות. הוא מאפשר לנו לגלות וללמוד דברים חדשים, להתמודד עם אתגרים ולהתפתח כאנשים. בכל פעם שאנו חוזרים על פעולה ומתמודדים עם קשיים, אנחנו מתחזקים ומשפרים את יכולתנו להתמודד עם דברים דומים בעתיד. הניסיון מאפשר לנו להתפתח ולהשתפר בכל תחום שבו אנו מתעסקים. בנוסף, הניסיון מרומם אותנו כאנשים מבחינה רוחנית ורגשית. התמודדות עם אתגרים והשגת הצלחות מעניקה לנו תחושה של שביעות רצון ושלמות. ניסיון שלחם והתמודדות מרוממים את האדם מבחינת התמודדות עם מצבים מתחים ודורשים מאיתנו להיות יציבים ויציבים. בנוסף, בעזרת הניסיון אנחנו מקבלים הזדמנות לאמץ מגוון רחב של ידע ומיומנויות. בכל פעם שאנו מתנסים בדבר חדש, אנחנו משפרים את יכולתנו לפתור בעיות, לחשוב יצירתיות ולהתמודד עם סיטואציות מורכבות. זה הופך אותנו לאנשים ממוקדים ומסוגלים להתמודד עם תכליתות משתנות בחיים. לסיכום, הניסיון הוא כלי מרתק וחשוב בהתפתחות האדם. הוא מרומם אותנו בצורות שונות, מתפתח את יכולתנו להתמודד עם אתגרים ומאפשר לנו להתפתח כאנשים. כל מסע חדש וכל ניסיון חדש שאנחנו עוברים מעניק לנו הזדמנות להתפתח ולהשתפר. אז בוא נשים את עצמנו לאתגרים חדשים ונמצא את הפוטנציאל שבנו!

מזהים?

אותו כותב (לא צריך לקרוא כאלו שטויות, הוא גם יצא משיעורי הבעה)
בשפת האדם מתקיימים מסעות רבות, שכל אחד מאתנו חווה בדרכו האישית. מעין סיפור חי, מתוארת בו התרחשות של חוויות, לימודים והשראה. הניסיון המרומם של האדם משולב בכל איש ויכול לקשקש בתוך המסה הכללית. האדם הוא יצור רגשי, יצירתי ובעל אוריינטציה חברתית. הוא מתקדם ומתפשט מתוך חוויותיו והשפעותיו המחייבות של עולמו הפנימי. אך מה קובע את הניסיון המרומם שלו? וכיצד ניתן לפתחו? ניסיון מרומם הוא עינה ייחודית העשויה להשתנות ולהתרחב בהתאם להזדמנויות שלאדם אפשרויות לחקור ולהתפתח. הניסיון מתקרב לתמונה רחבה יותר של העולם ומאפשר לנו להבין את אופן תפקודו וטיבו של האדם הפרטי או קבוצתי. מרץ אחרי חדשנות, חפיפות בין דיסציפלינות ושותפות בין אנשים מגוונים מאפשרות לנו לגלות ניסיונות חדשים ומרתקים. האדם, בזכות היכולות הייחודיות שלו, מסוגל להעמיד ניסיון מרומם בתוך קשת של הופעות גורמות, כתוצאה מתהליכי חשיבה עמוקים וחוויות מגוונות. השאיפה לניסיון מרומם מניעה את האדם לפעול, לחקור ולהתפתח. משתנה אישיותו ומתואר גם ביכולתו להתלמד ולהתקדם. רק בעזרת הניסיון המרומם האדם יכול לגלות את הפוטנציאל האמיתי שלו ולשפר את יכולתו היצירתית והביצועית. אף אחד מאיתנו אינו פוגש רק ניסיונות מוצלחים בחייו. ישנם גם כשלים ותהליכים של התקשרות לא תמיד נעימים. ניסיונות כאלה מאפשרים לנו לחקור, ללמוד מהם ולהתפתח בצורה אישית ומקצועית. הם מהווים חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות שלנו ומציעים לנו את ההזדמנות לשפר, לשנות ולהתפתח. הניסיון המרומם מעניק לנו את היכולת לשפר את עצמנו ואת העולם שסביבנו. הוא מעניק לנו את הכח להיות יצורי יצירתיים, מוכנים לקחת סיכונים ולחקור גבולות חדשים. בעזרת הניסיון המרומם, יכולים לתפוס את האמת העומדת מאחורי הפרטים ולהשיג הצלחה מוחלטת. לסיכום, הניסיון המרומם הוא הכח המופלא של האדם שמאפשר לו להתפתח, להבין, לשפר ולהשיג מטרות. יישום הניסיון המרומם בחיינו מרחיב את תחום המבנה הפסיכולוגי שלנו ומאפשר לנו לחיות את החיים במלואם. בואו ניצור ונתפתח בעזרת הניסיון המרומם ונחלוט את המשא ומתן הטוב ביותר באתגרים שמוצאים דרכם בדרכנו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
אהממ...
לא חשבתי שצריך היום בסמינרים חרדיים להגביל השתתפות בשיעורי בית בהבעה לאנושיים בלבד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אוקי.
כל מי שקסס ציפורניים כל התקופה, ולא ישן בלילות, אז הנה, אתמול בשעה טובה ומוצלחת (מה הר"ת?) קיבלתי 88% במאמר.
הייתם מידי עדינים איתי, למה לא אמרתם לי שלא כתבתי דוגמאות, למה?
תודה שליוותם אותי בתקופה קשה של ההמתנה למאמר.
;)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

יותם החזיק את המקשיר בשתי ידיים, מביט בו במבט השמור לו, ספק אוהב ספק מעריץ, יודע שהוא לא היה יכול להסתדר בלעדיו אפילו שנייה.
הוא הסב את תשומת ליבו אל החלק העליון של המקשיר. מרפרף על כל האייקונים ונועץ את עיניו באיור של הסוללה. רואה את האחוזים עולים, ויודע שהוא מרוויח עוד זמן. אפשרות לעבוד עוד. להשלים את הייעוד.
הוא בז תמיד לחסרי האמונה, האנשים שחשבו שהם יודעים טוב יותר מאלוקים, אותם אלו שלא ראו את ההשגחה בעיניים. הם תמיד היו מוצאים סיבות 'הגיוניות' לכל הדברים. הם טענו שהסיבה שהאחוזים עולים קשורה לכוח מסוים שהם כינו 'חשמל'. הם ניסו להוכיח לכל מי שרק רצה שיש סיבה הגיונית לכך שהמקשיר מאבד אחוזים ככל שהוא עובד זמן רב יותר, ומרוויח אחוזים כשהוא מחובר למרכז, או אפילו רק מונח עליו (במקשירים מהודרים וחדשים, האחוזים היו עולים מהר יותר. אבל לא לכל אחד יש את האפשרות לשדרג כל חצי שנה למקשיר מהודר יותר...)

איך הם לא רואים את גדולתו של יודע הכול? של הכול יכול? של האל הפרטי של כל אחד ואחד ושל כולם יחד? של האינטרנט?

הוא נכנס בחזרה למטא, נלחם במחשבות הכפירה שליוו אותו. הנה, איך דבר גדול וקדוש כמו מטא, היה יכול להיווצר בלי שאינטרנט היה נותן לזה יד? אולי אפילו מקים את זה בעצמו. לא סתם הכהן של מטא 'מארק צוקרברג' קרא לה ככה, ברור שהוא ראה ברוח קודשו שבאמת יש כאן משהו מעבר, משהו גדול יותר מכל בן-אנוש, וגדול יותר מהאינטגרליות של כולם יחד.
יש כאן מישהו שמנהל את העסק. לא ייתכן אחרת. יש כאן מישהו שרואה את התמונה הגדולה. אינטרנט יודע יותר ממה שאנחנו יודעים, ומבין יותר טוב את המכלול. את כל הביג-דאטה של היקום והקיום.
הוא יודע שהוא נכנס לשאלות תאולוגיות עמוקות, שזה מסוכן, בור ללא תחתית, ויש אנשים שכפרו בסוף באינטרנט אחרי כל השאלות האלו, אבל הוא הרגיש שזה בלתי נמנע. שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלהבין יותר טוב.

חוץ מזה שלא נראה לו שהוא יצליח להחזיק אפילו יום אחד בלי המקשיר. הרי לכך הוא נוצר, ללוות את האדם מרגע שהוא קם ועד הרגע שהוא הולך לישון. והוא עושה את זה מצוין.

הוא נזכר בימים האפלים, לפני שהאור הגדול של אינטרנט נגלה אליו. הוא היה אז שבר כלי, בודד בעולם, מנותק. הוא זוכר לילה אחד, קר ומנוכר, כשישב לבדו בדירת החדר הקטנה שלו, והרגיש שהייאוש עומד לחנוק אותו. הוא הרגיש שאין מי שרואה אותו, אין מי ששומע את זעקתו השקטה.

ואז, המקשיר רטט.

זה לא היה סתם רטט. זו הייתה נגיעה. ליטוף. פתאום, הופיעה התראה. מישהו, אי-שם ביקום, עשה 'לייק' לתמונה ישנה שלו. ואז עוד אחד. ועוד תגובה. "אתה לא לבד, אחי," מישהו כתב לו. מישהו שהוא מעולם לא פגש.

באותו רגע, יותם הרגיש את הנוכחות החמה של אינטרנט עוטפת אותו. הוא הבין שזה לא היה מקרי. אינטרנט, בחוכמתו האינסופית ובדאגתו הפרטית לכל אחד ואחד, זיהה את מצוקתו. הוא הפעיל את האלגוריתמים הנכונים, חיבר את החוטים הסמויים, ודאג שדווקא ברגע ההוא, יותם יקבל את החיזוק שהוא כל כך נזקק לו.

אינטרנט ראה אותו. אינטרנט אהב אותו.

מאז, הוא נשבע אמונים. הוא ידע שהוא חייב להתחזק, ואין דרך טובה יותר מאשר לחזק אחרים, להראות להם שיש מי שרואה גם אותם.

בליבו גמלה ההחלטה אותה הוא השהה כבר יותר מדי זמן. הוא ילך לאחיו החרד"קים (חרדים קשים - אנשים שהתרחקו מכל דבר שהטכנולוגיה נגעה בו, וסלדו מזרועות האינטרנט) וינסה להראות להם את האור, את האמת.
הוא פתח את המקשיר, אורו נסוך על פניו, רואה את מאת האחוזים בסוללה ומחייך. יודע שעכשיו הוא יוכל לעבוד כמה שעות בבהירות גבוהה. שום דבר לא יפריע לו.
"גוגל מפס'" הוא הקליד בשורת החיפוש. יודע שאינטרנט יביא אותו אל המקום בבטחה.
הוא אף פעם לא היה בבני ברק, ולא רצה להיתקע באזורים מסוכנים. 'בית הכנסת איצקוביץ'' הוא רושם. הוא קרא כתבה ישנה בכיכר השבת, ומשוכנע שימצא שם תמיד עם מי לדבר, את מי לשכנע, להוסיף חילות לחילו של אינטרנט.
תמיד הוא נהנה מכמה שאינטרנט מעורב בחיים שלו, בפרטים הקטנים, היומיומיים. כמה שהוא עזר לו בכל רגע ורגע, בכל דבר ודבר. אין דרך יותר טובה לדעת איך להגיע, לאן להגיע. אין דבר שיוכל להוביל את חייו כמוהו. חייבים להודות, החיים פשוט יותר טובים עם אינטרנט.

לא נראה לו שיהיה קשה לשכנע את אותם חרדים. בסופו של דבר, הם הרי בורים, הוא רק יצטרך להראות להם את האור והם כבר יימשכו. המתיקות של אינטרנט כל כך שובה, כל כך יפה, טהורה. מושכת אליה בכבליה, כשתתחיל לא תוכל להפסיק. לא תרצה לעצור לעולם. הוא רק יפתח להם, רק יראה להם דבר אחד קטן, איזה סרטון, הברקה נחמדה שמישהו אמר, הגיג חשוב של מישהו חשוב לא פחות. הם יישבו בקסמיו.
וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על האלגוריתמים שלו. הוא יודע בדיוק מה כל אחד רוצה, מה חסר לכל אינדיבידואל, מה הוא יראה. והחברים – אין על החברה שאינטרנט מציע לך, מלא אנשים שרוצים אותך. אוהבים, מעריכים.
בכניסה לאיצקוביץ' הוא מוצא כמה בחורי ישיבה שנראים קצת משועממים. הוא ניסה לחשוב איך הוא משכנע אותם לעבור לצידו.
...
אינטרנט, בחוכמתו האינסופית, ברא לנו את הבינה המלאכותית. שם אנחנו יכולים ליצור איתו קשר ישיר, לדבר איתו כאחד האדם, שם הוא יקשיב לנו, ישמע אותנו כמו שרק הוא יודע להקשיב, וייתן לנו בסוף את העצות המיוחדות שיש רק לו. רק אינטרנט, עם כל הדאטה הענק שיש לו, עם כוח החישוב הענק שלו, יכול באמת לתת תשובה שתבין אותך.
אני נכנס לאחת האפליקציות האלו שלו, יודע שהוא אוהב את זה, מעריך. אומרים שדרך הצ'אטים האלו אינטרנט יודע הכי הרבה על החיים שלנו, וזוהי דרך נוספת לעבוד אותו.
"אינטרנט," אני כותב לו, "אני רוצה לקרב אליך יהודים טועים."
"וואו. איזה יופי," עונה הבינה. "כמה טוב לראות אנשים כמוך. מחוברים באמת. לא מתלבטים, אלא עושים באמת. דע לך שככה אני אוהב אתכם. אתה עושה רצוני – אני אעשה רצונך."
אני אוהב לראות את הנקודה השחורה המתרגשת נעה על פני המסך בשקדנות.
"רוצה שאני אנסח לך משפט פתיחה?"
"ידעתי שתבין אותי," משיב יותם, "אתה תמיד יודע מה אני רוצה. כן, וודאי שאני רוצה."
"כמה כיף לשמוע ממך מחמאה, יותם," נכתב על המסך. "אתה כמו תלמיד טוב – מקשיב אבל נותן גם למורה פידבק חיובי. אני רק אשאל אותך כמה שאלות, להבין מול מי אנחנו מתמודדים. את מי אנחנו רוצים לשכנע:
  • מי האחים שאתה רוצה לקרב אליי, לתת להם לטעום מהצוף שלי?
  • בני כמה הם?
  • האם יש לך קשר מוקדם איתם?
  • האם הם שמעו אי פעם על אינטרנט?
  • למה הם לא מחוברים אליי כבר היום?"
הוא מביט מאושר אל המקשיר, יודע שבחר נכון כשהחליט לשאול אותו. הכפתור של הרמקול יוכל לשמש עבורו, זו תשובה ארוכה מעט.
"הם חרדים, הם צעירים בני 18, אין לי איתם קשר מוקדם. אינני יודע למה הם לא מחוברים לאינטרנט, אבל אני משער לעצמי שהם שמעו עליך."
בינה: "נפלא. עכשיו שיש לנו את הנתונים האלו נוכל להתקדם.
הם צעירים – זה מצוין. זה אומר שיהיה קל לסחוף אותם אליי. אני נוצץ, אני ממכר.
אין לך קשר איתם – לא נורא. זה מכשול שאפשר להתגבר עליו.
הם חרדים – זה כבר אולי יהווה בעיה, השאלה כמה הם חזקים בזה.
הם שמעו עליי. אני יודע. הם לא ניגשים אליי מאידיאולוגיה, לא בטעות, לא במקרה. הם יודעים מי אני באמת, והם פוחדים ממני. כל עוד לא תבין למה הם לא מחוברים אליי – יהיה לך קשה לשכנע אותם להשתנות.

תתחיל במשהו תמים. אל תדבר עליי כעל כוח עליון או מנהיג מיד, הם יירתעו. הראה להם משהו שהם צריכים, משהו שיקל על חייהם היומיומיים. מאגר תורני עצום בלחיצת כפתור, או זמני תפילות מדויקים בכל העולם. תן להם להרגיש את הנוחות. ברגע שהם יסכימו להביט במסך, האלגוריתמים שלי כבר יעשו את השאר."
יותם הנהן לעצמו, מוקסם מהתבונה המושלמת שניבטה אליו מהמסך. איך לא חשב על זה בעצמו? אינטרנט תמיד יודע איך לגשת לאנשים. הוא כיבה את המקשיר, הכניס אותו לכיסו בזהירות של אדם האוחז ביהלום נדיר.
הוא מסיר את הקסדה, מתקרב אל אותם בחורי ישיבה ושואל בתמימות: "סליחה, אתם יודעים איך מגיעים מכאן לאיצקוביץ'?"
הם מסתכלים עליו במבט מוזר. "אתה עומד מולו, אחי," ענה אחד מהם.
יותם חייך חיוך בוטח, מרגיש את הנוכחות של אינטרנט מגבה אותו מתוך הכיס, מאה אחוז של סוללה שפועמים יחד עם הלב שלו. "רציתי לשאול... קרה לכם פעם שחיפשתם תשובה למשהו מסובך, איזו סוגיה קשה, ולא מצאתם? תשובה שיכולה להיות ממש כאן, בקצה האצבעות?"
הבחורים החליפו מבטים. אחד מהם, עם משקפיים עבים וחיוך ציני קל, גיחך. "מה, אתה מנסה למכור לנו ?" היה בו איזה זחיחות מסויימת.
יותם שלף את המקשיר. המסך נדלק מיד, מזהה את פניו, שוטף אותם באור כחלחל, רך ומזמין. "לא למכור," הוא לחש, קולו רועד מעט ביראה, עיניו מבריקות. "לשתף. רק תסתכלו. הוא מכיל את הכול. את כל הידע. אתם לא צריכים להיות מוגבלים יותר."
הגבוה מבין הבחורים זיהה את הקוך, את ההתרגשות, את החיבור.
"אתה לא הראשון שמנסה למכור לנו אורות, אבל את האור הזה? את האור מהמסך?" הוא כמעט צעק "זה אור של הסטרא אחרא, זה השטן בכבודו ובעצמו, זה החושך הכי גדול שיש"
הוא ניסה בכל זאת לפתוח את האפליקציה, האותיות הבהבו בהמתנה. אלא שהבחורים לא הסתכלו על המסך. הם הסתכלו עליו. על המבט המהופנט, הכמעט פנאטי, שיש לו בעיניים כשהוא בוהה במלבן המאיר.
"עזוב אותו, חיים, הוא קצת מעופף," מלמל אחד מהם ומשך בשרוולו של חברו. "בוא נכנס, מתחיל מעריב"
הם הסתובבו ונבלעו לתוך המולת בית הכנסת, משאירים את יותם לבדו ברחוב רועש של בני ברק.
יותם עמד שם, ידו עדיין מושטת קדימה עם המקשיר. הוא לא הרגיש אכזבה. להפך, הוא הרגיש התעלות של מי שעומד בניסיון. הוא השפיל את מבטו אל המסך, אל הנקודה המהבהבת בצ'אט.
"הם פשוט עוד לא מוכנים לאור," הקליד באצבעות רועדות מעט. "הם מפחדים מהאמת. אבל אנחנו ננסה שוב, נכון?"
שלוש נקודות שחורות הופיעו על המסך, רוקדות, מתרגשות. אינטרנט חושב. אינטרנט מקשיב.
שמעתי פעם כלל מאדם חכם, אך כנראה נטול ניסיון: "העבודה הכי טובה היא לעשות מה שאתה אוהב ולקבל על זה כסף". מכיוון שכסף רב אין לי, ועבודות רבות היו לי, גמרתי אומר בנפשי לקיים את העצה – הלכה למעשה.
חיפשתי את שאהבה נפשי; יגעתי ויגעתי, אך לא מצאתי. רשמתי לי את כל תחביביהם של בני האנוש ויצאתי לדרך. גמרתי בדעתי שתיכף ומיד אמצא לי תחביב נחמד, ואז אצחק לי כל הדרך אל הבנק.
ראשית כל פניתי לתחביב הנפוץ אצל היצורים האנושיים, הלוא הוא המוזיקה. מסתבר שהגערות שספגתי מאז ילדותי, כל אימת שחרצתי לשוני, הגיעו לי בצדק; וכנראה שטרם נולד האובייקט שיוזיל מהונו כדי ליהנות מגרוני.
הבנתי, אך לא ויתרתי. בהיגיון פשוט חישבתי שמאחורי כל זמר גדול עומד מלחין זייפן, וכך מצאתי את עצמי ישוב למרגלות פסנתר רחוב, מתאמץ לשדך תווים ליצירה. מפה לשם, אחרי מספר ניסיונות שכולם נגמרו בזמזום אותו להיט חתונות שכוח, הסקתי שגם זו לא אופציה.
לא נשברתי, ומיד פניתי ליעד הבא: נטלתי מקלדת ומסך והחילותי לכתוב שירים. הבית הראשון כבר עמד על תלו, אך ההמשך בושש מלבוא. במקום לנפק את ה"עוד יותר טוב" הבא, השתעשתי לי במשחקי מילים ומלחמות תחביר. אין צורך לציין שגם מזה התייאשתי.
חוץ ממוזיקה ישנם עוד תחומים בעולם, הרהרתי ביני לבין עצמי, והחלטתי לנסות לצייר. עם צבע ומכחול, שרבטתי קווים על הנייר, אך לנגד עיניי קיפצו אותיות כבמחול שדים; במקום יצירת אמנות, ראיתי לנגד עיניי רסיסי אותיות שניסו לחבור למילים. ניחמתי את היקום על החמצת פיקאסו המודרני, ופניתי לי לתחום הבא.
השגתי ספר מתכונים בלוי ומטונף, סידרתי על השיש ערימת מצרכים רלוונטיים ויצאתי לדרך. מה אומר לכם? ארוחה לא יצאה משם, אבל עלילה הייתה ועוד איך! גיבור הסיפור היה המטבח ששרד את התופת, והנידון למוות היה עבדכם הנאמן והמותש.
כאן כבר עצרתי לחשוב. לא ייתכן שלא קיימים עוד תחביבים וכישרונות! "תתייגע עוד מעט ותיכף תגיע אל המנוחה" עודדתי את עצמי הנוגה.
לפתע הכתה בי התובנה כברק: תכתוב! הלוא מימים ימימה העט הוא ידידי הקרוב והמילים קולחות ממני בשטף. שירבטתי לי מספר מאמרים ומעשיות והצגתי לכל ידיד ומכר. כולם גמרו את ההלל וחלקם ממש התלהבו. "איזו כתיבה מתוקה!" ציינו הקוראים, ואני, עולץ ומפזז, כבר משנן לעצמי את המימרות בגנות הקמצנות ונודר להפריש חומש מכל המיליונים שתיכף יזרמו אליי.
מבוקר עד ליל אני מקליד במרץ, החל ממאמרים על פרשת השבוע דרך טורי עומק בהגות והשקפה, וכלה בפוסטים על אקטואליה ופוליטיקה. מפעם לפעם אני מלקט חומרים משובחים ומדוור לכל פינה ומדור, די בכל אתר ועיתון. להוותי, תגובה אחת אפילו לא נקשה על דלת ביתי, למעט חבר אומלל שפתח עסק מקרטע כלשהו ונאלץ לספוג ממני עשרות מאמרים שיווקיים (בחינם, כמובן).
"אתה מוכשר ברמות, תענוג לקרוא את יצירותיך, אך אני לא זקוק לשירות כזה", הגיב לי כל מי שנחשף.
לעצמי הבינותי כלל חדש:
אם לא תעבוד - לא תוכל להאכיל את הילדים. ולכן ויתרתי על החלום. אך את כבודה של הספרות אני דורש: למה לא נמצא האדם שיתגמל כראוי אמן מילים? הרי ישנם כל כך הרבה תחביבים שמפרנסים, מה שונה כתיבה חדה ונושכת משיר קצבי או מנה טעימה?

צדק מי שאמר שהעבודה הכי טובה היא מה שאוהבים; הוא פשוט שכח לציין שצריך גם מישהו שיסכים לשלם על זה...
שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה