שיתוף - לביקורת אריחים - תורני

[רואים שקוף]

כמובן שיש להקפיד - כמו תמיד - שדיונים על התוכן יהיו יעילים למטרות הסופר, ולא דיונים השקפתיים בעלמא.

 

[רואים שקוף]

אריח ולבנה זה לצד זה, אחד לאחד מתייצבים כבמסדר, נדבך על גבי נדבך מתהווים יחדיו לגדר של אבנים, אבני קודש המציבים לנו את גבולות החיים, כמעט ואפשר כבר לראות את השביל הסלול בין שתי הגדרות, הקורא בקול ללא מילים לאמר; זו הדרך לכו בה, כי אורח ישרים היא.

 

[רואים שקוף]

אריח מפרשת בהעלותך​

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה", וברש"י, 'מגיד שְׁבָחוֹ של אהרן שלא שינה'.

קולמוסים רבים נשתברו לבאר שבחו של אהרן בזה, דהלא מילתא דפשיטא היא שכאשר האדון ב"ה וב"ש יאמר לאדם עשה כך, ודאי הוא שיעשה כפי שנצטווה, ואפילו הקל שבקלים שישמע הדיבור מפיו ית' וית', לא יאחר מעשות הדבר הזה, ולא יסטה ממנו כמלוא נימה, ומה הוא השבח שנתייחד בו אהרן בזה.

בשאיפת האדם לבואו אל השלימות, עיקר תחילת עבודתו תהא להביא בחשבון את כל מעשיו, הטובים הם אם לא, הלהיעשות אם להיעזב, ואף גם זאת במעשים הטובים אשר הוא עושה, ידקדק בהם בתכלית הדקדוק, ויבחנם היטב לידע אם יש בהם איזו פניה אשר לא טובה, למען יוכל לעוקרה ולשרשה, ודברים אלו הם תמצית דברי הקדוש רמח"ל בביאור מידת הזהירות שלו.

אשר על כן, נטייתו הטבעית של האדם החפץ לעלות במסילה העולה בית א-ל, הוא להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו, ומן הדומה לדומה, הרחק כמטחווי קשת, הן בסור מרע והן בעשה טוב, ואם יראה באיזה מן המעשים אשר הוא עושה, שהוא לוקה בחסר על פום ראייתו, יעשה כל טצדקי שבעולם להשלים זה המעשה, ויוסיף בו אחת הנה ואחת הנה, עד שיחוש בלבו כי עשה זה המעשה בשלמות הנצרך, וכל המרבה הרי זה משובח.

אך האמת יורה דרכו, כי עיוות גדול יש בדבר הזה, שהן אמנם שכוונתו ודאי רצויה היא, אך מעשיו אינם רצויים, כי ריבוי ההתחסדות יביא לאדם כבידות העבודה, ויבוא לידי קוצר רוח בעבודתו ית' וית', ותחת אשר תהיה העבודה נאהבת ונרצית אצלו, הרי היא נמאסת אצלו חלילה, וכמשא כבד ממנו, ועל זאת אמר שלמה בחכמתו 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם', והעניין בזה הוא כנ"ל, שריבוי הצדקות מביאה את האדם לידי ריקנות ושממון, שאינו מוצא עוד טעם בעבודת האדון ב"ה, ותחושתו היא כחמור למשא במובן הפשוט של הדברים. ירחם המרחם.

אך את זאת עלינו לדעת, כי המידה המגונה הזאת מושרשת בבני האדם כבר מיום ברוא ד' אלו' את האדם על פני האדמה, והיא הגורמת לחטא הקדמון, במה שעשתה האשה סייג לציווי האלוקי, כי מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, והנחש דחפה עד שנגעה בו, ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, וברורים הדברים.

וזה הוא שבחו של אהרן בזה, הוא שכאשר שמע הדיבור כי בהעלותו את הנרות אזי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, הרי שזה הוא הציווי האלוקי ותו לא, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, שזה הוא גם כן שורש האיסור דבל-תוסיף, להראשונים דלא מיירי בה' פרשיות וכדו'.

רוח הדברים הללו נמצאים בדברי הרב כלי יקר (דברים ד' ב'), "ואולי סמך עניין זה לכאן, כי זה הוא מעין חטאו של משה, כי הוא הוסיף בהכאת הסלע, ובהוספה בא לידי גרעון באמונה, וכו', ויש אומרים, שסיפור לא תוסיפו נמשך אל עניין פעור, שכל חסיד שוטה סובר שמצוה קעביד לבזותו, ועובר על לא תוסיפו, וסוף שבא לידי גרעון כי השתחוו לאלוהיהן", יעויי"ש, וכעין זה בדברי האור החיים שם.

העיצה היא למשכילים, שגם כאשר יראו אל נכון להחמיר באיזה דבר, ומדין ושמרתם את משמרתי יבואו לעשות משמרת למשמרתו ית', שומה עליהם לפקח שבעתיים בעשיית הדבר שהוא רק סייג בעלמא, ולא להכניסו חלילה כחלק מהציווי האלוקי עצמו, לאמר 'אמר אלוקים', שזה הוא גורם החטא. ותן לחכם ויחכם עוד.

- - -

"ולפי דעתי, אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחודש אשר בדא מלבו כירבעם, עובר בלאו, וכך אמרו לעניין מקרא מגילה, ק"פ נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת, חוץ ממקרא מגילה, מאי דרוש וכו', ובירושלמי, פ"ה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה, אלו המצוות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם.

הרי שהיתה המצוה הזאת אסורה להם, א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר 'אלה המצוות', אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה, ומה שתיקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידעו שהם משום הגדר הזה, ואינן מפי הקב"ה בתורה". לשון הרמב"ן דברים ד' ב'.

 

[אושר ומנוחה]

אריח מפרשת בהעלותך​

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה", וברש"י, 'מגיד שְׁבָחוֹ של אהרן שלא שינה'.

קולמוסים רבים נשתברו לבאר שבחו של אהרן בזה, דהלא מילתא דפשיטא היא שכאשר האדון ב"ה וב"ש יאמר לאדם עשה כך, ודאי הוא שיעשה כפי שנצטווה, ואפילו הקל שבקלים שישמע הדיבור מפיו ית' וית', לא יאחר מעשות הדבר הזה, ולא יסטה ממנו כמלוא נימה, ומה הוא השבח שנתייחד בו אהרן בזה.

בשאיפת האדם לבואו אל השלימות, עיקר תחילת עבודתו תהא להביא בחשבון את כל מעשיו, הטובים הם אם לא, הלהיעשות אם להיעזב. ואף גם זאת במעשים הטובים אשר הוא עושה, ידקדק בהם בתכלית הדקדוק, ויבחנם היטב לידע אם יש בהם איזו פניה אשר לא טובה, למען יוכל לעוקרה ולשרשה. ודברים אלו הם תמצית דברי הקדוש רמח"ל בביאור מידת הזהירות שלו.

בקטעים בראשונים סימנתי כמה מקומות שבמקום פסיק שמתי נקודה בסיום משפט.
וגם השמטתי ו' החיבור.

 

[אושר ומנוחה]

אריח ולבנה זה לצד זה, אחד לאחד מתייצבים כבמסדר, נדבך על גבי נדבך מתהווים יחדיו לגדר של אבנים, אבני קודש המציבים לנו את גבולות החיים, כמעט ואפשר כבר לראות את השביל הסלול בין שתי הגדרות, הקורא בקול ללא מילים לאמר; זו הדרך לכו בה, כי אורח ישרים היא.

מה הנמשל ?
מה הם אבני הקודש שמציבים לנו את גבולות החיים ?

 

[רואים שקוף]

מה הנמשל ?
מה הם אבני הקודש שמציבים לנו את גבולות החיים ?

זה ביאור למה קראתי לזה 'אריח'

 

[רואים שקוף]

אריח מפרשת בהעלותך​

אחד המאורעות היותר מרתקים בפרשה זו, אירוע שאמור היה להיזכר לעד בתולדות העם היהודי, להיכתב בהיסטוריית האומה כאירוע מכונן, הוא נסיעתם של בני ישראל מהר סיני, הנסיעה אל הארץ המובטחת!

כעבור כמעט שנה בה שהו ישראל בהר סיני, בחלוף תקופה כה ארוכה של לינה תדיר באהלה של תורה, באותה תחושת רוממות נעלית של צילא דמהימנותא, תחת כנפי השכינה, עונג עילאי שלא ניתן לתפיסה -ולו במעט- במהותו ובעילויו, יצאו בני ישראל לכיוון התחנה הסופית, אל המנוחה ואל הנחלה. ארץ חמדץ אבות.

'נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ד', מיד, עד ג' ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים, ומפני מה שיתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזירה עליו, וכסבור שהוא נכנס', במדבר י' כ"ט, וברש"י.

באותם רגעים של אושר גואה העולה על גדות, הרגעים בהן הליכת העם כמעט והפכה לריקוד, הצעידה אל ארץ הצבי, פונה משה אל חמיו, האיש אשר היה לעיני העם במהלך השנה האחרונה, האיש שבעצתו העמידו בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל מחוז ומחוז, ומבקש ממנו -כמעט בתביעה- שיתלווה אליהם בעלייתם אל הארץ המובטחת, שיבוא יחד עם משפחתו להסתפח לעם ד'.

ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ד' אותו אתן לכם, לכה אתנו והיטבנו לך, כי ד' דיבר טוב על ישראל.

כאשר יתרו סרב לדרישת משה, ויאמר אליו לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, ומעוניין הוא לשוב למדיין, משה שב ומפציר בו במפגיע, עד כדי שמתחייב לו חלק בארץ, מה שלא מגיע לגרים, והיה כי תלך עמנו, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ד' עמנו, והיטבנו לך.

נו, ו...? התורה לא מסיימת את הסיפור, התורה מעלימה מאיתנו את סוף המעשה, מה היה בסופו של דבר, מדוע? וכי יש עניין להשאיר אותנו באמצע המתח??? ועיין רמב"ן.

כמה שהשאלה מטרידה, ואולי אף מציקה, התשובה היא -ובנוסח הכי ישיר- מה אכפת לך מה היה בסוף! עד כאן באה התורה ללמדנו דבר מה, אך לספר מה היה בסוף - שומה עלינו לדעת כי התורה אינה ספר היסטוריה. התורה לא נצרכת לכתוב דברים אשר לא באים ללמדנו דבר. והדברים פשוטים.​