מאתר רדיו קול חי:
צפה בקובץ המצורף 204097
על ניצחונות והפסדים • אות חיים
חיים ולדר י״ב באב תשע״ד 08/08/201412:00
1.
כולם חיכו לרגע בו יצא איסמעיל הנייה ממחבוא, יראה את ההרס הבלתי נתפש בעזה ואז יבין את גודל טעותו.
נראה לכם?
הנייה יצא, ראה את ההרס וזו היתה תגובתו: "ההרס בעזה מוכיח שניצחנו".
הלו, איסמעיל, הכל בסדר איתך? ישבת יותר מדי זמן מתחת למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שיפא, או שזה היה אצלך כבר מהקופסא?
מסתבר שגם מהצד שלנו ישנם שרואים הכל הפוך; השר עוזי לנדאו הכריז לאחר ההודעה על יציאת הכוחות: "כושר ההרתעה של הצבא כורסם באופן דרמטי. 26 ימים וצה"ל הכּה-חזק ולא מצליח לטפל בחמאס".
מה מביא אדם מעל גיל 15 להצהיר דבר כזה?
גם אם זה היה נכון (וזה לא), הרי אתה משרת את האויב, מה עוד שזה רחוק מלהיות נכון.
ברוכים הבאים לפקולטה של כל מה שלא ידעתם על ניצחונות והפסדים.
2.
אחד מתלמידיי התלונן לפני כ-15 שנה כי מלאי הגוגואים שלו אזל.
מכיוון שמדובר היה במלאי מרשים מאד, פרי מסע גיוס תרומות בקרב כל בני משפחתו ושכניו, העובדה שנותר ללא גוגואים היתה תמוהה ואף חשודה.
ואז גיליתי שהוא מהמר.
כלומר, לא ממש מהמר. מכירים את המשחק "זוג או פרט"? שני ילדים מניחים עשרה גוגואים במרכז כל אחד מהן בוחר ב"זוג" או ב"פרט" ומיד שולפים אצבעות. ומי שבחירתו התאימה למניין האצבעות – לוקח את הקופה.
מי שמכיר את הכלל : בכל נושא של הגרלות והימורים, למי שיש יותר כסף/גוגואים, בסופו של תהליך ייקח את כל הקופה כי הסטטיסטיקה נמצאת בסופו של דבר די באמצע ומי שנגמר לו ראשון, יוצא מן המשחק. זה נשמע היה לי מוזר שדווקא התלמיד הזה הפסיד את כל הגוגאים שלו לחברו לכיתה שבא עם עשרה גוגואים.
החלטתי לצפות בהם משחקים ואז גיליתי שהחבר משחק משחק אחר לגמרי: שמו של המשחק היה "זוג או פרט ניצחתי". כלומר, הילד היה שולף אצבעות בזריזות ועוד לפני שהיה סיפק ביד שניהם למנות את האצבעות היה מכריז "ניצחתי". התלמיד השני שהיה די תמים, סמך על חברו שאכן חישב את מניין האצבעות ופשוט הקיז את כל ליטרת הגוגואים שלו.
ביקשתי מהם שמעתה ואילך ישאירו את האצבעות באוויר ומישהו שלישי יספור האם באמת הן הגיעו לכלל "זוג" או לכלל "פרט". ברגע אחד מאזן הניצחונות וההפסדים הפך למאוזן.
מסקנה: כשאתה צועק "ניצחתי" זה לפעמים מספיק בשביל באמת לנצח. לפחות אסטרטגית.
3.
חמאס לא ניצח. נקודה. גם לו היה משיג את דרישותיו (והוא לא) היה זה "ניצחון פירוס".
פירוס היה המלך של אפירוס, בשנת 279 לפנה"ס זימנו הטרנטינים את פירוס שנחשב למצביא גדול, כדי שיסייע להם במלחמה הנמשכת שלהם מול הרומאים. בשני ניצחונותיו של פירוס על הרומאים, היו אבדות הרומאים גדולות מאבדותיו של פירוס, אך הפגיעה בכוחם הצבאי של הרומאים הייתה פחותה, משום שמאגר כוח האדם שלהם היה גדול יותר. ואז הגיע קרב אסקולום באפוליה שגם בו ניצח פירוס, אך הניצחון עלה לו במחיר כבד: לפירוס נותרו שלושה לוחמים מכל צבאו הגדול…
כשבירכו את פירוס על נצחונו ענה פירוס באמרת הכנף שרבים מאיתנו משתמשים בה: "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
מאז ועד היום משמש ניצחון פירוס כמושג לתיאור ניצחון שעלה במחיר כה רב, עד שיצא שכרו בהפסדו.
זה מה שקרה לסאדם חוסיין שהכריז על "ניצחון על אמריקה". זה מה שקרה לבן לאדן מנהיג "אל קעידה", שהכריז על ניצחון על המערב וסיים כארוחה טובה לדגי האוקיינוס וזה מה שקורה וכנראה ימשיך לקרות לישמעאל הנייה, שמצד אחד הסכים להפסקת אש למרות התנגדותו של חאלד משעל, ומצד שני מכריז "ניצחנו".
4.
הבעיה בהכרזות אלה, היא שהן מצד אחד לא משנות את העובדה שהיה הפסד אך מצד שני עלולות לגרום למפסיד לנסות שוב ושוב את מזלו כי הרי ניצח…
נסראללה למשל, הודה לאחר מלחמת לבנון השניה כי "לא היה חוטף את שלושת החיילים אם היה יודע שזו תהיה התגובה של ישראל". הוא הבין שהפסיד וכבר שמונה שנים שהוא מבלה בבונקר שלו ולא מעז לשלוח לכאן אפילו כדור טניס. לפחות הוא חסך מעצמו עוד קרבנות והרס, ואת יצר ההרג והמלחמה שלו הוא מנתב ליריב שווה ערך פחות או יותר – מטורפי דאעש בסוריה….
5.
מעשה במלך שחלה במחלה קשה ונדרש להעביר את מושכות השלטון. מכיוון שהיה חשוך ילדים הוא קרא לשני השרים הבכירים והודיע להם כי הוא מתלבט קשות מי מבין שניהם ימלוך תחתיו.
כדי להגיע להכרעה בנושא, הוא החליט לערוך תחרות מוזרה בין הכלבים של שני השרים. על פי התחרות ייבחר למלך מי שכלבו יפסיד בתחרות ולא זה שכלבו ינצח…
האפשרות היחידה שמצאו שני השרים לנצח את התחרות הייתה לשבור את רגליהם של הכלבים ולהרעיבם כדי שלא יהיה בכוחם לנצח בתחרות.
לתחרות הגיעו הכלבים רעבים, עייפים ושבורי רגליים. השרים הניחו את הכלבים על קו הזינוק והמלך נתן את האות לפתיחה. הכלבים החלו לדדות בתזוזה איטית, כשבכל כמה דקות נופל אחד מהם ונדרש ממנו כמה דקות להמשיך לדדות הלאה. לאחר כמה עשרות מטרים קרס אחד מהכלבים ומת על מסלול התחרות.
המלך הביט בשרים במבט נוזף ואמר: 'אני רואה שלא הבנתם את כוונתי, לכן אף אחד מכם אינו ראוי להיות המלך הבא'. המלך הפנה להם עורף וחזר לארמונו. ביום שלמחרת הוזמנו שני שרים אחרים וגם להם הציב המלך אותו התנאי: השר שכלבו יפסיד במרוץ יהפוך להיות יורשו של המלך.
אחד מהשרים הציע רעיון: "כל אחד מאיתנו ייקח את כלבו של האחר ויאמן אותו בצורה הטובה ביותר. מי שיהיה מסוגל לאמן את הכלב של השני ולגרום לו לנצח במרוץ, הוא זה שכלבו יפסיד במרוץ וייבחר להיות המלך הבא.."
כאשר הגיעו לתחרות והכלבים שעטו בדהרה, חייך המלך בסיפוק. הוא הבין כיצד פעלו השרים וכאשר ניצח אחד הכלבים, בחר את המפסיד / המנצח, להנהיג את האומה.
מוסר ההשכל ברור:
להגדיל את הזולת, גם כאשר זה נראה במחיר של הפסד אישי, זה מה שממליך את האדם. ואילו להקטין את הזולת, ולהשקיע בהרס ובחידלון, הופך אותו לאחד שאינו ראוי למלוכה.
6.
ויש פן נוסף לניצחונות והפסדים.
בחיים, לפעמים להפסיד, זה נחשב לנצח. קוראים לזה: "לוותר".
בכל עת ובכל שעה אנשים "מנצחים" את זולתם. את קרוביהם, את בני משפחתם, את מעבידיהם ואת חבריהם, אבל "מפסידים" את האנשים אותם ניצחו.
אבי שיחיה אמר פעם: "יותר משאני פוחד מהפסד צורב, אני פוחד מניצחון מכאיב". תחשבו על המשפט הזה, ותבינו מדוע צריך לדעת גם איך לנצח.
לפעמים נכון לחלוק את הניצחון עם הצד המפסיד, כי המחיר לניצחון שלך עלול להיות כזה, שיגרום לך להתחרט על כך ש"ניצחת".
זה קורה בכל יום ובכל שעה, דווקא בניצחונות קטנים ויומיומיים.
כי לנצח את מי שאתה אוהב, זה לפעמים להפסיד אותו. אז ניצחת או הפסדת?
ואת זאת סיכמתי פעם בשורה מתוך שיר שכתבתי: "כשאח נגד אח –המנצח תמיד מפסיד!"
טורו של חיים ולדר אות חיים מתפרסם במוסף יתד נאמן