סיפור בהמשכים אשמח לביקורות

[Zohar Kali]

בס"ד

פרולוג​

מרקש, מרוקו, 1940-

השמיים האפרוריים העיבו על מצב רוחה של מרסל. גם ממרומי גילה, עדיין התקשתה להתרגל לאפרוריות היום וליובש הכבד ששרר. מרים וקשים היו שני ימי חיי, חשבה לעצמה בליבה, מתפללת מייחלת לנחת, לפחות רגעי. מרסל איפרגן, בתם של פנחס ורבקה איפרגן, הייתה בתחילת העשור השביעי לחייה. קמטים רבים כיסו את פניה, מסתירים את עיני התכלת הנוצצות. במשך השנים, התפרנסה מדוכן הבדים בג'אמע אל פנא. הכיכר המפורסמת היוותה מרכז תיירותי ועסקי כאחד. מזלה האיר לה פנים כשהצליחה לרכוש פיסת שטח קטנה, לדוכן הבדים שלה. הדוכן ששכן עמוק בתוך ג'אמע אל פנא, משך את תשומת לבן של מעט נשים ערביות אמידות. הן אהבו את איכות הבדים, את התפירה הצפופה והצבעים הנועזים. מרסל אהבה בדים מיוחדים, והקפידה להתלבש בהתאם. "אלמודה", כינו אותה. לקח לה מספר ימים להבין שהכינוי שדבק בה, משמעו אופנתית. כבת ליהודים שומרי תורה ומצוות, לא שלטה בשפה הערבית שמסביבה. ידעה היא להבין ולדבר בעיקר לצורכי מסחר, אך עיקר הידע שלה היה תנכ"י. הוריה הקפידו ללמד אותה ואת חמשת אחיה מדי שבת חומש ומפרשים. גם להתפלל ידעה מרסל, והתפילה שהיו מתפללים בביתה תדיר הייתה לשוב לציון. בכל פעם שאמה הייתה מספרת לה על ירושלים, העיר החרבה אשר בדד יושבת, היו מתמלאות עיני אמה דמעות רכות. "עוד נשוב לשם", אמרה קבעה. וכך, יותר מחצי מאה לאחר מכן, מרסל האמינה בכל ליבה שנשוב לציון. בעודה מתרפקת על זיכרונות ילדותה, נזכרה היא באחיה הקטן בנימין. כבר שנים שלא קבלה שביב מידע עליו. אח קטן היה למרסל, בנימין, שעלה לפלשתינה מימים ימימה. בעודו צעיר לימים, לקח את מטלטליו הדלים לאונייה והפליג לעבר חופי הארץ הקדושה. מאז ניתק הקשר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, וככל שניסו לחקור, כך העמימות התחזקה. הוריה לא חסכו מאמצים ושיחדו גורמים רבים כדי לקבל פיסת מידע דלה על גורלו. אך ככל שדרשו יותר, דברים מוזרים החלו להתרחש. תחילה, זרים שחומי עור ועבי בשר התדפקו על דלתותיהם בשעות לא שעות. לאחר מכן, פוטרה אמה מעבודתה כמורה לתנ"ך בבית הספר העברי לבנות, עבודה שעבדה בה יותר מעשרים שנה. בנוסף, החלו התלחשויות בקהילה על אחיהם האמצעי, יעקב, שמסתיר מצב רפואי מורכב. באותה עת, שאף יעקב להיות נציג בוועד היהודי הקהילתי, והשמועה שעשתה לה כנפיים מחקה את מועמדותו כהוא זה. דברים משונים נוספים התרחשו, ורעד עבר בגופה של מרסל כאשר שחזרה את הזיכרונות. הוריה היו אנשים מלומדים אך פשוטים, שהתפרנסו מיגיע כפיהם. לא יכלו הם להתמודד עם השנאה והערמומיות שכוונו לעברם. אביה, שוחט במקצועו, נאלץ פעמים רבות לצאת למסעות ארוכים כדי להביא פת לחם לילדיו הרעבים. כשהיא ואחיה בגרו, החלה אימם לעבוד כמורה לתנ"ך. המצב הכלכלי הוטב ומרסל זכרה שהיו קונים דגי דניס גדולים לכבוד סעודת השבת. לאחר פיטורי אמה, שקע הבית בתחושת דכדוך. אמה, מלאת שמחת החיים והאמונה, הלכה ודעכה. אם בתחילה ייחסו זאת לפיטורין, מהר מאוד הבינו כי אימם מסתירה מהם דבר מה. דבר מה חשוב. ככל שניסו לדבר על ליבה, כך התגברה שתיקתה. לא הסכימה לשתף את ילדיה האהובים את אשר על ליבה, 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' חתמה. לבסוף, הסודות הכמוסים שנצרה בליבה הכריעו אותה. בתקיעת כף לפני מותה, השביעה את בתה היחידה, מרסל, לחקוק היטב את דבריה האחרונים. בכוחות אחרונים אמרה אמה "מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת, כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב." לפני שנשמה את נשימותיה האחרונות העבירה למרסל תליון מזהב, צורת ציון חקוקה עליו. "בתי היקרה, אוהב אותך ואת אחייך לעד. שמרי על השרשרת וזכרי, יש סודות שסופם להתגלות. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. קראי כעת לאביך, ברצוני להיפרד ממנו כיאות". מרסל לא הצליחה לעצור את שטף הדמעות. "אמי היקרה, אהבתי אלייך גדולה מכוכבי השמיים, והערכתי אלייך לא יכולה להימדד, כגרגירי החול אשר על שפת הים. תודה לך". מביטה ונוצרת מבט אחרון בעיני אמה, יצאה מרסל מן החדר, משתנקת ובוכה. אביה נכנס בחיפזון, מלטף קלות את בתו. מרסל השבורה התרפקה על אחיה, בוכה ובוכה, מנסה לעכל את דברי אמה. באותם רגעים לא ידעה מרסל שאמה העבירה לה סוד כמוס, שבמידה ויתגלה, ישנה את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

עושה רושם נפלא - אך די קשה לקרוא ללא חלוקה לקטעים.

 

[ניהול קהילת כתיבה]

תזכורת

מצטרפים חדשים? ברוכים הבאים. כדי לא לאבד את ההרשאה הטרייה, עליכם לאשר שקראתם את החוקה בהודעתכם הראשונה בפורום, בתוך שלושה ימים מקבלת האישור. בהצלחה.

 

[Zohar Kali]

עושה רושם נפלא - אך די קשה לקרוא ללא חלוקה לקטעים.

אני חדשה כאן. הכוונה שלך שאעלה רק חלק?

 

[ספריה בהכחדה12]

בס"ד

פרולוג​

מרקש, מרוקו, 1940-

השמיים האפרוריים העיבו על מצב רוחה של מרסל. גם ממרומי גילה, עדיין התקשתה להתרגל לאפרוריות היום וליובש הכבד ששרר. מרים וקשים היו שני ימי חיי, חשבה לעצמה בליבה, מתפללת מייחלת לנחת, לפחות רגעי. מרסל איפרגן, בתם של פנחס ורבקה איפרגן, הייתה בתחילת העשור השביעי לחייה. קמטים רבים כיסו את פניה, מסתירים את עיני התכלת הנוצצות. במשך השנים, התפרנסה מדוכן הבדים בג'אמע אל פנא. הכיכר המפורסמת היוותה מרכז תיירותי ועסקי כאחד. מזלה האיר לה פנים כשהצליחה לרכוש פיסת שטח קטנה, לדוכן הבדים שלה. הדוכן ששכן עמוק בתוך ג'אמע אל פנא, משך את תשומת לבן של מעט נשים ערביות אמידות. הן אהבו את איכות הבדים, את התפירה הצפופה והצבעים הנועזים. מרסל אהבה בדים מיוחדים, והקפידה להתלבש בהתאם. "אלמודה", כינו אותה. לקח לה מספר ימים להבין שהכינוי שדבק בה, משמעו אופנתית. כבת ליהודים שומרי תורה ומצוות, לא שלטה בשפה הערבית שמסביבה. ידעה היא להבין ולדבר בעיקר לצורכי מסחר, אך עיקר הידע שלה היה תנכ"י. הוריה הקפידו ללמד אותה ואת חמשת אחיה מדי שבת חומש ומפרשים. גם להתפלל ידעה מרסל, והתפילה שהיו מתפללים בביתה תדיר הייתה לשוב לציון. בכל פעם שאמה הייתה מספרת לה על ירושלים, העיר החרבה אשר בדד יושבת, היו מתמלאות עיני אמה דמעות רכות. "עוד נשוב לשם", אמרה קבעה. וכך, יותר מחצי מאה לאחר מכן, מרסל האמינה בכל ליבה שנשוב לציון. בעודה מתרפקת על זיכרונות ילדותה, נזכרה היא באחיה הקטן בנימין. כבר שנים שלא קבלה שביב מידע עליו. אח קטן היה למרסל, בנימין, שעלה לפלשתינה מימים ימימה. בעודו צעיר לימים, לקח את מטלטליו הדלים לאונייה והפליג לעבר חופי הארץ הקדושה. מאז ניתק הקשר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, וככל שניסו לחקור, כך העמימות התחזקה. הוריה לא חסכו מאמצים ושיחדו גורמים רבים כדי לקבל פיסת מידע דלה על גורלו. אך ככל שדרשו יותר, דברים מוזרים החלו להתרחש. תחילה, זרים שחומי עור ועבי בשר התדפקו על דלתותיהם בשעות לא שעות. לאחר מכן, פוטרה אמה מעבודתה כמורה לתנ"ך בבית הספר העברי לבנות, עבודה שעבדה בה יותר מעשרים שנה. בנוסף, החלו התלחשויות בקהילה על אחיהם האמצעי, יעקב, שמסתיר מצב רפואי מורכב. באותה עת, שאף יעקב להיות נציג בוועד היהודי הקהילתי, והשמועה שעשתה לה כנפיים מחקה את מועמדותו כהוא זה. דברים משונים נוספים התרחשו, ורעד עבר בגופה של מרסל כאשר שחזרה את הזיכרונות. הוריה היו אנשים מלומדים אך פשוטים, שהתפרנסו מיגיע כפיהם. לא יכלו הם להתמודד עם השנאה והערמומיות שכוונו לעברם. אביה, שוחט במקצועו, נאלץ פעמים רבות לצאת למסעות ארוכים כדי להביא פת לחם לילדיו הרעבים. כשהיא ואחיה בגרו, החלה אימם לעבוד כמורה לתנ"ך. המצב הכלכלי הוטב ומרסל זכרה שהיו קונים דגי דניס גדולים לכבוד סעודת השבת. לאחר פיטורי אמה, שקע הבית בתחושת דכדוך. אמה, מלאת שמחת החיים והאמונה, הלכה ודעכה. אם בתחילה ייחסו זאת לפיטורין, מהר מאוד הבינו כי אימם מסתירה מהם דבר מה. דבר מה חשוב. ככל שניסו לדבר על ליבה, כך התגברה שתיקתה. לא הסכימה לשתף את ילדיה האהובים את אשר על ליבה, 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' חתמה. לבסוף, הסודות הכמוסים שנצרה בליבה הכריעו אותה. בתקיעת כף לפני מותה, השביעה את בתה היחידה, מרסל, לחקוק היטב את דבריה האחרונים. בכוחות אחרונים אמרה אמה "מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת, כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב." לפני שנשמה את נשימותיה האחרונות העבירה למרסל תליון מזהב, צורת ציון חקוקה עליו. "בתי היקרה, אוהב אותך ואת אחייך לעד. שמרי על השרשרת וזכרי, יש סודות שסופם להתגלות. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. קראי כעת לאביך, ברצוני להיפרד ממנו כיאות". מרסל לא הצליחה לעצור את שטף הדמעות. "אמי היקרה, אהבתי אלייך גדולה מכוכבי השמיים, והערכתי אלייך לא יכולה להימדד, כגרגירי החול אשר על שפת הים. תודה לך". מביטה ונוצרת מבט אחרון בעיני אמה, יצאה מרסל מן החדר, משתנקת ובוכה. אביה נכנס בחיפזון, מלטף קלות את בתו. מרסל השבורה התרפקה על אחיה, בוכה ובוכה, מנסה לעכל את דברי אמה. באותם רגעים לא ידעה מרסל שאמה העבירה לה סוד כמוס, שבמידה ויתגלה, ישנה את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.

ממש יפה!

אני חדשה כאן. הכוונה שלך שאעלה רק חלק?

אני חושבת שהיא התכוונה שאולי תעשי ככה-


השמיים האפרוריים העיבו על מצב רוחה של מרסל. גם ממרומי גילה, עדיין התקשתה להתרגל לאפרוריות היום וליובש הכבד ששרר.
מרים וקשים היו שני ימי חיי, חשבה לעצמה בליבה, מתפללת מייחלת לנחת, לפחות רגעי.
מרסל איפרגן, בתם של פנחס ורבקה איפרגן, הייתה בתחילת העשור השביעי לחייה. קמטים רבים כיסו את פניה, מסתירים את עיני התכלת הנוצצות.
במשך השנים, התפרנסה מדוכן הבדים בג'אמע אל פנא. הכיכר המפורסמת היוותה מרכז תיירותי ועסקי כאחד. מזלה האיר לה פנים כשהצליחה לרכוש פיסת שטח קטנה, לדוכן הבדים שלה. הדוכן ששכן עמוק בתוך ג'אמע אל פנא, משך את תשומת לבן של מעט נשים ערביות אמידות. הן אהבו את איכות הבדים, את התפירה הצפופה והצבעים הנועזים. מרסל אהבה בדים מיוחדים, והקפידה להתלבש בהתאם. "אלמודה", כינו אותה. לקח לה מספר ימים להבין שהכינוי שדבק בה, משמעו 'אופנתית'.
כבת ליהודים שומרי תורה ומצוות, לא שלטה בשפה הערבית שמסביבה. ידעה היא להבין ולדבר בעיקר לצורכי מסחר, אך עיקר הידע שלה היה תנכ"י. הוריה הקפידו ללמד אותה ואת חמשת אחיה מדי שבת חומש ומפרשים. גם להתפלל ידעה מרסל, והתפילה שהיו מתפללים בביתה תדיר הייתה לשוב לציון.
בכל פעם שאמה הייתה מספרת לה על ירושלים, העיר החרבה אשר בדד יושבת, היו מתמלאות עיני אמה דמעות רכות. "עוד נשוב לשם", אמרה קבעה. וכך, יותר מחצי מאה לאחר מכן, מרסל האמינה בכל ליבה שנשוב לציון.
בעודה מתרפקת על זיכרונות ילדותה, נזכרה היא באחיה הקטן בנימין. כבר שנים שלא קבלה שביב מידע עליו. אח קטן היה למרסל, בנימין, שעלה לפלשתינה מימים ימימה. בעודו צעיר לימים, לקח את מטלטליו הדלים לאונייה והפליג לעבר חופי הארץ הקדושה.
מאז ניתק הקשר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, וככל שניסו לחקור, כך העמימות התחזקה. הוריה לא חסכו מאמצים ושיחדו גורמים רבים כדי לקבל פיסת מידע דלה על גורלו. אך ככל שדרשו יותר, דברים מוזרים החלו להתרחש. תחילה, זרים שחומי עור ועבי בשר התדפקו על דלתותיהם בשעות לא שעות.
לאחר מכן, פוטרה אמה מעבודתה כמורה לתנ"ך בבית הספר העברי לבנות, עבודה שעבדה בה יותר מעשרים שנה. בנוסף, החלו התלחשויות בקהילה על אחיהם האמצעי, יעקב, שמסתיר מצב רפואי מורכב.
באותה עת, שאף יעקב להיות נציג בוועד היהודי הקהילתי, והשמועה שעשתה לה כנפיים מחקה את מועמדותו כהוא זה. דברים משונים נוספים התרחשו, ורעד עבר בגופה של מרסל כאשר שחזרה את הזיכרונות.
הוריה היו אנשים מלומדים אך פשוטים, שהתפרנסו מיגיע כפיהם. לא יכלו הם להתמודד עם השנאה והערמומיות שכוונו לעברם. אביה, שוחט במקצועו, נאלץ פעמים רבות לצאת למסעות ארוכים כדי להביא פת לחם לילדיו הרעבים. כשהיא ואחיה בגרו, החלה אימם לעבוד כמורה לתנ"ך.
המצב הכלכלי הוטב ומרסל זכרה שהיו קונים דגי דניס גדולים לכבוד סעודת השבת. לאחר פיטורי אמה, שקע הבית בתחושת דכדוך. אמה, מלאת שמחת החיים והאמונה, הלכה ודעכה. אם בתחילה ייחסו זאת לפיטורין, מהר מאוד הבינו כי אימם מסתירה מהם דבר מה.
משהו חשוב. ככל שניסו לדבר על ליבה, כך התגברה שתיקתה. לא הסכימה לשתף את ילדיה האהובים את אשר על ליבה, 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' חתמה.
לבסוף, הסודות הכמוסים שנצרה בליבה הכריעו אותה. בתקיעת כף לפני מותה, השביעה את בתה היחידה, מרסל, לחקוק היטב את דבריה האחרונים.
בכוחות אחרונים אמרה אמה- "מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת, כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב."
לפני שנשמה את נשימותיה האחרונות העבירה למרסל תליון מזהב, צורת ציון חקוקה עליו. "בתי היקרה, אוהב אותך ואת אחייך לעד. שמרי על השרשרת וזכרי, יש סודות שסופם להתגלות. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. קראי כעת לאביך, ברצוני להיפרד ממנו כיאות".
מרסל לא הצליחה לעצור את שטף הדמעות. "אמי היקרה, אהבתי אלייך גדולה מכוכבי השמיים, והערכתי אלייך לא יכולה להימדד, כגרגירי החול אשר על שפת הים. תודה לך". מביטה ונוצרת מבט אחרון בעיני אמה, יצאה מרסל מן החדר, משתנקת ובוכה.
אביה נכנס בחיפזון, מלטף קלות את בתו. מרסל השבורה התרפקה על אחיה, בוכה ובוכה, מנסה לעכל את דברי אמה. באותם רגעים לא ידעה מרסל שאמה העבירה לה סוד כמוס, שבמידה ויתגלה, ישנה את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.

 

[Zohar Kali]

פרק ראשון - מבוך של הטעיות​

לונדון, אנגליה, 1940

הדמות הניצבת במורד רחוב וייטהול הייתה חריגה בנוף הלונדוני הטיפוסי. גבר כבן ארבעים, גבה קומה לבוש כולו שחורים, צעד במהירות במורד הרחוב, מטרייה שחורה בידו. עורו שחום, תלתליו שחורים, עיניו הכהות בוחנות. הילוכו המהיר, כמו גם תווי פניו החדים, שיוו לו ארשת מסתורית. מדי פעם שפשף את כפיו זו בזו, כשומר על חומן. ניכר עליו כי הקור הלונדוני זר לו לחלוטין, ורגיל הוא לטמפרטורות גבוהות בהרבה.
בקצהו הצפוני של הרחוב, במקום המפגש בין וייטהול לכיכר טרפלגר, היה עליו לפגוש אדם בשם רוברט בלאק, ולמסור לו מעטפה. הוא אינו יודע מי הוא אותו רוברט בלאק והיאך הוא נראה, אך ידע איך למצוא אותו. כעת, הגיע האיש המסתורי למרכז הכיכר, עמד והתבונן. במרכז הכיכר ניצב עמוד נלסון, שעליו פסלו של הלורד אדמירל הוריישו נלסון, מפקד הצי הבריטי בקרב טרפלגר, מוקף על ידי ארבעה אריות עשויי ברונזה.
רעד עבר בגופו, ולא מקור. הוא יכל להשבע שראה זוג עיניים אנושיות, בוחנות אותו מתוך עיני האריות. 'כנראה הקור הלונדוני' הרהר בלבו, מוחק כהוא זה את הרגשתו. המשימה שהוטלה עליו הייתה בדרגת יהלום, הדרגה השלישית. מעליה היו רק משימות בדרגות פלטינום ואורניום. מאחורי דלתיים סגורות, היו לחישות לגבי משימות בדרגת אורניום. אלו משימות מסוג אחר, משימות שהשפיעו יותר מכל על התנהלות העולם.
אף אחד לא ידע מה טיבן, ועד כמה הן מסוכנות, אך חלומו של כל פעיל בארגון היה להשתתף במשימה כזו. האיש המסתורי שב להרהר במשימתו הוא. ככל שחשב על משימתו, כך פשטותה התגברה. היה עליו להעביר מעטפה. זה הכל. מדוע אדם מומחה בדרגתו נשלח למשימות זוטרות כאלו?
ככל שהרהר בדברים, צצו יותר ויותר סימני שאלה. לאורך עשרים שנות שירותו בארגון, הוא הוכיח את יכולותיו עשרות פעמים. הוא היה הצלף השני בחשיבותו בארגון, מכיר את העולם הערבי ככף ידו. שליטתו בשפות זרות רבות כמו כישורי הניווט המעולים, גרמו לרבים וטובים להעריכו.
הוא השתתף בעברו במספר משימות בדרגת יהלום, אך אף לא אחת מהן הייתה כה פשוטה. חיוך גדול התפשט על פניו כשנזכר במשימתו הראשונה בדרגת יהלום. סיפוק רב ניכר מחיוכו, ועיניו נמלאו שמחה.
בשעתו, הוא התחזה ליהודי עיראקי בצורה מושלמת, רביב של טעות לא נעשה. הוא התכונן במשך חודשים רבים, מדקלם טקסטים תנכיים, לומד כל מה שרק אפשר על יהודי עיראק.
הוא שינה את שמו, לבושו, דיבורו והתנהגותו עד שהוא כלל לא זהה את עצמו. יצחק חדד, הציג את עצמו. הוא השתלב בקהילה בקלות יחסית, עד שרבים וטובים הכירוהו. גם היהודי התמים שאותו הצליח להפעיל היה מטרה קלה מדי. בנימין איפרגן, יהודי מרוקאי ציוני ונלהב.
את בנימין פגש בדרכו חזרה מעיראק לפלסטינה. היהודי הצעיר היה בעל כשרונות רבים, יפה תואר ויפה מראה. הכריזמה, הבטחון והתשוקה שבו היו מדבקות. רבים מיהודי פלסטין העריכו אותו. מהר מאוד הוא השתלב בארגונים הלוחמים, מפקד על כיתות לוחמים. הייתה זו תמימותו שהפילה אותו. חיוך התפשט על פניו כשהרהר במשימתו. 'אין ליהודי התמים הזה מושג מה עולל, וכשיגלה...'
תחושת סיפוק הציפה אותו, משרה עליו אווירה נרגשת. 'אני אכן הטוב ביותר' הרהר לעצמו בליבו. אך מדוע אירופה? קולות הספק צפו מחדש. ההתעקשות של ממוניו לשלוח אותו לאירופה הייתה תמוהה. מאוד. בעשרים שנות עבודתו, מעולם לא דרכה כף רגלו ביבשת הקרה. את מדינות ערב הכיר ככף ידו, ומראהו הסגיר כאלף עדים את מוצאו.
עם זאת, ככל שסירב כך התגברה עקשנותם של ממוניו. לבסוף, נכנע בלית ברירה, ועלה על האונייה הראשונה שמצא. בעודו שקוע במחשבותיו, שמע לפתע קול גברי נמוך, פונה אליו, "המכה הראשונה מהווה את מחציתו של הקרב, ואילו המכה השנייה...". הדובר היה גבר לונדוני טיפוסי בשנות החמישים המאוחרות לחייו.
עיניו הכהות היוו ניגוד מושלם לעורו החיוור שראה ימים טובים יותר. אורו עיניו של האיש המסתורי. זה המשפט שחיכה לו. "המכה השנייה כמוה כהגנה. לא צריכה להיות מכה שנייה." אמר קבע.
כשראה את ההנהון המוכר, החליק את המעטפה אל כיס מעילו של בלאק, ומשהושלמה משימתו המשיך בכיוון הכיכר. 'המשימה בוצעה בהצלחה, העברתי את המעטפה לבלאק' שמח בלבו האיש המסתורי. שמח מהצלחת משימתו, עלה במעלה רחוב וייטהול עייף אך נרגש.
האיש המסתורי לא ידע, שעשר דקות לאחר מכן הגיע אל הכיכר המיועדת רוברט בלאק האמיתי, ובחור אחר, בעל מראה לונדוני טיפוסי העביר לו מעטפה אחרת.