אתגר דו שבועי - בלתי צפוי

[אלישבע10]

מי לא אוהב הפתעות?
ברשימת הקטעים האהובים, לאלו עם הסוף המפתיע שמור מקום של כבוד. הם יזכו לקריאה שנייה בנסיון למצוא רמזים למשמעות הכפולה אליה התכוון הכותב.

האתגר הפעם הוא לכתוב סיפור, קטע קצר או שיר, שבסופו טמון הפאנץ' - שורת המחץ שגורמת לקורא לחייך בהנאה, או לשפשף עיניים בתימהון, ואז לחזור לתחילת הקטע לקריאה חוזרת, הפעם במבט אחר.
האתגר ינעל בעז"ה בעוד שבועיים, כ"ח חשוון.

הנספח - כאן.

בהצלחה!

 

[שיילה]

כששמעתי על השומן, הורדתי אותה מהפרק.

זו לא הפעם הראשונה שהצעה זו הונחה על השולחן.

אך כעת ראיתי שיש צבע אדום באזור המרכז,

אני אשקול שוב. תכלס' חיים פעם אחת, לא?.

שיניתי את דעתי.

אקח סופגנייה אחת, את זו עם הריבה.

 

[Natan Galant]

בהאא אבו אל-עטא הרגיש כמו תינוק. בריא, רענן, מרכז תשומת הלב. הוא שכב על מיטה מרופדת ואישית בבית חולים שיפא, ופחות או יותר נהנה מכל רגע.
אחיות מסורות ברעלה באו לצלם אותו, לתעד, שכולם יראו איך הוא חי ובריא ושלם.
בערב באה אמו ולקחה אותו לביקור משפחתי, שם היא התקבלה בדמעות, צריחות התרגשות ודמעות קולניות:

היולדת באה! רק חבל שאח שלה מת הבוקר בידי הציונים.

 

[יוסף שחק]

אני רואה את עצמי צועד בשולי כביש 443, לא זוכר איך הגעתי וזה לא מעניין אותי. רצון עמוק ובלתי ברור גורם לי לצעוד הלאה והלאה בלי להפסיק.

והנה משולי הכפר פורץ אחמד לתוך הכביש, תופש אותי בזרועות הברזל שלו, וכך גורר אותי לתוך הכפר, מה שמציק לי זה בעיקר הסירחון.

אני מביט בעניין בבתי הכפר העתיקים, יש להם גימור ועיצוב מעניין, לא פחות מהבית של בהאא' אבו-אלעטא, גם האווירה המפחידה עושה את שלה ואני מרגיש בתוך סרט.

במרתף טחוב משליך אותי אחמד, ואז מחייך באכזריות ואומר: יש לנו כאן הכל, גם מודיעין מצויין, אם תתנהג יפה ולא תנסה לברוח, אני ידאג שתרגיש בדיוק בבית. יהיה לך הכל מה שיש בבית, יש לנו מודיעין חבל על הזמן.


ואז אני מתעורר שטוף זעה בחדר השינה שלי. ופתאום הבנתי:


אחמד יודע לקיים הבטחות, חדר בול כמו שיש לי בבית

 

[יאן]

אנו יושבים בדממה.
קבוצה גדולה למדי של בני אדם.
נאסר עלינו לאכול או לשתות, לדבר או לצחוק. גם לא לקום מהמקום.
אפילו לצרכים האלמנטריים ביותר אנו זקוקים לרשות הממונה וזו לא תמיד ניתנת.

קולו של הדובר מגיע אלי מרחוק. דבריו אינם מעניינים אותי. אני חולם על אמא, על אבא, על העולם שבחוץ.

הממונה פורץ לפתע בצעקות על היושב לידי. אני מתכווץ במקומי, מנסה לא להיראות.
הותיקים סיפרו שפעם גם היו מכים. מכות ממש. אך בעקבות חוק שהועבר הענין פסק.

צלצול עז קרע את הדממה, אות שמותר לנו לצאת לחלץ את עצמותינו לרגעים מספר. אני מגניב מבט לעבר השומר החמוש בשער. האם להסתכן בניסיון בריחה? הוא נראה עסוק בענייניו.
אני מחליט לוותר. בין כה וכה זה השיעור האחרון.

 

[הדוויג]

ישבתי מולו, קצת מתוח.
אותו מתח מוכר המופיע בכל פעם שאני רואה מישהו קורא טקסט שלי. מנסה להיראות אדיש, תוך כדי שאני מנסה לקרוא את הבעות פניו במהלך הקריאה.

"תראה, זה סיפור נחמד" הוא אמר כשסיים לקרוא. "כתוב יפה והכול. אבל חסר לי משהו..."
הוא הסיר את משקפיו "לאן זה הולך? אין לך שום טוויסט בעלילה".

"למה אתה אומר ככה?" נעלבתי בשם היצירה שלי, "תראה למשל את הקטע הזה" הצבעתי על מיקום כלשהו בטקסט.

הוא הרכיב שוב את המשקפיים וקרא את הקטע בשנית. "כן, אני רואה. אבל זה לא מספיק לי. אני חושב שעדיין חסר טוויסט שיהיה משמעותי יותר בסיפור."

"תן לי לנסות שוב" ביקשתי.
חזרתי למשרד. שכתבתי את הסיפור מחדש. הוספתי, שיפצתי, ערכתי, עיבדתי. והכי חשוב - הכנסתי טוויסט משמעותי.

בדרך אליו, קראתי שוב את הדפים שהדפסתי. לא הייתי מרוצה. זה היה נראה בדיוק מה שזה - כאילו ניסיתי לדחוף את הטוויסט בכוח.

אבל הוא היה ממש מרוצה.
"עכשיו זה טוב. עכשיו זה מעולה. אי אפשר לפספס את הטוויסט. הם יהיו מרוצים שם, במחלקת הפרסום"

ספוילר

 

[רחל סרולוביץ]

הבגד מונח מולה על שידת העץ. מקופל אל תוך עצמו, מביט בה בשתיקה. היא מחזירה לו מבט, כבר שעה ארוכה היא מתלבטת. יש בו יופי, ללא ספק, הוא מחמיא, הגזרה שלו מקורית ויפהפיה, הבד שלו נעים ורך, היא מדמיינת את המראה שלה בו, והוא פשוט מושלם.

שולחת יד, שוב מגע הבד הרך משכנע אותה, אבל היא יודעת שזה לא מתאים. לא לעניין. לא מקובל. פשוט לא. היא נאנחת. מנסה לחשוב על פתרון אחר. מריצה במוחה את סדרת הבגדים, מגלה בפעם המאתיים ושמונה ששלושה בסל הכביסה, האחד מתייבש ל-א-י-ט-ו במרפסת והאחרון נשכח בשבת האחרונה אצל חמותה.

למה לא שמה לב אתמול? היתה מכבסת כבר בלילה את כולם, תולה אותם יפה, הרוח הלילית ושמש הבוקר היו מייבשות אותם מזמן. חבל. עכשיו היא תאלץ לבחור באופציה היחידה שמוטלת לפניה, וזה לא לעניין! מה יגידו עליה? זה כל כך לא מקובל. ניחא, אם היתה זו הילדה החמישית שלה. אבל זו הראשונה. הראשונה!

הצצה זהירה לשעון מבהירה לה שנותרו לה בדיוק שבע שניות כדי לחתוך את ההתלבטות, ועוד שלוש וחצי דקות כדי לעשות מעשה. היא נוטלת בנחישות את הבגד מן השידה ואת הפעוטה הישנה מן העגלה, מחליפה לה במיומנות, בלי לחשוב, לסט תכול. שיחשבו כולם מה שיחשבו. כל הוורודים בכביסה.

 

[לכאורה.]

משלמת לו דמי שוחד
רצחניים למדי,
העיקר שיעלים עין -
מפיסת הבלטה החנוקה שפירגן לי
שנשארה מיותמת.
מעניקה לו דמי שתיקה
רק שלא יזכיר ש -
אחרי החגים זה עכשיו,
והבטחת.
ולמרות כל הניסיונות להעלים ולשכוח.
הוא עדיין כאן
עומד וממתין.
חדר הכושר ברח' הזית 37
למוד ההבטחות,
האכזבות,
ומס' החשבון שלי בבנק.

 

[ביזנסטורי - אילה]

אני לא בסטייל של שורות בצבע אחר או של ספוילרים,
אז במקום זה, אני משקיעה בהקדמה...
סתם,
קבלו אותו:

מוישי​

מוישי עומד בתחנת האוטובוס, נשען על העמוד הבודד. האוטובוס לירושלים אמור לעבור בדקה הקרובה ואסור לו לפספס אותו בשום אופן!

באוטובוס היה לו זמן לפרוס על ברכיו את ערימת המסמכים, למיין, להדק, לקרוא שוב את הסעיפים הקטנים, למצוא את הנקודות שעלולות אולי לעמוד לו לרועץ ביום מן הימים.

מהרגע שהגיע לירושלים הוא לא נח לרגע. נכנס לבנק, מילא ערימות של טפסים כדי לקבל עוד משכנתא. משם לקח מונית למשרד עורכי דין כדי לקבל ייעוץ על פריסת תשלומים נוחה. משם לקח אותו ברכב קבלן להראות לו כמה דירות חדשות העומדות למכירה.

הוא הספיק לדחוף גם פגישה עם משווק הקרקעות שלו, ואפילו סגר כמה חוזים על עסקאות ענק שעתידות להכפיל את רכושו בחודשים הקרובים.

ההתניידות המסורבלת באוטובוסים עירוניים האטה עד מאד את קצב ההספקים שלו, ומהר מששיער מראש, הגיעה השעה 12:00 בצהריים והוא מיהר אל תחנת האוטובוסים הקרובה כדי להגיע הביתה בשעה שחוזרים כל הילדים מהחיידר.

האוטובוס הגיע בזמן דווקא, ובתוכו חיכתה לו הפתעה נעימה. ישראל בן דודו.

"הי, מוישי, מה איתך?"

"ברוך השם הכל טוב." השיב מוישי בעייפות וצנח על הספסל המאובק.

"איך העסקים?" התעניין ישראל.

"קשה, קשה, אתה יודע איך זה. רץ מפה לשם, משם לפה. אבל ברוך השם ובעזרתו מתקדמים כל הזמן."

"ולמה שלא תאט את הקצב? יש לך מספיק כסף בשביל לנוח, לא?"

"כמה זה מספיק?" מתעניין מוישי בסרקזם, ופורס את משנתו הוא: "אני חושב שמספיק זה כאשר יש לך ביד דירה ראויה לשמה כדי להתגורר בה, כמה דירות נוספות כדי לתת לילדים, ועוד כמה נכסים מניבים כדי שיהיה אפשר לנוח באמת."

"ומה בעצם כל כך קשה?" ישראל מתעניין באמת ובתמים.

"תראה", מסביר מוישי בטון רציני.

"אני אין לי רכב, כמו שאתה יודע. ולהסתובב בכל הארץ באוטובוסים גומר לי את היום. שלא לדבר על זה שבתוך העיר זה ממש סיוט, אני לא מצליח להגיע לשום מקום בזמן ואנשים תופסים אותי כלא אמין."

"ולמה באמת שלא תשקיע בלימודי נהיגה כמה חודשים?"

"נו באמת," מבטל מוישי במרירות.

"מי יתן רשיון נהיגה לילד בן שמונה?"

 

[kiwi]

כאשר המנהל נכנס לכתה והודיע על המורה החדש הייתי סקרן מאוד.
"המורה לא מדבר טוב עברית שכן הוא עולה חדש. הוא מבין אידיש והוא מורה מצוין. תהיו תלמידים טובים". אמר.
"אולי הוא סודני?" שאל תלמיד אחד.
"או אולי מאיטלקיה?" רציתי להראות שגם אני בקיא בארצות.
"אומרים איטליה", תיקן אותי מישהו.
בדיוק אז הוא נכנס.
כהה, רזה, ומהמהם לעצמו זמזום לא מוכר.
הוא הפך את הכתה בתוך פרק זמן קצר למשהו אחר לחלוטין.
היה זה זבוב ענק, מזמזם ועליז מאוד.

 

[חרש עץ]

לדבר אתו זה ללכת על חוט דק, אני מפחדת להוציא אותו משלוותו.
מצד אחד אני רוצה שיבין את החשיבות, ומצד שני אני חוששת לדרוש בתקיפות כדי שהוא לא ינקוט צעדים נגדי.
וכך התחלתי אתו מסביב, מה היה קורה אם... הוא שידר לי מסר שהוא עוד רגע מאבד אותי.
נלחצתי, וניסיתי לעבור נושא באלגנטיות.
בקיצור, בסוף הוא הסכים לאסוף את הצעצועים.

 

[וי שלוק]

"איפה, איפה הוא?"

"מקודם הוא היה פה, וכבר נעלם",

"איזו חרדה, ערמות של פחד",

החדר כולו געש מצווחות, שאגות, ריצות מהכא להתם תזזיתיות,

מתח החשמל שבאוויר היה עוצמתי,

ואז באחת נרגעו הרוחות,

נפל החשמל, כבתה לה המוזיקה...

 

[וו החיבור]

כחכוח קל בגרון. מובלע.

רק שלא ישמע. וייבהל. וילך.

אני ממשיכה לספור את המרצפות הסדורות למרגלות נעליי ולחשוק את פי בחוזקה.

תחושה מעקצצת מתנחלת על אפי. שקט.

השקט שלפני הסערה.

הוא חייב תמיד להרוס. ברגע המכריע. הסופי.

אני מנסה בכוחות על אנושיים לבלום את הסופה המתרגשת.

יופי. הצלחתי לגרש אותו. לדחות את הקץ.

הוא מביט בי במבט השמור למצבים לא ברורים ואני אפילו לא מצליחה לחייך.

איכשהו זרמתי. גם הוא. מסכן.

החצר החשוכה קידמה את פנינו במשב צונן למדי.

התחושה המחשידה מקדם החלה לתת את אותותיה.

זהו. אין מנוס.

אני ניסיתי. מבטיחה.

"אההההפצציייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" נרעדו אמות הסיפים, הישיבשע'ר וחוטמיי למוד האיפוק.

"אסותא!" הוא הציץ עלי בחיוך ושלף בנדיבות השמורה לפגישה ראשונה חבילת טישו אישית, יוקרתית למדי.
פדיחות.

 

[yonatanr]

המרכז הרפואי היה שרוי במשבר כבד.

על אף המספר המכובד של פרופסורים שעבדו בין כתליו, מספר התורות הפנויים רק הלך וקטן. עומס כבד הצטבר על אגף מרפאות החוץ, וכל מי שהוצרך לטיפול רפואי חיכה שעות רבות בתור.
פציינטים רבים נמנעו מלהגיע לחדר המיון, ביודעם כי יצטרכו להמתין קרוב לשבע שעות לטיפול רפואי, וגם לאחר מכן יקח זמן רב עד להגעת תורם לראות רופא מקצועי.
הסטאז'רים והאחיות עבדו במשמרות כפולות ומכופלות, כשהם מצליחים בקושי להחזיק את אשמורות עיניהם פתוחות, ומפעם לפעם התגברו הדרישות להעלאה ממשית בשכרם.
מחודש לחודש ירד מתח הרווחים של המרכז הרפואי, ונראה היה שבלי נקיטת אמצעים חמורים, פשיטת הרגל קרובה מתמיד.

בישיבת הדירקטוריון החצי שנתית, הסכימו כל החברים על שכירת יועץ חיצוני מפורסם, בתקווה שעל אף דרישת השכר המופרזת שלו, שעמדה על מאות אלפי שקלים, הוא יציל את המרכז מקריסה מוחלטת.
היועץ, מצידו, הציב דרישה עקרונית, שדלתות כל המחלקות יהיו פתוחות בפניו. לצורך המהפכה היסודית שהוא זומם, הוא צריך להכיר את כל אגפי בית החולים על בוריים. כמו כן דרש הוא שיתוף פעולה מצד כל נותני השירות במרכז הרפואי.
במשך שבועות ארוכים ראו את צדודיתו דקת הגזרה מסתובבת בין אגף למשנהו, בין מחלקה אחת לרעותה, מתבונן, לומד, ובעיקר רושם.
---
כשהמהפכה התחילה – הוא לא ויתר על מילימטר. לא היה אחד מבין נותני השירות שהוא פסח עליו, מהמזכירות בקומת הקבלה, ועד הפרופסורים הגדולים, שהסתכלו עליו כמי שנפל מהירח. הוא עמל בקפדנות על יישום הרפורמה שלו, ולא נתן לאף תירוץ או עילה להסיט אותו מהמטרה. הוא דיבר קשות גם עם מתנדבות בנות שבעים, ועבר מחדר לחדר במעקב אחר היישום המושלם של תוכניתו.

ואכן – המאמץ נשא פרי. תחושת ההקלה החלה כבר בחדר המיון, שהטיפול בו היה מהיר ויעיל, ולא הסתיימה בחדרי הטיפול. אט אט נישאה השמועה על כנפיים, שזמינות התורים במרכז הרפואי – אין לה אח ורע.

בנאום הפרידה שנשא היועץ בפני חברי הדירקטוריון, אמר בפשטות: כל תוכניתי היתה מורכבת אך ורק מסעיף אחד.

שכל אחד ואחת מהמקלידים נתונים במחשב – יקליד אך ורק בשיטה עיוורת.

 

[מם יוד]

משהו קצת אחר:
שעות רבות חלפו מאז נעמדה ליד החלון ואימצה את עיניה מול האופק הרחוק.
כמה פעמים כבר דמיינה שהיא רואה אותו אי שם, שועט הביתה במרץ נעורים כתמיד?
והוא עדיין לא שב.
שעות ארוכות של דאגה המטריפה את הדעת התנקזו לבסוף לבכי מטלטל, קטוע ומיוסר.
ותוך זמן קצר הקיפו אותה שכנות וחברות, תמכו בה ועודדו:
הוא יגיע, הילד, אל תדאגי כל כך, הוא רק מאחר.
אולי היא סתם אמא דאגנית שהילד שלה קשור לסינרה בקשר אמיץ מדי.
אולי.
אבל היא מכירה את הילד שלה טוב מכולן, ויודעת שהוא אף פעם לא מאחר.
משהו קרה לו! זה בטוח.

היא צדקה. משהו קרה לילד שלה, שכבר מזמן אינו ילד,
והפעם לא שב מהמלחמה עטור תהילה כתמיד.

הפעם לא שב בכלל.
אישה יהודיה ניצחה אותו, את סיסרא, ובא סופו של אותו רשע.

***חייבת להוסיף***

אך באותו זמן, שיללה אמו ובכתה מרה, עמד מלאך מיוחד בשמים ומנה את פעיותיה אחת לאחת. מאה פעיות פעתה אם סיסרא על בנה המאחר לשוב. ומאה תקיעות יש לתקוע בראש השנה כדי לאזן את השפעת גניחותיה.

כותב הרב יאמניק בספר "כי אתה עמדי": כאשר בכתה אם סיסרא ודאגה לשלומו, ניחמו אותה כל מכרותיה שהעיכוב מן הסתם נובע מכך שהזדמן לו להרוג עוד יהודי בדרך. כפי שמתארת דבורה בשירתה: "הלא ימצאו יחלקו שלל, רחם רחמתיים לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתיים לצווארי שלל" , המפרשים מסבירים כי נחמתה הייתה בכך שבנה הגיבור ודאי ניצח את עם ישראל, והרג את טובי בחוריו, והוא עוסק כעת בחלוקת השלל. ואף נטל עמו את בנות ישראל הצנועות והוא מענה אותן בשעה זו. זו הייתה אם סיסרא, ויבבותיה יבבות של שחיתות היו. תחת לרחם על בנות ישראל המעונות ועל בחורי ישראל שנשפך דמם היא מיללת על בנה המאחר לשוב. אבל למרות הכל, אלו דמעותיה של אמא, ולכן מעמידים מלאך מיוחד בשמים שיספור את מספר הגניחות.

מלאך, בשמים, סופר דמעות של אם רשעה לבן רשע. כי הן דמעות של אמא. ודמעות אם חשובות לפני ד' יתברך. ויש להן השפעה על עם ישראל! מי יודע איזו השפעה תהיה לדמעות שלך, אם יהודייה, שמתפללת על העתיד הרוחני של ילדיה?!

***קטע נבחר מתוך מאמר שכתבתי, העוסק בדמעות אם יהודיה.

 

[מירי איצקוביץ]

כבר עשיתי
בחדרי
כושר
למכביר
כבר ניסיתי
ביושר
את משקלי
להסביר
די
נמאס
מהשוקולד
ומכל המתוקים
אז עברתי
לבלינצ'ס
מריחים
וסמוקים.
גמרתי
עם דיאטה
אחת
ולתמיד
מצאתי פתרון
זול ועמיד
קניתי
סבון כלים
בריח
אורנים
כי כתוב
עליו
"מסיר שומנים"

 

[מ"ם]

ב"ה.


- אתה חייב להיכנס לראות את הסיפור שעלה עכשיו באתגר הדו-שבועי בפורום הכתיבה בפרוג...

- עזוב אותי, אין לי כוח להיכנס לשם. לא מסוגל להיכנס לפורום הזה לאחרונה.

- למה? מה קרה?

- לא יודע, דיכאון. יש כאלו שכל הודעה שלהם מקפיצה לי את הסעיף. יש כאלו שכותבים כל כך מוצלח שזה מקפיץ לי את סעיף הקנאה. אני כותב דברים ולא מקבל תודות וכשאני כן מקבל תודות אני לא מקבל פידבק וכשאני כן מקבל פידבק הוא לא זה שציפיתי לו. יצא לי כל הטעם מהפורום.

- תנסה להגדיר, מה מפריע לך בעצם?

- הפורום נהיה סוג של "משק אוטוקרטי". אין לי מושג מה זה אומר אבל זה לא משהו טוב. איפה דיונים מעמיקים? איפה הצעות עבודה מדהימות? איפה השפעה ציבורית?

- ניסית לדבר על זה עם מנהלי הפורום?

- עם המנהל לא דיברתי מילה בחיים, חוץ מההודעה עם הפרטים להתקבל, בקיץ האחרון. והמנהלת? לא יודע. היא נראית לי מדי עסוקה מכדי להטריד אותה על זוטות כאלו. ובכלל, לא נעים לי להתכתב עם מנהלת.

ויש את הקטע הזה של ההזדהות, בכלל הרס הכול.

- אתה נגד ההזדהות?

- לא, להיפך. אני הראשון ששלחתי פרטים. ממש הראשון, בדוק. אבל אתה יודע, מאז "זה לא זה".

בכל פעם שאני פותח את הפורום אני עוצם שתי עיניים. לוחץ בזהירות על הכניסה בעצימת עיניים ופותח לאט לאט חצי עין בחשש, מי יודע מה אני הולך לראות עכשיו.

זה כמו... להיכנס לאתר של חשבון הבנק בחמש עשרה לחודש. או כמו לפתוח את הארון ההוא בפינה עם כל הבלגן, שברגע שאתה פותח אותו הכול נופל עליך. בום.

- אלו דימויים... היישר לפורום הכתיבה. אבל עזוב, מי מכריח אותך להיכנס לשם באמת?

ספוילר

- מה לעשות, אני המנהל.

 

[מיכל.]

בזינוק אמיץ ומלא התרגשות
היא יצאה לא מזמן למשימה
ומאז ממשיכה להתקדם בנחישות
ממוקדת מטרה בצורה מרשימה

חברותיה צועדות בשבילים מקבילים
כל אחת בדרכה ליעדה הסודי
תקוות וחלומות נלחשים בלי מילים
היכן יתבצע כל תפקיד יחודי?


אחת תבקר בגן הילדים
תחוש חשובה , אהובה
אחרת תעלם ללא מתנגדים
תוחזק בשבי כבת ערובה
שלישית תשתטח על כביש אלמוני
ואיש לא ירגיש או יכאב
ויש שתוכנס לכור גרעיני
נתונים ומידע תאסוף ותשאב

ובנתיים, בדרך, רוחות סערה
נלחמות להשאר בנתיב הנכון
מטלטלות בפחד באזורי סכנה
מצפות בכל לב לרגעי הנצחון

ואם רק לרגע מישהי תטען
'המסלול שלי קשה ולא הגיוני
רק אני נסחטת וסוחבת מטען
ראוי לסדר כאן עולם שיוויני.
את החלק הבא של הדרך
אעבור גם אני לצידך במסלול
זה אותו הכיוון והזרם בערך
אארגן לי תנאים אחרים לטיול'


אין כזו מציאות ולא יקרה כזה סיפור
בשלווה הן זורמות, כל אחת ואמונתה
מושגחות בדקדוק עוד לפני השיגור
ואין אף טיפה נוגעת בחברתה .


גילוי נאות, לא נכתב בשביל האתגר, אלא בהשראת הגשם הראשון לפני שבועיים.

 

[עט להשקיע]

זהירות - חריף!!

ריחות חריפים הסתובבו,
אדי שאטה מטריפי חושים..

כל בוקר הסיפור חוזר על עצמו,
זונדל האשכנזי פשוט אוהב את זה,
ואני...

פולני סתמי חובב מנה גדושה של פפריקה,
כמויות סוכר בגעפילטע ועוד קצת ברוטב..

איך לא נמאס לו?
איך זה לא שורף לו במערכות העיכול?

זה לא נתפס, כי כמויות הסחוג מתרבות מדי פעם,
בסוגים שונים ומשונים..

הבוקר הוא הגיע עם משהו חדש,
פלפל חריף גרוס, עם פטרוזיליה, שאטה ועוד כמה סודות..

וזה פשוט היה..
א מחייה!!

 

[מרים קרייטמן]

מתוך ראיון עם אמן הזכוכית העולמי ג'רמי לנגפורד:


"זה היה לפני כעשר שנים, כשעשיר גדול מארצות הברית פנה אליי בבקשה לבצע עבורו יצירת אמנות עבור שלושה בנייני יוקרה שבבעלותו. הוא אמר שיש לו קרובי משפחה יהודיים, שסיפרו לו על היצירות שלי ב'שרשרת הדורות' ליד הכותל. הוא החליט שהוא רוצה מיצגים כאלו גם בבניינים שלו. הוא לא דרש משהו מיוחד, ונתן לי יד חופשית ליצור: 'תפתיע אותי', כך אמר לי אותו מיליונר.

"הגעתי לבניינים שלו במיאמי, ובקשתי לחוש את אופי המקום. הם ניצבים, הדורים ומפוארים, על חוף הים הנושק לאוקיינוס, ואני חשבתי איזו אמירה וביטוי אתן ליצירות שלי במקום ציורי כזה. לבסוף החלטתי על יצירות זכוכית שיביעו את האווירה של חוף הים ולחות המים, הרוחות המנשבות ורחש גלי האוקיינוס. הכנתי סדרה של שלושה מוצגים לשלושת הבניינים וקראתי להם 'אוושת בוקר'. ברוך ה', הלקוח ההוא היה מרוצה מאוד.

אז לא תיארתי לעצמי שהקליינט הזה יהיה יום אחד נשיא ארה"ב. קראו לו דונאלד טראמפ."