שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי - התבודדות אורבנית

[יואל ארלנגר - קקטוס]

בְּפַעַם הַשְּׁבַע מֵאוֹת הוּא נִתְקַע בֵּין צְפַנְיָה לְעֶזְרָא עַל הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁל הַר צְבִי,
מַשַּׁב רוּחַ מֵטִיחַ פֵּאוֹת עַל כּוֹבַע צַר וּמַגֶּבֶת בְּנִיחוֹחַ מִקְוָאוֹת,
שַׁמְפּוּ בְּשַׂקִּית מְרַשְׁרֶשֶׁת פּוֹגֵשׁ בִּגְדֵי לָבָן עַתִּיקֵי יוֹמִין

שַׁפַּעַת אֱלוּלִית בְּאַף, מִמְחֲטוֹת תְּחוּבוֹת בַּכִּיס,
צַוָּאר עָיֵף מְכוֹפָף לְתוֹךְ מָסָךְ,
הָמוֹן אַלְמוֹנִי צָעַד כָּאן עַד הַיּוֹם וְגַם מָחָר בַּסָּךְ,
נוֹשֵׂא תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וְשֶׁל יָד בַּתִּיק מְהֻדָּר, בַּשָּׁמָיִם אֵין עָנָן,
רַק יָרֵחַ עֲנָק וְעַצְבָּנִי פּוֹקֵחַ עַיִן עַל שַׁלֶּכֶת שֶׁמַּתְחִילָה לִפְעֹל.

חָטָאתִי פָּשַׁעְתִּי הוּא צוֹעֵק בְּקוֹל,
וּתְרִיס יָרֹק חוֹרֵק מוּטָח בְּאֶדֶן חַלּוֹן מְטֻפָּח,
זָקֵן קוֹדֵר שׁוֹלֵחַ שִׁין שׁוֹרֶקֶת לַחֲלַל רְחוֹב, שָׁעָה לִפְנוֹת עֲלוֹת הַשַּׁחַר,
נִשְׁעָן עַל מַעֲקֶה חָלוּד רוֹעֵד, שִׁלְטֵי צְנִיעוּת צוֹעֲקִים אַל תַּעַבְרִי בִּרְחוֹבוֹתֵנוּ,
וְהוּא עוֹבֵר וָשָׁב, זְנָבוֹ בֵּין אַרְכֻּבּוֹתָיו, צְרוֹר מַפְתְּחוֹת כָּבֵד מוֹשֵׁךְ מִכְנָסָיו,
וְצִ'יפֹ עָגֹל שֶׁפּוֹתֵחַ קָרוּסֵלָה אֶל חָלָל טָחוּב וְלַח מְמֻלָּל בֵּין יָדָיִם שֶׁיָּדְעוּ חֲטָאִים וּצְדָקוֹת.

בְּנֵי חוֹרִין חוֹלְפִים עַל פָּנָיו, סִיגַרְיָה חַשְׁמַלִּית שׁוֹלַחַת עָנָן בְּרֵיחַ קַקְטוּס עַל הַפָּנִים הַחֲפוּיוֹת,
וּצְחוֹק נְעוּרִים חֲסַר בּוּשָׁה מִתְגַּלְגֵּל בֵּין הַתְּרִיסִים לְמַשְׁקוֹפִים,
בְּיָדַיִם מְרַשְׁרְשׁוֹת שַׂקִּיּוֹת, וְהָעֵינָיִם הַיָּפוֹת עֲיֵפוֹת מִשָּׁעוֹת שֶׁל לִמּוּד תּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְחָקַת הַמַּחֲשָׁבוֹת.

בְּכֶלֶא הַמַּחֲשָׁבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת מֵחוֹמָה לַחוֹמָה,
הַשְּׁתִיקָה יָפָה לְהַכֹּל, בִּמְיֻחָד לָמָּה שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לְהַעֲלוֹת עַל דַּל הַשְּׂפָתַיִם,
שִׁנַּיִם סוֹגְרוֹת עוֹלָם שֶׁל וִדּוּיִים שֶׁנֶּחֱנַק מֵחֹסֶר עִנְיָן לְעַצְמוֹ,
גַּל שֶׁל מַיִם סְרוּחִים מִתְקַבֵּץ עַל סֶכֶר דַּק,
וְיֶלֶד קָטָן מְסַמֵּן בְּאֶצְבַּע עַל הַשְּׂפָתַיִם: שְׁתֹק, כָּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.

וְכָל הַגּוּף מִתְפּוֹצֵץ כִּמְעַט, חֲסַר מַרְגּוֹעַ,
רֶגֶל מִתְחַלֶּפֶת יָד מְתוֹפֶפֶת, הַמַּעֲקֶה הֶחָבוּט כִּמְעַט כּוֹשֵׁל,
וְהוּא מִתְעוֹרֵר בְּאַחַת לִפְנֵי שֶׁהוּא צוֹנֵחַ לְעֶזְרָא,
הָרַגְלַיִם הַקֵּהוֹת גּוֹרְרוֹת אוֹתוֹ בְּמוֹרַד מִדְרוֹן, עוֹד מְעַט וְהוּא בִּרְחוֹב אַגְרוֹן,
לְיָד מָלוֹן הוּא קוֹרֵס עַל סַפְסָל קָשׁוּחַ
הָרוּחַ שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת מְבִיאָה מַיִם טְהוֹרִים עַל הַפָּנִים הַחֲצוּפוֹת שֶׁאִמֵּץ לְעַצְמוֹ,
מוֹנִית מְרַצֶּדֶת מוּלוֹ בַּחֲטָף, הוּא לֹא רוֹאֶה דָּבָר הוּא עָף,
וּמֵטִיחַ כְּלַפֵּי עַצְמוֹ בָּרָד שֶׁל קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים,
אֵין לוֹ דְּבָרִים יָפִים מַלְאָכִים וּשְׂרָפִים,
עֲווֹנוֹת וּפְשָׁעִים שֶׁהוּא שׁוֹטֵחַ עַל הַכְּבִישׁ הַמְּשֻׁמָּן,
דּוֹרֵס בְּנֶאָצוֹת אֶת מֵיטַב הַחֲטָאִים, מוֹרֵחַ עַד צֵאת הַנְּשָׁמָה וְהַמֵּעַיִם.

מַרְגִּישׁ טָהוֹר וְזָב דָּם קָדוֹשׁ, מְטַפֵּס בַּעֲצַלְתַּיִם אֶל קֶבֶר דָּוִד,
שׁוֹפֵךְ תְּהִלִּים עַל הַנְּשָׁמָה הַמְּרֻטֶּשֶׁת שֶׁנּוֹתְרָה,
קְלוּשָׁה וּשְׁקוּפָה חַסְרַת אוֹנִים וְאֹמֶץ,
הַשַּׁחַר בָּא וְהוּא נִשְׁכַּב עַל סַפְסָל כְּמוֹ תִּמְהוֹנִי חֲסַר זֶהוּת,
מִתְכַּסֶּה בְּמַגֶּבֶת וְגוֹנֵחַ,
שׁוֹפָר אֱלוּלִי מְצַוֵּחַ וְהוּא פּוֹקֵחַ אֶת הָעֵינַיִם,
טַלִּיתוֹת מִסָּבִיב וְאֵין יָרֵחַ, רַק הָרֵיחַ שֶׁל קָפֶה דָּלוּחַ נִשָּׂא בַּחֲלַל הַחֶדֶר הַמְּקֻמָּר,
רַב מְקוֹמִי פּוֹתֵחַ סֵפֶר יָקָר וְקוֹרֵא בְּהַטְעָמָה וְהוּא שָׂמֵחַ.

אֵין זְמַן בְּמַסָּע וְהוּא בּוֹרֵחַ, אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם אֶל הַפֶּרַח
שֶׁנָּפַל מֵהָעֵץ הוּא מְדַבֵּר וּמִתְיַפֵּחַ, אֵיךְ הַלֵּב פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים וּמְרַפֵּא פְּצָעִים.
מֵצִיץ בַּנַּחַל שֶׁיּוֹרֵד מֵהָהָר שׁוֹטֵף בִּמְרוּצַת הַיָּמִים אֶל יָם הַמֶּלַח,
גּוֹרֵר אֶת הַטִּנֹּפֶת שֶׁהִשְׁאִיר עַל הַכְּבִישׁ מוּל הַמָּלוֹן בִּרְחוֹב אַגְרוֹן,
עַכְשָׁו עַל דֶּשֶׁא רַךְ הוּא פּוֹרֵשׁ יָדָיִם לַשָּׁמַיִם כְּמוֹ תְּמוּנָה שֶׁל וְקַסְבֶּרְגֶּר בַּסָּלוֹן בֻּרְגָּנִי,
מַלְאָךְ יְפֵה כְּנָפַיִם מְחַקֶּה אוֹתוֹ בַּשָּׁמָיִם,
וְהַשְּׂפָתַיִם שֶׁשָּׁמְרוּ עַל הַשְּׁקָרִים נִפְתָּחִים וּמְשַׁבְּחִים,
לְרֶגַע הוּא רוֹצֶה לַחְבֹּט בְּעַצְמוֹ בַּעֲנַף הָרִמּוֹן,
עַל צְבִיעוּת שֶׁאֵין לָהּ תַּכְלִית וְקֵץ,
וְהָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה מָלֵא גַּרְעִינִים כִּמְעַט תַּרְיָ"ג מִתְפּוֹצֵץ מוּל עֵינָיו,
אֲפִלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבָּהֶם מִתְפּוֹצְצִים מוּל עֵינָיו בְּדַם הַתַּמְצִית שֶׁל תְּשׁוּקַת חֵן,
אֱלֹקִים! הוּא צוֹעֵק וְשׁוֹכֵחַ, אֶת הַסְּחִי וְהַמָּאוּס וְהַנֶּהִי וְהַבֶּכִי,
הוּא זוֹרֵחַ עַל הַדֶּשֶׁא הַלַּח וּפוֹצֵחַ בְּפֶרֶק שִׁירָה כְּמוֹ זַרְזִיר מָתְנַיִם וְאֵלִים שֶׁבַּשְּׁרָצִים,
הוּא נָגוּעַ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, בְּשֶׁרֶץ וּבְשֶׁקֶץ וּבְעַכְבָּר שֶׁמְּכַרְסֵם לְעַצְמוֹ מְחִילוֹת שֶׁל גְּנֵבָה,
בַּחֹרִים וּבַסְּדָקִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, יֵשׁ בּוֹ מַלְכּוֹדוֹת וַחֲרָמִים,
נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּמוֹ מַיִם זוֹרְמִים בֵּינוֹ לְבֵין
עֲרוּצֵי יְשׁוּעוֹת
וּפִתְקֵי בְּרָכוֹת
וְשִׁטְרֵי הַבְטָחוֹת
שֶׁהוּא מֵטִיחַ אֶל תֵּבַת הַדֹּאַר הָאֵלֶקְטְרוֹנִית שֶׁל בּוֹרֵא הָרְפוּאוֹת.

וְצוֹעֵק וְצוֹרֵחַ,
וַעֲרָבִי נוֹשֵׂא בְּשָׂמִים מִשְׁתּוֹמֵם אֵלָיו כְּתַרְנְגוֹל בְּבֶן אָדָם יוֹשֵׁב חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,
חוֹלֵף עוֹבֵר נוֹשֵׂא סַל תְּאֵנִים זְמַנִּיּוֹת שֶׁל קַיִץ, וְהוּא טָבוּל בַּנֶּצַח,
בְּצֵל אִילָן גָּדוֹל שֶׁאִישׁ נוֹשֵׂא אוֹתוֹ לַמִּדְבָּר בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין לוֹ רֶמֶז,
עוֹמֵד עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת עַצְמוֹ וּמְבַעֵט וְיוֹצֵא לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת,
כְּשֶׁאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה הוּא פּוֹתֵחַ סֵפֶר שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים,
קוֹרֵא שׁוּרוֹת וּמְטַפְטֵף דָּם דְּמָעוֹת רוֹתֵחַ
עַל עַמּוּד מֻדְפָּס וּמְנֻקָּד בִּכְתַב סְתָרִים חוֹרֵט דַּרְכֵי תְּשׁוּבָה,
פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת בִּבְגָדִים מְרֻפָּטִים לֹא נִבְהָל מִקְצָת לִכְלוּךְ עַל הַמַּדִּים,
פּוֹרֵץ לוֹ גֶּדֶר וְחוֹסֵם אַחֶרֶת, יוֹצֵק דִּכָּאוֹן לַבּוֹר, לוֹקֵחַ אֵת וְעוֹרֵם,
עָפָר חָצָץ וּטְרָשִׁים,
אֶבֶן קְטַנָּה מֵשִׂים עַל תֵּל חָדָשׁ,
וּבְהִלּוּךְ אֲחוֹרָנִי עוֹזֵב אֶת שְׂדֵה הַקֶּטֶל,
נוֹטֵל יָדָיו הוֹפֵךְ אֶת הַסֵּפֶל, וְנוֹפֵל.

 

[נ. גל]

פרסה וחצי מפסגת הר הצופים, ה'תשפ"א. פונדק דרכים בדרך המרכזית לבית המקדש.

עוד כתם בוץ. אלנתן משפשף אותו בעקשנות. הכתם קצת דהה, אבל התאנה עוד לא נראית ראויה לבוא כקרבן. אלנתן נאנח, אנחה המשברת חצי גופו של אדם. "באיזה זכות אתה נאנח, הא?" הוא מביט בעצמו, ושוב בתאנה. "אולי את מוכנה להראות ראויה לבית המקדש? מילא אני, ככה ישר מהשדה. אבל את? לפחות את תראי כמו שצריך." הוא משפשף אותה עוד מעט, ומניח אותה במרכז הסל.
"סליחה? יש לך קצת חולין, לקשט את הסל שלי?" נער סמוק פנים ניגש אליו, רגליו רודפות זו את זו.
אלנתן מרים אליו עיניים. "רק שעורים." הוא עונה. "הרבה שעורים, אתה יכול לקחת במתנה כמה."
הנער בורר לו כמה שעורים, ומודה לו בחצי פה.
"במתנה גמורה." חוזר אלנתן. "למען בית אלוקינו." הוא מסתפק אם הנער שומע את דבריו, בהמולה סביבם. "לפחות את עצמי אני שומע, הא?" הוא מחייך, ממשיך לשזור שעורים בין תאנה לרעותה. "אז מה, הקדוש ברוך הוא, שעורים אני מביא לך. כמו שאני מביא לסוס שלי." הוא נאנח. "באיזו זכות אני בכלל מביא לך משהו?"
אי מי נתקע בו, ממלמל סליחה חפוזה וממהר הלאה. "הכל בסדר, צדיק." משיב אלנתן. "אני סתם מפריע פה באמצע הרחבה ליהודים טובים. אולי נלך למקום אחר?" הוא שואל את התאנה.
אין מקום אחר. הרחבה מלאה כולה ביהודים בגילאים שונים, המתארגנים בהתרגשות לקראת העלייה להר הבית. אלו בחלילים ואלו בסלים. "ואני מה? עוד מעט אלך לברך את הקדוש ברוך הוא. באיזו זכות אזכיר את השם שלך, ריבונו של עולם? ועוד בבית הקדוש..."
הוא מזמזם לעצמו: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך..." ומייצב על גדות הסל כמה אשכולות נאים, שגידל באהבה אין קץ.
אבוא אליך?
"הקדוש ברוך הוא, תגיד לי, באיזה זכות אתה בא אלי? תראה אותי, אלנתן אחד קטן, שכל מה שיש לו בחיים זה קצת אדמה, תאנים וענבים. אתה יודע, השנה אפילו בפסח לא הייתי אצלך. כולי - - - " הוא מתבונן בעצמו. חולצתו מרובבת בטל בוקר ומעט אדמה, ידיו מיובלות. "יהודי פשוט."
אדם בעל הדרת פנים וזקן מאפיר, ששומע כנראה את מילותיו האחרונות, פונה אליו: "יהודי פשוט, תוכל להחזיק עבורי את כספי המעשר שני לכמה דקות? אני חושש שהם ישמטו לי בכל הבלאגן."
"אני?" אלנתן מופתע. "בשמחה, אבל למה החלטת לפנות אלי?"
היהודי מחייך. "אם אתה יכול לשבת בתוך המהומה הזו, ולדבר עם אלוקים כמו אבא, גם על הכסף שלי תוכל לשמור."
אומר, ונעלם בהמון.
אלנתן בוחן את השקיק. "מדבר עם אלוקים כמו אבא?" הוא חוזר, מכניס את הכסף אל כיסו הפנימי. "למה כמו, בעצם? אני באמת הבן של הקדוש ברוך הוא."
משהו מתחמם בליבו, הוא מסדר את התאנה האחרונה, שלא תיזוב דבש לפני שתגיע אל הכהן, וקם להחליף את בגדיו. חולצה שאשתו גיהצה בדי עמל, מכנסי החג שלו. אבנט חדש. הוא אמנם קנה את האבנט היקר ביותר בחנות, אבל כדי לבוא לבית המקדש - הוא לא מתפשר על פחות מהטוב ביותר.
סוף סוף הוא עומד, נקי וטהור, וסלו אחוז היטב בידייו.
בית המקדש כבר מולו, ועמוד עשן מזדקר ממנו השמימה.
אלנתן שואף אל תוכו את ניחוח הקטורת. "שלום, אבא." הוא מביט אל בית המקדש. "באתי לבקר אותך."
ורגליו כמעט מתחילות לרקד מאליהן.
בעצם, לא כמעט. רגליו מפזזות בכל עוז, מדלגות על רגבים ומקפצות על סלעים.
ובני השיירה מצטרפים אליו, מרקדים ומכים בחליליהם.
"עומדות היו רגלינו בשעריך ירושליים!"
"אני אוהב אותך, השם!" אלנתן צועק, יודע שאיש לא שומע אותו. "אני שלך, תמיד הייתי. כל העולם כולו שלך, גם הפירות שגידלתי בשבילך, גם אני בעצמי. הכל שלך, הכל בשבילך!"
והוא מרקד, שערי הר הבית פתוחים לפניו. "פתחו לי שערי צדק, ריבונו של עולם! את כל השדה אני גידלתי רק כדי להביא לך עכשיו את הפירות שלך, רק כדי להשתחוות לך." הוא מתנשף, הסל על כתפו. "והפירות שנשארו בבית, גם הם בשבילך. הילדים יאכלו אותם שיהיה להם כח ללמוד את התורה שלך, לקיים את המצוות שלך. אשתי תכין מהם מעדנים לכבוד שבת קודש... גם בשדה אני הבן שלך, ריבונו של עולם, לא רק אצלך."
שער העזרה פתוח, גדול ומזמין. הוא מציץ דרכו, עוד לא נכנס. מולו פתוח שער האולם, ומשם, הוא יודע, מגיעים אל קודש הקודשים.

 

[וו החיבור]

הייתי חצוף. אין אפס.

אבא אמר את זה וגם אמא וגם האישונים של האנשים בשכונה. הם דקרו לי את האייפון וכמעט ניפצו לי את המסך. אני צחקתי להם בפנים וחתכתי עוד קרע במכנסיים, שם, באיזור המשופשף בברך.

הייתי רשע. הייתי.

אפילו לא בסתר. אני טיפוס דוגרי. אפילו לא טרחתי לחבר את האוזניות לפלאפון כששמוליק אמר דברי תורה על השולחן שבת בסלון. בכוונה הפרעתי להם מהחדר. ב כ ו ו נ ה . הם לא ביקשו שקט כי העדיפו את הוויליום הנוכחי, פחדו שאני יגביה. היו גם את הימים של הקריוקי ואז גם הוכחתי לכולם בקיאות מגעילה בשירים שלא קיימים בבתים כמו בבית בו גדלתי.

הייתי בריון. מודה.

האופנוע שלי ריסק את האספלט ברחוב השקט שלנו. הצרחות של השכנה מלמטה אפילו לא גירדו לי את הקסדה. לא שמעתי אותם, הרעש של האופנוע כמעט החריש גם אותי. אחר כך הגיעו אורות כחולים והפנים שלי אפילו לא להטו כשכל האנשים ברחוב ראו את האזיקים. באותו רגע רציתי להעיף את הברזלים מהידיים שלי רק בשביל להצית גפרורו ולהעלות באש את כולם. אבל הדפו אותי לניידת. אחד מהילדים שהתקהלו סביבי אמר משהו והצלחתי לקרוא את השפתיים שלו. שייגץ.

הייתי שבור. הרסתי את כולם. ואותי וביום בו החלטתי לחזור לאף אחד כבר לא באתי בטוב.
אף אחד לא הכיל את ייצור הכלאיים שהסתובב להם מתחת לאף, עם כיפה נ נח ומכנס קצר.

חוץ מהם.

חוץ מהאנשים שכמעט הרגתי אותם והקזתי את הדם שלהם באיטיות רצחנית. טיפה אחר טיפה. הם ביקשו ובכו. וכעסו. ואיימו. וזה היה מותר להם, כי היה על מה. תמיד צחקתי על הבכי שלהם ובכיתי על השמחה שעוד נותרה בחייהם. הם היו הולכים ברחובות ומטביעים את הגשם בדמעות. הימים שלהם היו שחורים והלילות לבנים.

רק הם, בסוף הסיפור, קיבלו אותי. חיבקו. עטפו. בכו איתי.
אתה הבן שלי. אמרה לי אמא ויד שלה המיסה לי את הלב.
אתה הילד שלי. חיוך עייף בקע את זקנו של אבא והכתף שלי נרעדה ממגע ידו.

- - -

אבא.

אני יודע שעדיין אני חצוף. ורשע. ובריון.
אבל אולי, אולי כמו ההורים שלי, רק בזכות שאני הבן שלך, תעטוף אותי?
אולי תקבל אותי. כמו שאני. אני משתדל לעשות טוב.
מבטיח.

סליחה, אבא.

ו...תודה.

 

[ליאורהA]

ב"ה



"בתור מי אתה אומר לי את זה?" סיננתי במענה לזעקת ה"עצור!" שפרצה מפיו בייאוש.

"בתור אבא שלך, יואב."

"אני מצטער," הטון שלי יצא הכי רחוק מצער שאפשר, חרף פניו הלבנות ושפתיו הרוטטות, שלא הניעו אף לא נים אחד בליבי, "אבל אני לא קורא לעצמי בן של אבא כזה".

הוא הושיט את ידו העטויה שחור בתחנונים. "יואב שלי, בבקשה."

"נהג, דלת אחורית!" שאגתי. האוטובוס עצר בחריקת בלמים, הדלת נפתחה ונפלטתי בזינוק מרשים אל המדרכה הלוהטת. הדלת נסגרה מאחוריי ועמדתי, נטוע על מקומי, הלום מהתרגיל הנועז שביצעתי.

מכונית צפרה מאחוריי. הסתכלתי אחורה בבעתה, ופתחתי בריצה אל הבניין הקרוב ביותר לתחנה. חייב להימלט. פרצתי אל הבניין ונשענתי על הקיר המקולף, נושם בקושי.

עצמתי את עיניי הבוערות מהרוח שצלפה בהן במהלך הריצה הפרועה שלי ופניו הלבנות של אבא עלו בעיני רוחי.

"יואב שלי, בבקשה."

"די! לא רוצה!" ענה לו קול חזק, דומע.

ניתרתי ממקומי, מופתע מהצעקה שהדהדה בראשי. המשפטים שלו השתוללו, הלמו, חזרו על עצמם שוב ושוב. ושוב.

"יואב, בוא אליי לשבת."

"יואב, תראה איזו פרשה מתוקה יש השבוע. בוא תטעם."

ואז-

"יואב, אתה לא תדבר אליי ככה, לא משנה כמה אתה שונא את השחור-לבן החדש שלי."

"יואב, אתה מוכרח לבוא אליי היום. אמא שלך טסה לפריז ואני לא מסכים שתבלה עם החברים עד אור הבוקר."

חצי חיוך ציני עלה על שפתיי. אחת אפס לי. עכשיו אין לו שום דרך בעולם למצוא אותי כאן, חדר מדרגות אקראי באמצע תל אביב. ניצחון הבהב בראשי.

אבל אז שוב עלה מולי מראה פניו החיוורות, המיוסרות. פצעו אותי בלי רחמים.

התכווצתי בכאב. חשבתי שהתחנונים שלו כבר לא עושים לי כלום. מסתבר שגם האדם הכי חזק נשבר לפעמים.

"לברוח לאבא, זו הרמה שלי?" הראש שלי צעק. עוצמת המעשה הלמה בי חזק, הזיזה בי משהו. "לקפוץ מהאוטובוס ולהשאיר אותו לבד, חצי מעולף מצער?!

אבא שלי, שנתן לי את כל כולו במשך חמש עשרה שנה.

אבא שלי, שלא משנה כמה נלחמתי בו וכמה דיברתי אליו בצורה מכוערת ובוטה, תמיד אהב אותי.

אבא שלי, שעלה על אוטובוס בעל יעד בלתי ידוע כדי לשמור עליי, למרות שהיו לו עשרות עיסוקים אחרים לבצע בזמן הזה."

צמצמתי עיניים בחוסר אונים. "אבל אני לא מסוגל לראות אותו ככה! ועוד יותר לא מסוגל לחלום שאי פעם אראה כמוהו."

האדרנלין שעוד פעם בעורקיי הזמין את האשמה שלי למסיבה, התעלם מהמאבק שהתחולל בתוכי. "אני לא מאמין שעשיתי את זה. רשע."

האנשים שעלו וירדו במדרגות הבניין הביטו בי בתמיהה כשנענעתי את ראשי בתסכול. "די! אני לא יכול עם הלבוש הזה, האיסורים, המציאות החונקת. לא מסוגל. לא יכול להתייחס אליו כמו קודם. אני כבר לא מרגיש שהוא אבא שלי."

"אבל זה לא מתרץ את ההתנהגות האכזרית שלי! הצעקות, ההתפרצויות, הנטישה חסרת הרחמים באוטובוס." דמיינתי את ידו המושטת בחולשה, קולט שנעלמתי ואין לו מושג לאן.

העיניים שלי שרפו. לחצתי את כריות ידיי לתוכן עד שראיתי כתמים שחורים רוקדים מולי. הכאבתי לעצמי. מגיע לי. רשע מרושע. איזה בן, לא ראוי אפילו לתואר. נישלתי את אבא שלך מאבהותו, גם אני לא אהיה בן שלו.

המכשיר שרטט בכיסי הקפיץ אותי, החזיר אותי למציאות. עצמתי עיניים שוב ועניתי לשיחה.

"הלו?"

"שלום, אתה הבן של מישהו?"

"מה?!" לא תיארתי לעצמי שאי פעם אשאל שאלה ישירה כל כך. הלב שלי פעם בכאב.

ההוא שמעבר לקו כחכח בגרונו. "יש פה גבר שאיבד הכרה בתחנת אוטובוס בתל אביב, וניסינו למצוא באנשי הקשר קרוב משפחה שיבוא איתו למיון."

"ו..." מתוח.

"אתה היית שמור כ-בני אהובי. אז אתה מגיע לטפל באבא שלך, כן?"

 

[יאן]

שוב פעם הוא הגיע. אלול.
כמו שלכל שבת יש מוצאי שבת, לכל בין הזמנים אב יש אלול. חבל שלא עשו שמיד אחרי בין הזמנים יבוא סוכות. חג שמח כזה ומרענן, כשהכל כבר מאחורי, ובטח נחתמתי לשנה טובה כי תכל'ס אני לא כזה רשע.
כמובן יש דברים שצריך לתקן ומאוד חשוב לקבל קבלה כדי להראות שהשתנינו. משהו קטן, ממש קטן ובלתי מורגש, שלא יהיה קשה מידי ואז לא נשתנה. בוא נאמר, לקרוא רק את העמוד הראשון בעיתון לפני התפילה. בינינו, מה מעניין על הבוקר הטור של ההשקופה ופרסומות של בסדנו. עובדה שאחרי התפילה אני לא מסתכל על זה. אז סגרנו. רק הכותרת הראשית והמאורסים. וגם הנפטרים שיזכיר לו יום המיתה.
אני חושב שגליק לא יקפיד יותר שאני לוקח לו את העיתון אם ידע שזה גורם לי הרהורי תשובה. סתם קמצן. שיחזור בתשובה וירשה חופשי. לא עולה לו כלום.

הנה כבר אמצע אלול ואני נזכר במשל על העגלון והסוסים. שהמבריח היה לחוץ מהתחלה, והעגלון רק קרוב לגבול ורק הסוסים המשיכו כרגיל. אני לא ממש סוס, עובדה שבמעריב של ראש השנה אני אומר לאט לאט כל מילה ומילה ואפילו חושב עליהם. מה זה "ומסדר את הכוכבים ברקיע כרצונו"? האם הוא מסדר אותם תמיד? הרי סידר אותם פעם אחת בבריאת העולם. וצ"ע.

חבר שלי שהוא כבר מבוגר בן 39 אמר לי פעם שאצלו ראש השנה זה חג רגיל. חשבתי לעצמי אז שהוא פרוסטער גמור. אבל אני מתבייש להודות, עם השנים גם אצלי ראש השנה נהיה מן יום כזה שצריך להתכונן אליו עם רימון וחבושים וסילקא. חשבון הנפש נשמע לי מילים שמתאימות לגיל 15 עם פרצוף עגמומי.
אבל אני? אני באמצע החיים. אין לי זמן לחזור בתשובה ואני גם לא עושה הרבה עבירות. רק את העבירות הרגילות שלי, אבל הן לא ממש עבירות עבירות אלא מה שכולם עושים. וזה הכי טוב כמו שתמיד אמרו לנו שלפני ימים נוראים צריך להיות איש הכלל, ללכת עם הזרם.
בוא נפתח רגע רבינו יונה, עם ההוא שלא ברח מהכלא והשר הכה אותו ואמר לו קשה יום! אוי זה של פעם.
יש שפתי חיים הכחול הזה אבל גם הוא כבד. הזכרונות והמלכויות וצריך להמליך את הקב"ה והיום הרת עולם ואני צריך להעביר את האוטו טסט עוד שבועיים עובר הזמן איך שכחתי.

איזה שנה מפחידה היתה.
פחד פחדים. כמה צעירים נפטרו. אנשים שהכרתי השם ירחם. והכל נכתב בראש השנה. יום נורא. נורא ואיום. ונחתם ביום כיפור. איך אמר רבי חיים שמואלביץ? הוא לא התקרר בטבת הוא התקרר במוסף!!! אייי איזה ווארט חזק.
אני מקווה באמת שהשנה לא ישימו את המזגנים כל כך על קפוא. שנה שעברה הצטננתי לגמרי.

 

[מצפה ופועל לישועה]

חשבתי שאני חסין

אראה כל דעות אוכלסין

תורות מזרח – הודו וסין

אך כשהדברין במעי תוססין

ואותי קורעין משסין

בתמימותי לועסין

אתגעגע לימי הליכה בפסין

עם כל הטוהר שהם נושאין

על כל הקוצף-שוצף מכסין

מגינים על כל בצליהם חוסין

ואתמלא בכעסין

על השחיתי במעשין

מוח טהור כבעלי תריסין[1]



פיתוני בנבל

משכוני בכבל

אל זרחנים החבל[2]

קצהו רק טובל[3]

וארגיש ביובל[4]

כזוכה בנובל[5]

וכשנתעוררתי מהתבל[6]

והתגלה כהבל

לא אמצאם בתבל[7]

ואשאר כאבל[8]



שברי ויגוני על נשמתי שנפרעה

על חומתי שנפרצה, לפיתים נקרעה

ימעיטו בהרגשתי כשיאמרו לה רעה

קלושה תהי' ההגדרה זוועה

וכל תיאור לא יתאים בהשוואה

הלא על עצמי המטתי השואה

הורדת ראש המלך לצואה

ואת הנזקים בעקבותי' כתלאה

איש את עצמו חיים בלעה

כיצד קניתי ליבי במרמה והונאה

כביכול יסבו לי מעשי הנאה

במלחמת נפשי ביוצר שבראה

אשמתי וחטאתי בעדים והתראה

היש טהרה לנשמתי שלמעמקים נשרעה



אם בכי שבך

אם יגון איווך

אם רעה הגיעתך

אם כאב איתך

אף אם תפסת האנחה

או מילאתך סרחה

האסון המטת על עצמך

הרי לאחר תשובתך

החרטה על עברך

והקבלה לעתידך

תשכך משקרך[9]

התמקד בשלך

התקדם במעשך

להוסיף ברכה

לחמם קרחה

אך אם לא תעלה ארוכה

לא תשכון בך הברכה

לא תפרוץ בך השמחה

הרי עצתך

וחי אחיך עמך

בעליצותך לרעך

כל דמעה נמחה

​

[1] ת"ח גדולים. - קטע ראשון כנגד השחתת טהרת המחשבה.
[2] "יעקב חבל נחלתו"=הנשמה.
[3] שני דגשים: א' – רק קצהו. כלומר היצה"ר מפתהו שהוא עדיין ביהדותו. לא כל החבל שוקע. וד"ל. וב': רק טובל – אל תעבוד ע"ז אלא רק תהנה קצת.. טיפה.. רק תתחיל.. טיפונת פריקת עול וכו''..
[4] עת שחרור עבדים.
[5] פרס נובל.
[6] "לשון בלבול" – רש"י.
[7] פה הפירוש כבשפה המדוברת.
[8] קטע זה כנגד השחתת טהרת הנשמה והמעשים.
[9] פירוש: ממה שקרה איתך

(ניסיתי לחבר כמה קטעים מדברים שכתבתי פעם).

 

[<סקריפטית>]

אבא,
בשנה האחרונה הנחת אותנו בתוך מכונת כביסה.
סגרת אותנו, שפכת עלינו מים וחומרי ניקוי.
סובבת אותנו, שטפת אותנו, סחטת אותנו, ניקית אותנו.
מבעד לדלת השקופה ראינו את כל העולם מסתובב.
בפנים היינו כולנו סגורים ונשטפים
בכל מה שיכולת להערות עלינו כדי שנצא מכאן הכי נקיים שאפשר.

זה לא היה קל.
העיניים צרבו, העצמות כאבו, היינו רטובים עד לשד, שבים ונסחטים ומתנקים.

עכשיו, אנחנו תלויים ועומדים לפניך, מצפים לשמש הטובה והמלטפת שתייבש אותנו.
מצפים לרחמיך, לאהבתך, לסליחתך.
מגישים לפניך את כל המסע הזה באהבה
ומתפללים לשנה חדשה, טובה ומנחמת.


הֶ֭רֶב כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֺנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי

 

[מסוגל]

הוא כבר לא זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה בה עלה אל הרכב וגלש אל הלילה בלי יעד ומטרה מוגדרת, מזמן גם שכח מתי הבין שהוא עומד לעשות זאת שוב ושוב. אבל עובדה היא שמפעם לפעם, בזמנים שנראים לו אקראיים לחלוטין ואולי באמת הינם כאלה, הוא יורד בשעה מאוחרת בצעדים מהירים אל החנייה, נכנס אל המכונית ומתניע.

החושך בולע הכול, מותיר עולם שקט כמו דף חלק. פנסי רחוב כתומים מחליקים דרך החלונות והלאה, נעלמים כשם שבאו. לפעמים הוא מדליק מוזיקה שקטה, אבל בדרך כלל הוא מניח לשקט לעטוף אותו מכל הכיוונים, בתנועות איטיות. אחר כך המחשבות משתוללות בלי סדר והגיון, מתפזרות סביב על המושבים. בתחילה הן עוסקות באירועי היום, אחר כך עוברות אל התקופה האחרונה, ולאיטן מאבדות צבע, מרקם ואחיזה, ומרחפות על פניו.

מתוך הדממה עולות שאלות שאף פעם לא ישאל, אמיתות בהן לעולם לא יודה. רגעים יפים גורמים לעיניו לזהור, ודברים שהיה רוצה לשכוח צפים והוא מסמיק עמם אל תוך החושך. לפעמים הוא מחייך לעצמו סתם בלי סיבה מוגדרת, ולפעמים מזיל דמעה. לעתים הוא עוצר את האוטו בצד, פותח את החלון ומקשיב ללחישות הלילה. לפעמים הוא מהרהר בנעמה, באלעזר ובמיכל וכמה טוב לו היום, ואז הוא מצטמרר כי הטוב שברירי ואף אחד לא יודע מה יהיה מחר.

פעם אחת ויחידה צירף את נעמה לנסיעות הליליות, הוא איבד את עצמו לאט והיא רק הסתכלה. היא לא בקשה שוב להגיע, אבל גם לא דברה יותר על מחיר הדלק, והסכומים שיכלו לחסוך במעבר לתחבורה ציבורית.

אבל אלעזר עומד להיכנס לחיידר, וכמו תמיד נעמה הייתה ערה לסיכונים האפשריים. בזהירות העירה שאולי אנשים מרימים גבה, וכדאי להפסיק לתת להם סיבות, עכשיו כאשר הילדים צריכים להתקבל למוסדות.

הרב מחייך למשמע השאלה, מתופף באצבעותיו על השולחן ומפזם לעצמו. נראה שהוא אינו מתעניין בסיכונים כמו בעניין עצמו כאשר הוא שואל: "אתה מכניס שם את הקדוש ברוך הוא, ברכב?"

גבו מתקשח. "זה הזמן שלי לבד", זה נשמע רע מאוד, הוא יודע. אבל הוא מעדיף לבטא במדויק את תחושותיו. "אני חייב?"

"חייב? חס ושלום". הרב מחייך שוב, הוא מלווה אותו אל הדלת. "טוב להתבודד", הוא אומר כאשר הם עומדים בפתח, "אבל כל כך עצוב להיות לבד".

בצהריים אלעזר נכנס לכיתה עטוף בטלית, מלקק דבש מהאותיות ושולח אליהם חיוך זוהר. בלילה הוא אוחז בהגה ביד יציבה. מחשבותיו עוסקות באלעזר ומשהו מרטיב את עיניו. אחר כך מרחף למולו הילד שהיה הוא עצמו, והוא מהרהר בדרכים שצעד ובהן השמש האירה לו פנים, ובכל אלו שלא ליקק בהן דבש. בכל מה שרצה להיות ולא היה, וכבר לא יהיה.

הוא עוצר בצד, פותח את החלון ומאפשר לרוח הקרירה לדקור את פניו, ואז נושם נשימה עמוקה, ולמרות שכל שריריו מתקשחים הוא מצרף אל הרכב החשוך מישהו נוסף. קרוב. גדול. הוא עוצם עיניים ומניח לו למלא בו כל חלק וחלק. את העבר. את העתיד.

שריריו מרפים בזה אחר זה, ובפעם הראשונה מצטרפת לכל תחושותיו גם שלווה פשוטה.

וכל כך הרבה מילים מציפות אותו, אבל הן מיותרות כי הלילה כבר לוחש, והרוח שורקת משהו מסתורי, אולי משתאה.

 

[סיפור8]

בעז"ה


יש רגעים כאלו שזוכרים לנצח. כשישבתי מול הרופא, שעיניו התמקדו ברשימת התסמינים על המסך וידיו מטופפות באיטיות בתוך דממת המוות ששררה בחדר, נוצר עבורי רגע כזה.

הוא מסתכל עליי.

"יש היסטוריית מחלות במשפחה?"

אני בולע את הרוק. "דודה שלי- נפטרה מהמחלה. לפני שנתיים."

"אהאה." תקתוק במחשב. "גם היא הייתה מעשנת?"

אני מחליף תנוחה בכיסא. "כן."

הרופא נשען קדימה. "טוב," הוא אמר, ראשו נתמך על שתי ידיו. "בוא נעשה צילום חזה, נבדוק שהכל נקי."

זה טיפשי, אבל אני שוב מחליף תנוחה בכיסא. פעימות הלב שלי מצביעות על כך שאני מבין בדיוק על מה מדובר, ובכל זאת אני שואל. "למה?"

הרופא לא ממהר לפרט. "התסמינים האלו יכולים להיות מצב חולף, מלחץ או משהו דומה. אבל אנחנו נעשה בדיקה ונהיה אחר כך חכמים יותר. תעשה תור כבר היום."

כשאני יוצא מהמרפאה אני כבר מרגיש מסוחרר. לוקח סגרייה. אחר כך מרים טלפון לאסתי.

"הרופא אמר לעשות צילום חזה," אני מספר לה אחרי ההקדמות הרגילות.

היא שותקת רגע. "למה? מה זה יכול להיות?"

גם אני מדלג על השאלה, אבל אני לא מנוסה כמו הרופא בלומר דברים בצורה עקיפה. "הוא אמר שזה יכול להיות חולף," אני חוזר כמו תוכי, "ואחרי הבדיקה נהיה חכמים יותר."

עד הבית אני מרגיש כאילו אני נחנק. לא יודע ממה. לא צריך הרבה. זה יום חם, המזגן באוטו לא ממש עובד וגם הזכרונות על דודה אתי זכרונה לברכה צפים שוב. מההתחלה ועד הסוף.

הליווי לבית החולים. ההישענות שלה. ההתכווצות שלה עם כל שבוע שעובר.

איך זה התחיל לה? גם לה היה לחץ דם גבוה ושיעולים? מה זה היה?

אני לא זוכר. גם כמעט לא זוכר איך הייתה נראית בהתחלה. בעיקר זוכר את הסוף.

כשאני מגיע הביתה, אחרי שלום שלום לאסתי ולילדים וקביעת תור שיהיה רק עוד שבוע וחצי, אני עושה בדיוק את מה שלא אמורים לעשות כשמחכים לצילום חזה. אני עושה חיפוש באינטרנט.

והאינטרנט, בטובו, נותן לי את כל המידע שהוא חושב שאני צריך. כמות החולים החדשים בשנה בישראל, כמות פטירות, תסמינים, אחוזי הישרדות- - -

ואני מתחיל לחשוב שאני לא אשרוד את השבוע וחצי הזה.



הלילות זה הכי קשה. שוכב מצד לצד, לא מצליח להירדם.

מה יהיה אם חס ושלום ימצאו משהו?

השם. רק לא זה.

אני באמצע חיי. באמצע העבודה, באמצע המשפחה, ברוך השם יש לי ילדים קטנים, אני לא רוצה שפתאום יהיו דברים אחרים.

מוצא את עצמי מתפלל בשקט, בלי קול.

השם. תרחם עליי. שהכל יהיה בסדר.



אסתי קולטת טוב מאד. מנסה לעודד אותי.

"הכל יהיה בסדר, בעזרת השם. הרבה מאד אנשים עושים צילום חזה במהלך החיים והכל בסדר אצלם," היא טוענת בהגיון.

זה מצליח להרגיע את הלחץ הפנימי לחצי שעה. אבל אחר כך אני נזכר בכל שאר הדברים. באזהרות על הסגריות. בדודה שלי. במספר של מקרים חדשים בשנה. בתהילה, בהודיה ובשמעון הקטן שלי, שרק עכשיו מתחיל את התלמוד תורה.



השבוע וחצי האלו עוברים, שבוע וחצי שישנתי פחות ועישנתי יותר מאי פעם. מגיע לבדיקה. בדיקה מדכאת, שבה הטכנאי מושיב אותי על המיטה ובורח לחדר השני, ורק תיק תיק תיק נשמעים בדממה.

אבל אחרי הבדיקה הזאת מגיע החלק הגרוע ביותר. ההמתנה לתוצאות. אני, שני אנשים נוספים ומזכירה מאחורי לוח פלסטיק כולנו בחדר המתנה אחד קטן ואפור. הראש שלי מסתחרר. רוצה סגרייה, ויותר אני רוצה אוויר. מרגיש שקשה לי לנשום. אולי זה אחד מהתסמינים.

מחשבות שוב פעם מתחילות לצוף. כולן קודרות ומפחידות. מה אם אני מקבל תוצאות לא טובות, השם ישמור, איך תיראה השיחה עם אסתי אחר כך? איך אני אומר לה את זה? מי ישמור על הילדים בזמן שנהיה בבית חולים? ואיך זה יסתיים?

אני מנסה להפסיק את המחשבות, מנסה להיזכר בכל הסיבות ההגיוניות למה אין לי סיבה להילחץ. אבל זה חזק ממני. מרגיש כאילו אני עכשיו כמו לפני פסק של בית משפט, הלב פועם כמו משוגע. לוקח בערך שעתיים עד שמפענחים את הבדיקה ועד שאקבל את התוצאות, ואני מרגיש שאלו הולכות להיות השעתיים הכי ארוכות של החיים שלי.

רוצה להיות כבר אחרי זה. רוצה לחזור לחיים נורמליים. רוצה לשמוע שהכל בסדר.

פותח ספר תהילים, לא מצליח לומר אות אחת. כל רבע שעה אני קם לאחות, שואל אם כבר הגיעו התוצאות. היא כמעט לא מרימה את המבט אליי, אומרת בחוסר סבלנות שתקרא בשם שלי כשתגיע האבחנה.

כשאני מתיישב שוב פעם במושב שלי, שלא הספיק להתקרר, פתאום עולה בי מחשבה. מהמחשבות האלו שלא מזמינים אותן אבל הן מגיעות בכל זאת.

על מה אני הכי אצטער אם חס ושלום אצטרך להיפרד מאשתי והילדים, ככה באמצע הדרך?

המחשבה הייתה מפחידה, אבל התשובה פתאום קפצה בראש שלי, גם היא ללא הזמנה. תשובה מפתיעה ובלתי צפויה לחלוטין.

אני הכי אצטער שלא הייתי שמח.

מה? אני נדהם מעצמי ומהמשפט שנזרק לו ככה בראש שלי, בהיר וברור. לא מהסגריות? או מהצעקות בפעמים שלא הייתי אמור לצעוק על הילדים, או מההערות המיותרות לאסתי, או מכל החטאים שלא הספקתי לחזור עליהם בתשובה?

לא. זה מוחלט בתוכי, כאילו כל הזמן חיכה שם. לא. אני הכי אצטער מזה שהיה לי ברוך השם הכל, ולא הספקתי להיות שמח מזה.

הכי אצטער מהעובדה שחייתי יום אחרי יום, כשהקו הרגיל של הפה שלי הוא עקום. כאילו, ברוך השם הכל בסדר, אבל נו... תמיד יש משהו שמעקם את מצב הרוח. יש מה שמבאס בעבודה, יש מה שמבאס בבית, וכן, אני יודע שאני אוהב את אישתי ואת הילדים שלי, אבל מלא מלא זמן לא הרגשתי שמח מזה שיש לי אותם. מדיי פעם אנחנו יוצאים לאנשהו ביחד ואז כיף ונחמד, אבל בבין לבין, בשגרה- לא שמח, לא מחייך יותר מדיי, מתמקד במה שכל הזמן חסר לי, בשכירות הגבוהה, בממשלה הדפוקה, בעובדה ששוב הבוס מקצר לי כסף בתלוש ואני צריך לריב איתו על זה.

כל הזמן חסר לי.

ואני יודע, יודע טוב מאד, שאלוקים נתן לי מתנות. לא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה. יש לי אישה טובה, ילדים בריאים, בית במקום טוב, עבודה. דברים שאנשים מתפללים עליהם. מדיי פעם אני נזכר בעובדה שאלו דברים לא מובנים מאליהם. אבל להיות שמח מזה? לא.

פעם לא הייתי כזה. כשהייתי צעיר יותר, הייתי יותר שמח באופן כללי. מה קרה עם השנים? עם המחויבויות? עם הזמן שעבר, כשהתחלתי להתרגל לכל הדברים הטובים שיש לי בחיים?

המוח שלי פועם בכאב, והעיניים רק תקועות בספר התהילים ולא רואות כלום.

עכשיו, כשיש סימן שאלה גדול ומפחיד באוויר, הכל נהיה חד יותר. לחזור הביתה בערבים, לדבר עם אסתי, לשמוע את הפטפוטים של תהילה והודיה, את החוכמות של שמעון, לומר איתם שמע ישראל במיטה, לתת להם חיבוק. כל הזכרונות הפשוטים האלו שאף פעם לא נותנים לי הנאה גדולה עכשיו מכאיבים לי כמעט פיזית.

אני רוצה לחזור לכל זה. בדיוק לכל זה. ששום דבר לא ישתנה, השם. בבקשה.

לא מסוגל יותר. שוב פעם קם לאחות, רוצה לשאול האם כבר הגיעו התוצאות.

אבל הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, היה שם כבר מישהו. אחד מהאנשים שחיכו איתי בחדר, בדיוק קיבל ממנה את דף התוצאות. מזווית העין אני רואה שהדף מלא במלל באנגלית, אבל העיניים שלו תקועות בתחתית הדף.

"מה זה אומר, ממצא צלליות חשודות בריאה שמאל?" האיש שואל אותה. מבוגר. שיער לבן. יד שקצת רועדת.

המזכירה בקושי מרימה את הראש אליו. "אין לי מושג," היא אומרת בקול ענייני, "אתה צריך ללכת להמשך בירור אצל הרופא שלך."

בין רגע אני רואה מול עיניי את הבנאדם מתכווץ. הופך לצל של עצמו. ואז, אחרי רגע או שניים שנראה שנגמרו לו המילים, הוא מסתובב לכיוון היציאה והולך באיטיות. הדף עדיין בידיים שלו.

העיניים שלי עוקבות אחריו, ואני מרגיש את החרדה זוחלת לי במורד הבטן.

השם ישמור. לא מאמין למה שראיתי עכשיו.

"שוב אתה?" המזכירה אפילו לא מחכה עד שאני אדבר. "אמרתי לך כבר, אני אקרא לך כשיהיו תוצאות."

אני מסתכל עליה, והפעם לי נגמרות המילים. היא לא מבינה מה קרה כאן עכשיו? בן אדם קיבל תוצאות שהשם ירחם, שאי אפשר לדעת לאיפה החיים שלו הולכים עכשיו. היא לא מבינה באיזה מקום היא נמצאת, כשהיא שולחת אנשים כל כך בקלילות ימינה לחיים או שמאלה ליעד לא ידוע?

הבטן שלי מתכווצת, מרגיש בחילה. לא מסוגל לענות לה. אני הולך ומתיישב באפיסת כוחות על הכיסא שלי, זה עם התהילים הפתוח.

מרים את הספר, הפעם העיניים שלי נתקעות בפסוקים. מגיע איכשהו לשיר המעלות.

שיר המעלות, ממעמקים קראתיך השם- - -

השם, שמעה בקולי, תהיינה אוזנייך קשובות לקול תחנוני- - -

עכשיו כבר נקרע המסך, המילים מתגלגלות מהשפתיים, והדמעות כבר שוטפות. מילה ועוד מילה מספר התהילים, כל אחת מהן בוקעת עמוק מבפנים.

השם. השם. בין מילות התהילים גם הלב שלי מלמל. השם.

אני מבטיח שלמדתי את הלקח. הבנתי את העניין. אני יודע מה יש לי. אני מבטיח שאני לא צריך שיעור ארוך יותר.

אם עוונות תשמור קה השם מי יעמוד- - -

אני מבין טוב מאד כמה מתנות אתה נותן לי כל יום. אני יודע מה היה חסר לי עד עכשיו, בתוכי. אני רוצה לחזור בתשובה, השם. רוצה לחזור אלייך. להיות שמח מכל מה שאתה נותן לי.

כי עמך הסליחה, למען תיורא- - -

פתאום אני שומע את השם שלי. מרים עיניים אדומות, ניגש אל המזכירה.

"הכל נקי," היא אומרת, מגישה לי דף, אפילו מלווה את התנועה בחיוך קל. אני מסתכל על הדף. הדף דיי ריק, למטה משפט אחד בעברית: "ללא ממצאים חריגים."

הלב שלי מדלג פעימה מנפילת המתח, ואז מייד מתרומם הכי גבוה שאפשר.

"תודה," אני אומר לה, ועל הפנים שלי עולה חיוך ענק.

תודה.

תודה לך, בורא עולם. תודה.

לוקח את התיק, יוצא מהמרפאה אל האוויר הצח. לוקח נשימה עמוקה, נושם את השגרה, את הטוב, את רחש הציפורים המצייצות ואת תנועת העלים שזזים ברוח. עוצם את העיניים לרגע. מרגיש את הקב"ה בכל מה שמסביבי.

השארתי שם במרפאה אלף טון של פחד.

ולקחתי משהו חזק כל כך איתי לדרך. מין ברית חתומה, ביני לבין הקדוש ברוך הוא. ברית שקטה וכרותה לנצח.

פוקח את העיניים, מרים את הטלפון ומחייג לאסתי.

"היי אסתי," אני אומר, והחיוך הענק מלווה את הקול שלי.




-

 

[שיילה]

האתגר ינעל לאחר סליחות.

 

[שיילה]

נעילה.
תודה לכותבים.
שיפוט מאתגר, אשתדל לזרז הליכים.

 

[שיילה]

על פשטות נוגעת ללב - גביע המקום השלישי יוענק ל @האגריד -בוצי פוליקמן.
מקום שני ומכובד שמור ל @סיפור8 על שימוש מושכל ומרגש ב'כמעט-טרגדיה' בנאלית.
וכעת- שטיח אדום עם אלומות חציר משני צדיו, מוביל מביתו של @יואל ארלנגר - קקטוס ועד המקום הראשון (ועד בכלל) - מילותיך הרי הם כסמים קלים.
תודות לשאר הכותבים המוכשרים שא"א לפורטם כי רבים הם.

ברכות.