ביקורת ספרות אתגר דו שבועי - מגזין מלחמה

[דוכסוסטוס]

אפשר לשבת - זה אותו מחיר.
אני אוחז כעת בשעון הזמן וביד קרה מניע אותו בתנועות עטיפה 30 שנה אחורה, אל תוך ימי האימה של מלחמת המפרץ.

העיתון אותו אני עורך אז, עומד להוציא מגזין מורחב בעניינים העומדים על הפרק, אלא שהכתבים הקבועים שלי יצאו לחופשה איטלקית. אני כמובן טיפוס שאוהב להשבית שביתות, ובאירועי קיצון כאלה יש לי אתכם - הצוות האלטרנטיבי. מוטל עליכם להכין יצירות כתובות בענייני המלחמה, סיפורים, טורים, פרשנות, או כתבות סקירה. היצירות יכללו כותרת.

בהתאם לפער הזמנים, האתגר יהיה עם פינות מאוד מעוגלות, היינו: אפשר לעסוק לא רק בימי המלחמה עצמה אלא גם באלה שלאחריה; גמישות לגבי הדיוק ההיסטורי; יתקבלו גם יצירות בנות ימינו עם מבט לתקופה האמורה.
כתבות סקירה או פרשנות: מומלץ להוסיף כותרות פנימיות, להקל על הקריאה בפלטפורמה דיגיטלית.
חריזה, שירור ופיוט: (שירור, אמצו את המילה), אני פחות בעניין, צריכה להיות אמירה מאוד ברורה בשיר כדי להתחבר אלי.

דד-ליין צפוף: שבועיים מהיום. שלישי, כ"ז שבט, 23:59.

שלב השיפוט
כדי להזריק אדרנלין לאתגר, קבלו בתשואות את הדירוג הבא:
0-24 משתתפים - סגל של שופט יחיד הכולל אותי, על כל המשתמע.
25-50 משתתפים - בל"נ אפעיל מנופי לחץ על ההנהלה לאפשר שיפוט פרימיום.
51-250 משתתפים - תבחן פניה אל חזקי רייך ממלחמת מוחות לשלב את השיפוט בניסויי הפלטפורמה שלו.

סל הפרסים
ההשתתפות באתגר היא וולונטרית אבל הזוכה במקום הראשון מקבל ללא שהיות את הובלת האתגר הבא. הזוכה במקום השני יוזמן לאכול לבד ארוחה זוגית על חשבונו. לעומתו הזוכה במקום השלישי יתרפק על שובר 10% הנחה בכל סניפי רשת המיצים 'סחיטה באיומים'.

יתאפשר לפילנתרופים ולתורמים אלטרואיסטים להרחיב את הסל בכפוף לתקנון.

למי שהבין לא נכון: לא יודפסו יצירות שלכם ללא תמורה וסיכום מוקדם, ליתר דיוק: לא יודפסו כלל. אינני עורך באף כלי תקשורת.


אשכול האתגר מיועד ליצירותיו בלבד.
עבור תגובות ושאלות הוקם אשכול נספח ייעודי.
הפעם אתם מוזמנים לצרף לנספח גם קטעי ארכיון להשראה, אם יש ברשותכם.

סיכוי הזכייה הוא מהגבוהים בעולם. שוטו.

 

[הנף מקלדת]

בגדד, עיראק, מרץ 1937

הרחוב הבגדדי הסואן כהרגלו, נדמה כמו במה גדולה עליה נערכת הצגה ססגונית ומסעירת חושים. העוברים והשבים מבצעים את תפקידם נאמנה, החל ברוכל המאפים חבוש הכאפיה ועטור השפם עד לנער היחף המפלח לו פיתה עיראקית. אחריו השוטר עם הנבוט, המנסה לשוא, גם לכוון את תנועת החמורים וכלי הרכב הבודדים, וגם לשגר אזהרות עסיסיות לגנב הקטן.

כולם כרגע ניצבים.
הטרגדיה האמיתית מהלכת לה בכבדות. מנוגדת לאווירת הנמרצת המאפיינת את בירתה של הממלכה האשמית, עיראק.
עיזה, אישה הרה, סוחבת לפניה בעגלה מאולתרת נער בן אחד עשרה, המתפתל בכאבי ראש איומים. עיזה ממלמלת תפילות, עושה את דרכה לבית חולים הגדול, לנסות למצוא מזור לבנה היתום.
אחריה מלאי סעד ורצון לסייע, משתרכים זוג אנשי חסד, בני אברהם. רוצים מאד לעזור לשכנתם המוסלמית, להקל את סבלו של בנה.

מראות העיר הגדולה וחמודיה, זרים לעיזה. היא לא מגלה שום עניין, בנעשה סביבה. היא מתפללת בקול, צועקת וחובטת על ראשה, מנסה לשכנע את המלאכים שירפאו את ילדה.

לא עלה על דעתה, לנסוע עד בגדאד. גם הרופא חסר האמצעיים בתכרית העיר שסמוכה לכפר שלהם, הכפר 'אל עוג'ה', לא הציע לחפש רופא מומחה. הוא עצמו לא הצליח אפילו לעמוד על סיבת ייסוריו של הילד. "בטח עבד קשה. כמו אביו כארים, שמת לפני חודשיים" הציע לקול יפחותיה של עיזה, האוחזת בבטנה ביד אחת, וביד השנייה מלטפת את ראש בנה.
בכפר שלהם אין כסף, יודעים רק לעבוד מאד קשה, ולהרוויח כמעט כלום. רק ליהאוד, משפחת נעים, יש כסף, אליהם הלכה לבקש עזרה.
ממי תבקש, אחרי שבעלה מת פתאום? השאיר לה ביקתה עם בן יחיד חולה. ועוד ילד השאיר, ילד שעתיד להגיח לעולם אומלל, של עניות, יתמות ומחסור.
"בואי ניסע לבגדד", מציעה בסוף השכנה היהודיה, ומארגנת נסיעה.

ככה הם מגיעים לבית חולים הבגדדי, מלאי תקוות כמו תמר עמוס דבש, אך גם התקווה הזאת מתנפצת, התמר צונח מהדקל ומתרסק.
"גידול בראש", מנסים להסביר לה, כשראשיד שלה האומלל, נכנע לסרטן.
בשלב הזה, עירפל האובדן את שאריות מחשבתה של עיזה האומללה.

"הילד הזה שנמצא כאן ברחמי, הוא השטן!" הטיחה על בטנה חבטות חזקות.
"את אבא שלו הרג לפני שנולד, עכשיו הרג גם את אחיו הגדול, שטן גידלתי פה"

מלוויה היהודים, עמדו נבוכים, חסרי מילים ואובדי עצות. היא לא חיכתה למילותיהם ועצותיהם.
רצה חזרה לרחוב הראשי, השתטחה, זורקת את עצמה היישר לעבר גלגליו של אוטובוס דוהר. תמות נפשה עם השטן. עם כזה ילד, עדיף לה למות.
גברת נעים התעשתה, רצה אחריה, מצליחה עם בעלה ממש ברגע האחרון, למשוך אותה מהכביש, להציל אותה ואת התינוק.

עוד פעמיים לפחות אחרי שחזרו לכפר, ניסתה להשמיד את העובר. אך השטן הקטן פיתח שרידות. ונולד בבוקר אביבי, בריא ושלם.

עיזה העדיפה להתעלם ממנו. היא ביקשה מאחיה שיגדל אותו. כך הועבר ילד עלוב ומוזנח, לדודו שהסכים לגדל אותו תמורת עבודה קשה.

אחרי כזאת ילדות, לא פלא שסאדם הקטן פיתח שיגעון גדלות, מלווה בעוצמות של אכזריות ושנאה.

זהו הסיפור (האמיתי) של הורתו ולידתו של הרודן שליט עיראק, סאדם חוסיין.
זוהי ערוגת גידולו של ה'קצב מבגדד', המאיים לשרוף חצי ממדינת ישראל.
אולי לנסות למחוק את העובדה שהיהודים הם אלו שהצילו את חייו.

 

[הדוויג]

מבצע עקרב / היסטוריה אלטרנטיבית

רק היום, שלושים שנה לאחר מבצע עקרב, ניתן לבחון את מלוא המשמעות של מבצע 'הרואי' זה.
אמנם הנרטיב הישראלי עדיין רואה את המבצע כמעשה גבורה ונקמה שהשיב את הכבוד הישראלי. אך ממרחק השנים ניתן לחשוב על הדברים במבט מפוקח ולהרהר האם המבצע אכן היה מוצדק.
לטובת קוראינו הצעירים שאינם יודעים במדויק מה היה שם, נחזור לאותם ימים ונסקור את מהלך הדברים.
הכול התחיל כאשר סדאם חוסיין, הדיקטטור העריץ והמשופם של עיראק, פלש לשכנתו כווית. צעד שהרגיז את כל המערב. ארצות הברית גיבשה קואליציה עולמית של עשרות מדינות על מנת ללחום בדיקטטור המרושע והאימתני.

ישראל נכנסה לעניין שלא ברצונה ושלא בטובתה. אך כאשר החלו טילי הסקאד לנחות בתל אביב ובחיפה, גברו הקולות שקראו לממשלה לפעול כדי להחזיר את הכבוד וההרתעה הישראליים.
"לא ניתן להם לעשות ככל העולה על רוחם. אם היום אנחנו נבליג, מחר אף מדינה לא תפחד להתחיל איתנו" קראו העיתונים ומאמרי המערכת.
"אני קורא לראש הממשלה שמיר לפעול, די להבלגה הפחדנית הזו" אמר גורם בכיר במערכת הפוליטית.
"אום שמום" התבטא ראש האופוזיציה, שמעון פרס. "קולין פאוול לא יחליט בשבילנו איך נכון לנו להגן על עצמנו".

שמיר לא עמד בלחץ הציבורי ויצא למבצע עקרב.
המטרה הייתה כיבוש מערב עיראק. לשם ביצוע מטרה זו, הונחתה אוגדה של כוחות צה"ל במערב עיראק, עם חמ"ל שישלוט בשטח על הנעשה. את הכוחות ליוו מסוקי קרב דוגמת הקוברה והאפאצ'י. כוחות הקרקע סימנו מטרות למטוסי קרב שהטילו חימוש מתקדם. כמו כן, הכוחות נעו וחסמו צירים מרכזיים, ובכך מנעו מהמשגרים להגיע לשטחים במערב עיראק, מהם ניתן היה לשגר טילי סקאד לעבר ישראל.

כל גופי התקשורת מחאו כפיים והריעו לשמיר.
"שמיר תופס אומץ" אמרה הכותרת הראשית בידיעות.
"לוקחים את גורלנו בידינו". "סדאם, שמיר בעקבותיך" התנוססו הסטיקרים על הרכבים והחלונות. הציבור הישראלי התהלך באופוריה ובשיכרון כוח. הגאווה הלאומית עלתה פלאים.

אבל אז החלו הבעיות.
רבות ממדינות הקואליציה נגד עיראק, פרשו מהברית בעקבות מה שכינו 'תוקפנות היתר הישראלית'
איחוד האמירויות, אפגניסטן, ארגנטינה, בחריין, בריטניה, טורקיה, מצרים, מרוקו, ניז'ר, סנגל, עומאן, ערב הסעודית, סוריה, פקיסטן, צרפת וקטאר. כולן פרשו מהקואליציה העולמית נגד עיראק והסיגו את חילותיהם.
הדבר הותיר את האמריקאים בעמדה נחותה בהרבה. הם נפגעו מהיוזמה הישראלית והחליטו לא לפעול נגד המשגרים.
"אם אתם פה, תסתדרו לבד". אמר קולין פאוול לשר הביטחון רבין.

כאשר התחילו להגיע הידיעות על האבדות בין כוחות הקרקע הישראלים, האופוריה בארץ החלה להתקרקע.
כל יום הגיעו ידיעות חדשות על פצועים, הרוגים ושבויים.
ההרתעה של צה"ל שנבנתה בששת הימים, ונסדקה ביום הכיפורים, התפוררה לאבק דק.
גופי תקשורת בכל העולם לעגו לכוחות צה"ל שספגו כישלון אחר כישלון.
סגן שר החוץ, בנימין נתניהו, התרוצץ בין אולפן לאולפן וניסה להגן על הצעד הישראלי בתקשורת הזרה. הדבר רק השניא אותו על אזרחי ישראל שציפו לאמפתיה והזדהות עם סבלם.
"במקום לדברר את הממשלה, תפעל כדי לרתום שוב את ארצות הברית למען ישראל", קראו לו באופוזיציה.
'אנחנו ימין חזק, אתם שמאל חלש'. הגיב סגן שר החוץ. הוא תקף ללא הרף את האופוזיציה האזרחית המתעוררת, עד שבסופו של דבר פטרונו מישה ארנס, שר החוץ באותם הימים, התנער ממנו ופיטר אותו.
"בעת הזאת אנחנו אמורים להתאחד. מי שגורם לפילוג בין חלקי העם אין מקומו בממשלה" אמר שר החוץ. הכול הבינו למי הוא מתכוון.
הפרשנים הפוליטיים טענו שצעד זה בא כדי להרגיע את הרוחות בארץ. יש הטוענים כי שמיר פחד מסגן שר החוץ הכריזמטי ולכן הוא פיטר אותו.

כיום, ממרחק השנים, אנו יודעים לומר שמבצע עקרב היה מבצע כושל, מיותר ומזיק.
ניתן רק לשער כי אילו שמיר היה נוהג בגבורה ומבליג למרות הקולות הרעשניים שקראו לצאת למבצע עקרב, ההרתעה הישראלית הייתה איתנה יותר, הקשר עם ארצות הברית היה חזק יותר. מאות משפחות שכולות של חיילים לא היו מצטרפות למשפחת השכול, כמו גם אזרחים שנפגעו ממאות טילי הסקאד שנחתו על ישראל. אולי ארה"ב הייתה מספקת לישראל את מערכת הפטריוט ובכך היו נמנעים נפגעים רבים. ואולי, מי יודע, אולי יו"ר איפא"ק נתניהו היה נשאר בארץ ומגיע לעמדות בכירות בהנהגת המדינה.

 

[הזדמנות]

הגל השקט

מה מזכיר לכם הגל השקט?
זהו? רק ערוץ הרדיו הזה ששידוריו פורצים את הדממה במקרה של אזעקת אמת?
נסו לחשוב על אסוציאציה אחרת, גל כחול ויפה, שקט. ים רגוע. תנשמו עמוק, התעלמו מריח הגומי של מסיכת האב"כ ומאדי האקונומיקה שעולים מהסמרטוט הספוג שאוטם את פתח החדר ופשוט הרגעו.
נכון, זו בקשה קצת מוגזמת לחטוף סקאדים על הראש ולהישאר רגועים אבל לחץ לא ישפר את מצבכם.
הפחד הוא האויב מספר אחד במלחמה הזאת. יותר אנשים מתים מפחד מאשר מפצצה ישירה. הפחד הוא טיל שיוט עם טווח פגיעה מדויק הרבה יותר, הוא ננעץ ישר בלב. אנשים נחנקים ממסיכות מרב לחץ ואפילו מזריקים לעצמם אטרופין שלא לצורך. השתדלו לעשות פעולות מרגיעות, אימרו פרקי תהילים, שחקו בפיירמן, השמיעו קסטות של מוזיקה שמחה ,שוחחו זה עם זה בנחת וחישבו חיובי- חישבו על כך שעוד מעט תסתיים המלחמה והמציות והמלפפונים החמוצים שאגרתם בפינת החדר ישמשו לקידוש שתערכו בשבת הקרובה בהודיה להשי"ת על הניסים והנפלאות.

 

[שיילה]

קול קורא-
------------------------------"ונשמרתם לנפשותיכם"--------------------------------------
אחרי שפשתה רעה חולה בקרב בחורי העם שבהשמע אזעקה וזעקה עולין בחדווה דרך גגין ומביטין אל פני המשחית אשר יעופף אל הארץ ומכניסין עצמם במקום סכנה ביודעין, הננו להתריע על דעת גדולי ומאורי ישראל שהוא איסור חמור ביותר ובחשש מאבד עצמו לדעת. והוא דומה לזמן מגיפה המפילה חללים רבים מישראל והוא יוצא ומרקד עם החולים רח"ל.
וע"כ באעה"ח-

____________ ______________ ____________ ______________ _____________ _____________

 

[שלמה שקד]

בס"ד

מיומנו של גבאי השטיבל באנטוורפן​

ר"ח שבט תשנ"א​

היום, יענקב בנציון זרחס' עמד באמצע ביהמ"ד. כהרגלו פטפט בקולי קולות, לא שעה להפצרותי שיפסיק, למרות שהזכרתי לו את חומר איסור דיבור דברים בטלים בטלית ותפילין. ורק התרגז על בערצ'י הישיש שהתחיל להטיף ולהזכיר נשכחות מהשטעטעל', "בערצ'י אל תספר לי סיפורים, כאילו אינדערהיים הייתם כולכם צדיקים גמורים". ענה לעומתו, פוטר את עצמו ממוסרו של זה. אין מה לעשות, ככה זה עם מנהיגי קיפקעס' - מלאים לשון ורכילות, בעלי לשון חצופה ומשתלחת.

בכל זאת האזנתי לו בקשב, בין הדברים סיפר שידוע לו על כמה היימישע מפה, הדרים לעת עתה בארץ הקודש, שגמלה ההחלטה בקרבם לחזור לכאן למשך זמן מועט עד שתחלוף הסכנה של טילי סדאם חוסיין המשיגענער מעיראק.

האמת שזה מטריד אותי ואין לי המון נערווין לזה, אני צריך להיערך מראש, לסדר עליות לאורחים, מבלי לפגוע ביארצייט של חייקל וחלילה לא להוריד מערכו של דניאל ראש הקהל. להתכונן לספיגת נזקים מילדים עם קורטוב גדוש של חוצפה ארץ ישראלית. אפשר לחשוב הרי הישראלים רגילים, למלחמות, מה הם בורחים?

מוצ"ש אור לה' שבט​

לאחר רעווא דרעווין מרומם שבהם נשא המרא דאתרא דברי כיבושין, לא הייתה לי שום ברירה ופשוט חרגתי מהרגלי - נתתי לילדים לאסוף את המפות הלבנות לבד ולסדר בעצמם את הסידורים. הייתי מוכרח לחמוק לביתו של תולי ליפשיץ. למרות שלא ערב פסח כעת ואיני אוסף מעות 'קמחא' ולא ערב שבת חזון שבה אני נוהג להזכיר לתולי לבוא לביהמ"ד לקבל עלייה לזכר הוריו העקודים. בכל זאת מוכרח הייתי לבוא בצל קורתו אל תוך סלונו, להציץ ב'שווארצע פישקע' לדעת את שלום אחינו. המראות היו מזעזעים, ברוך השם וברוב חסדיו הגלויים שבנפש לא היו נפגעים. אבל הבניינים סתורים ומפורקים ואימה ופחד זרויים, ה BBC שידר תחזיות קודרות, יצחק שמיר החליט לא להתערב.

י' שבט ליל שישי בשלח
בין מנחה למעריב זרמו לכאן כמה וכמה פנים חדשות, חלקם פרצופים שכלל אינם מוכרים. הבן של אנשיל שוחט - מרדכי, מבני ברק; מנשה פעלזנבערג שהוא ראש חבורה במיר בירושלים; וגם מיסטר גרוזמן, שנשא לאחרונה את מאדאם שטרנליכט מהקהילה, מלפנים אלמנת לייבוש 'ראווא-ריסקער', כעת הם מתגוררים בפתח תקווה. הוא מוכר פה לקהל, היות ומסחרו בעסקי הדיאמנטן בבורסה ובמרוצת השנים קשר קשרי ידידות עם כמה מן הסוחרים דפה. הם ששידכו לו את אשתו והם אלו ששכנעוהו שיעתיק לכאן את חגיגת נישואי בתו המאומצת, דהיינו איער טאכטער.

י"ט שבט​

יום ראשון, הערב עתידה להתקיים החתונה לבת של גרוזמן. בינתיים מגיעים לפה עוד ועוד ישראלים, אני קצת מתחרט ממחשבתי - שעדיף שישארו שם, כי ממש כפליטי חרב הם בורחים. הדיווחים מארץ הקודש קשים, בינתיים לא נפלו טילים שנשאו בקרבם חומרים כימיים.

החתונה הייתה יפה ומפוארת, בני הזוג גרוזמן לא חסכו עליה כל הון. על המוזיקה הופקדה תזמורת שלימה, אני הכרזתי - כנהוג את הכיבודים בחופה . האווירה היתה שמחה, וניסתה גם להיות מאושרת.
פתאום באמצע הריקודים פרצו לתוך המעגל, כמה בחורים צעירים - חבושים מסכות אב"כ, בדיוק כפי שבארץ ישראל בתוך הבונקרים הם כולם לבושים. תדהמה אחזה בכל הקהל, שלפתע קלטו באיזה מצב אחינו יושבי ארץ הקודש שרויים. רוח של יראה המעוררת לתשובה אפפה את הנאספים, החלטתי מעתה לאפשר לילדים לאסוף ספרים ביתר חופשיות, להימנע מלדבר לשון הרע על יענקב בנציון. הזמר הציל את המצב והכריז: במצווה טאנץ יהיה עת לנהי ובכיות, וכעת מוטל על כולם לשמח חתן וכלה עד כלות הכוחות.

 

[דוכסוסטוס]

נעלנו.

 

[דוכסוסטוס]

נעלנו.

אפשר להאריך עד פורים, בו הסתיימה המלחמה אז.

פתחנו חזרה.

 

[CN]

ב"ה

זה מה שהאויב רוצה

אזעקה עולה ויורדת מנסרת באוזן.
נו, נו, מהר, איפה הדבק החום?
מים יש? ערכות אב"כ? כנסו מהר!
מי אחראי על רבקי?
דיני, לחסום את הפתח! מצאת סמרטוט?
מה עם החלונות? צריך בד עבה.
התכונה בבית עוברת מסביבי, כשאני רצה לחדר השני בלי אוויר. עשרות שקיות מרשרשות שם, צופנות חלומות.
בד צחור משובץ בפנינים נשלף במהירות שיא, מוצמד בדבק עכור על חלונות הבית.
בלי לחשוב, מהר מהר, מצמידה את שמלת הכלה לחלונות בדבק המתגלגל, לא מאמינה שזה אמיתי.
המלחמה הגיעה לכאן.
מה יצחק יחשוב? מחר הוא ישמע על זה, הלב שלו יתהפך.
החתונה בבני ברק! מרכז הארץ מופגז כל יום. מה יהיה?
אולי בכלל עדיף להתחתן כאן, בדרום?
לפחות יצחק בניו-יורק. ליד הרבי, רחוק מהטירוף.
האזעקה הזאת, נוראית. מחרישת אוזניים לגמרי.
חתונה. יהיו אנשים?
אולי נתחתן עם מניין וזהו.
מה יהיה?
אבל הרבי אמר שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר! נחבטת בי האמת, מתקוממת.
יוצאים מהמרחב המוגן. נכנסים בחזרה למיטות, הקטנים נרדמו שוב, אני מתהפכת.
מה יהיה? מה יהיה?
אבא הטוב נכנס לחדר.
"כלה שלנו", הוא אומר, "אני יודע. מחר בבוקר נדבר עם המחותן, ננסח יחד שאלה לרבי, בינתיים - תחשבי טוב!"

שמלה. יצחק. סקאד. המחשבות מדדות בכבדות, כל צעד יורק עליי בוץ ואבנים. אזעקה. כימי. מסיכה. חצי חיוך מצליח להתגנב, כשאני מדמיינת את כולם רוקדים עם המסיכות המפלצתיות. ברגע הבא האש מתלקחת. לא רוצה! מה זה השטויות האלו? הרבי הבטיח שיהיו ניסים גדולים! 'אראנו נפלאות'! אז מה אם את לא רואה? ילדונת, לכי לישון כבר! נו, לישון!

הבוקר עולה לאט מידי. לעזור לשמוליק ליטול ידיים. לחתוך ירקות. לתלות כביסה, אטב אחרי אטב, רק לא לחשוב. אראנו נפלאות. זה יקרה, יהיה טוב. אזעקה. אוח, לא שוב. ריצה לחדר האטום, ואבא עוד לא חזר. הדקות נופלות טיפה אחר טיפה. די כבר.

"יש תשובה!" אבא חוזר הביתה, סמוק מהתרגשות. לוגמת אוויר ברפרוף, בקושי נושמת. "לא לשנות את מקום החתונה, ואת זמן החתונה, כי זה מה שהאויב רוצה!"
לא לשנות. לא לשנות! לא? מה? לא מצליחה להכניס אליי, מלאה כל כך. הימים האחרונים מנסים להתמקם מחדש, כשאני נשאבת לעשיה מרוכזת. להודיע לכולם. לתלות מודעות בבתי הכנסת. לארגן הסעות לאולם. להמשיך, פשוט כרגיל, בהכנות הקסומות לחתונה. משהו בי עדיין מסרב להאמין. יש חתונה! רגעים כהים מסתחררים בי, מכים: כי זה מה שהאויב רוצה.
ואנחנו דווקא. כי תהיה חתונה, ויהיה טוב, בשנה שמלך המשיח נגלה בה.

6 בערב. השעות שסאדם ימ"ש אוהב. ארבע בבות מלוות אותי לחופה, טיפות גשם מנקדות את שמלת הכלה. אני שם, במקום שבחרנו, בשעה שקבענו. מאמינה. ולא רק אני שם. מאות אנשים נשפכים לאולם, מתחבקים, שולחים קרטון לערימה. ידיות שחורות, כיתוב צבאי, ערימה של השתדלות. הרגליים, מתיזות רסיסי אושר.
לא לשנות את מקום החתונה, ואת זמן החתונה - כי זה מה שהאויב רוצה!
*
והאויב, איננו כבר. תהליך הגאולה שהתחיל אז - עומד לפני סיום, ברגעיו האחרונים:
"שנה זו היא "(תהא) שנת נפלאות אראנו", השנה שבה יקויים היעוד "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכבר ראו בפועל "נפלאות" המעידים שזוהי ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו", ועד ל"שעה שמלך המשיח בא.. והוא משמיע להם לישראל ענוים הגיע זמן גאולתכם" (כדברי הילקוט שמעוני) ועד להכרזה ש"הנה זה (המלך המשיח) בא" שכבר בא, היינו, שעומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה, ותיכף ומיד המשכתה ושלימותה"
(מדברי הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת נשא ה'תנש"א)

***

ספוילר

הסיפור אמיתי, סיפור החתונה של הוריי היקרים.

***

אשמח מאוד, לכל ביקורת והארה. זמן רב לא כתבתי וכמעט שהחלדתי.. תודה על האתגר!

 

[דוכסוסטוס]

פורים שמח - המלחמה תמה - האתגר ננעל.

בשבועות האחרונים אני מוצף בפניות של פוליטיקאים ואילי הון המתיימרים להשפיע על הליך קבלת ההחלטות היל"ת, כדרכי שילחתי את כולם בהינף יד. כדי לשמור על טוהר הבחירות טבלתי אותן בג' סאין יין, בתקווה שהכתמים ירדו. תהיה זו אך הפרזה פרזית להצהיר שהשיפוט נוהל באובייקטיביות מלאה אבל זוהו בו בוודאות לא מעט אובייקטים.

האתגר שכנראה היה קשוח ושמיימי מדי אמנם הניב השתתפות דלה למרות ההארכה הנדיבה, אבל דווקא לכן מגיעה ביושר טפיחת שכם הגונה לנבחרת המצומצמת שחרשה ארכיונים והעפילה ליעד הנחשק. טפחו לעצמכם - אני טיפוס שפחות טופח. הגעתם גבוה, זכרו: אבק כוכבים זה לא חמץ.

כעונש סמלי על מיעוט המשתתפים יוכרז רק זוכה בודד בכפוף לששה ימי בידוד. כדי לנקר את העיניים לאסופת המנומנמים המפהקים והשליימזלים שנותרו מחוץ לדלתות האתגר היוקרתי - יחולקו הפרסים הבאים בשווה בין יתרת המשתתפים. קורטוב קנאת סופרים תעשה להם רק טוב.

אחוז גבוה מהמתמודדים הגיעו לקו הגמר לסירוגין, ברוח הזמן הטלתי פור קריפטי וכצפוי @הנף מקלדת גרף את הזכייה במקום הראשון, מה שייאלץ אותו להגיש אתגר חליפי.

חמשת המשתתפים האחרים יהנו מסל פרסים מורחב: אכילת ארוחה זוגית לבד ו10% הנחה ללא כפל מבצעים בחנות המיצים לאמיצים 'סחיטה באיומים ובניו' (אין צורך בשובר, תגידו שאתם מהאתגר). נחסוך לכם את החישוב בתקופה לא-קלה-זו, בחלוקה לחמש זה שני אחוזי הנחה לכל אחד. זה נכתב בהומור כמובן - ה-10% הם לכל אחד בפני עצמו.

שנדע ימים מאתגרים יותר ואתגרים יפים יותר.
הצלחה בהמשך הדרך, סעו בזהירות, ילדים חוצים את העולם לשתיים, יש גמלים בדרך. במידה ויהיו עדכונים נוספים - עליכם להתעדכן לבד - אני לא אתר חדשות.

 

[הנף מקלדת]

אני המום....
ככה לזרוק לי פרס ראשון, בלי להסביר למה?!

בכולופן, @דוכסטטוס אתגר משובח, ולו בגלל ההודעות עמוסות ההשראה מטעמך, ששובצו בחן פראי לאורך האתגר. שאפוי....

לגבי האתגר הפריטטי, אני שוקל את צעדי. כרגע הם די שמנים, מקווה לא להתבוסס בבוץ האתגרי.