הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #21
שילוב של כמה קטעים שכתבתי בתור בחור. אשמח לביקורת.
אני חוזר לחדר, לעוד יום של רווקות, לעוד חיים בלי תוכן, לסוף שאני לא יודע אם יגיע, ומתחיל לחשוב אם בכלל.
אני חוזר כולי הפוך, שפוך.
אני מרגיש כל כך דפוק, כל כך מבולבל. לא יודע מה אני רוצה.
אני מדליק את הרמקול, ושם את הפלייליסט הקבוע. נשכב במיטה ומגביה את הווליום.
אריה נכנס לחדר ומבקש ממני להנמיך. אומר שגם הוא חבר חדר כאן, ומגיע לו את הזכויות הבסיסיות האלו.
זה היה אמור להיות שאני ירגיש עכשיו פחות לבד, כשאריה חזר, אבל לא. אני לא רוצה שהמנגינה תיפסק, אני לא רוצה לכבות את השירים.
כי בשקט הזה, שיבוא, כל צליל נשמע כמו רעש. התזוזה הכי קטנה מחרישת אוזניים. יבבה של חתול רחוב תציק כמו צרחה חדה.
אני לא רוצה להיכנס למקלחת.
יותר מדי מקלחות, זה הבעיה. הבנתי כבר מזמן.
היום יום, השיגרה, מצליחה להשכיח את הכל. אבל בלילה, במקלחת, אתה לבד. לבד, ואין לך משהו אחר לחשוב עליו, ואז מכה בך הבדידות. מכה בכל הכוח.
כשאתה מפוקס אתה מצליח לחשוב על דברים אחרים, על ימים אחרים. כשאתה ערני אתה קם ולומד, יושב ואוכל, לא משנה, העיקר עושה משהו. מדבר עם מישהו, קורא, כותב, שומע שיעור או מה שזה לא יהיה. יש איזה משהו שמשתיק את המחשבות. מנגינת החיים שלא נותנת לך לשמוע את השתיקה.
ואז מגיעה המקלחת והכל נמוג בקול דממה דקה. ואתה לבד. לבד. לבד. כל כך לבד.
אני מפחד מהשקט, פחד מוות. פחד חיים. אצטרך להתמודד עם הבחירות שלי, עם הלבטים, הספקות, האי ודאות. כשהרעש של החיים מפסיק אני שומע את ההד של המחשבות שלי---
כי בדממה, כל דבר הכי קטן מקבל הרבה יותר משמעות. ברקע לבן, גם כתם הכי קטן יזעק. הצליל של הנייר שמשתפשף ברוח שוב ושוב בקירות, נשמע כמו ניסור כואב.
אני מפחד מהשקט הזה. ומהאמת שתגיע איתו.
אני מפחד מהשקט הזה, כי אז אני יצטרך להתמודד עם עצמי, עם הלבד, עם הבדד
ואין דבר שמפחיד אותי יותר ממני.
לא, אני לא רוצה ללכת לישון, להתמודד שוב עם עצמי והלבד שלי. לא רוצה לעזוב את העיסוקים, את המסיחים, רוצה לכתוב, ולשמוע שירים ולשחק ולקרוא וללכת לפטפט עם מישהו—רק לא להיות לבד. לא לחשוב. לא להרגיש.
ואתה חושב. חושב על המהות, על הבדידות, על האפשרות להפר אותה, את הבדידות. ואיך ולמה.
וככה אתה אלטער.
אני חוזר לחדר, לעוד יום של רווקות, לעוד חיים בלי תוכן, לסוף שאני לא יודע אם יגיע, ומתחיל לחשוב אם בכלל.
אני חוזר כולי הפוך, שפוך.
אני מרגיש כל כך דפוק, כל כך מבולבל. לא יודע מה אני רוצה.
אני מדליק את הרמקול, ושם את הפלייליסט הקבוע. נשכב במיטה ומגביה את הווליום.
אריה נכנס לחדר ומבקש ממני להנמיך. אומר שגם הוא חבר חדר כאן, ומגיע לו את הזכויות הבסיסיות האלו.
זה היה אמור להיות שאני ירגיש עכשיו פחות לבד, כשאריה חזר, אבל לא. אני לא רוצה שהמנגינה תיפסק, אני לא רוצה לכבות את השירים.
כי בשקט הזה, שיבוא, כל צליל נשמע כמו רעש. התזוזה הכי קטנה מחרישת אוזניים. יבבה של חתול רחוב תציק כמו צרחה חדה.
אני לא רוצה להיכנס למקלחת.
יותר מדי מקלחות, זה הבעיה. הבנתי כבר מזמן.
היום יום, השיגרה, מצליחה להשכיח את הכל. אבל בלילה, במקלחת, אתה לבד. לבד, ואין לך משהו אחר לחשוב עליו, ואז מכה בך הבדידות. מכה בכל הכוח.
כשאתה מפוקס אתה מצליח לחשוב על דברים אחרים, על ימים אחרים. כשאתה ערני אתה קם ולומד, יושב ואוכל, לא משנה, העיקר עושה משהו. מדבר עם מישהו, קורא, כותב, שומע שיעור או מה שזה לא יהיה. יש איזה משהו שמשתיק את המחשבות. מנגינת החיים שלא נותנת לך לשמוע את השתיקה.
ואז מגיעה המקלחת והכל נמוג בקול דממה דקה. ואתה לבד. לבד. לבד. כל כך לבד.
אני מפחד מהשקט, פחד מוות. פחד חיים. אצטרך להתמודד עם הבחירות שלי, עם הלבטים, הספקות, האי ודאות. כשהרעש של החיים מפסיק אני שומע את ההד של המחשבות שלי---
כי בדממה, כל דבר הכי קטן מקבל הרבה יותר משמעות. ברקע לבן, גם כתם הכי קטן יזעק. הצליל של הנייר שמשתפשף ברוח שוב ושוב בקירות, נשמע כמו ניסור כואב.
אני מפחד מהשקט הזה. ומהאמת שתגיע איתו.
אני מפחד מהשקט הזה, כי אז אני יצטרך להתמודד עם עצמי, עם הלבד, עם הבדד
ואין דבר שמפחיד אותי יותר ממני.
לא, אני לא רוצה ללכת לישון, להתמודד שוב עם עצמי והלבד שלי. לא רוצה לעזוב את העיסוקים, את המסיחים, רוצה לכתוב, ולשמוע שירים ולשחק ולקרוא וללכת לפטפט עם מישהו—רק לא להיות לבד. לא לחשוב. לא להרגיש.
ואתה חושב. חושב על המהות, על הבדידות, על האפשרות להפר אותה, את הבדידות. ואיך ולמה.
וככה אתה אלטער.
נערך לאחרונה ב:
