אתגר אתגר דו שבועי - מתמודד!

[פיקולו]

היד כואבת, נורא. היד צועקת חזק כמו דב גדול.

מהר מהר, לפני שקורה לי משהו, אני קוראת לאחות נטלי, היום יום שלישי והיא נמצאת. אני מכירה את הסדריום
במחלקה מצוין.
היא מלטפת אותי לאט לאט, מוחקת לי את השביל שהדמעות שרטטו לי על הלחי, על הפנים שלה יש כזה מין מבט שאני לא רגילה אליו.
אחרי עשרים דקות, כשהדב הגדול מפסיק לשאוג, נותרות לי פעימות חזקות בכבישים שהולכים לי בידיים, והאזניים שלי מתחילות לעבוד בחזרה.

"הכי קשה לי לראות את חלי" חלי זה אני ונטלי אומרת את השם שלי כמעט בוכה. "מה שמשאית יכולה לעשות!" היא קצת צועקת, ומשהו נכנס לי בלב, טוב ורע. רע וטוב.
אני מסתכלת על הגבסים שיש לי כמעט על כל הרגליים. אני יודעת שייקח מליון זמן עד שהרגליים האלו יתרפאו. וגם שמעתי משהו מלחיץ על זה שהם אףפעם לא יהיו כמו לפני התאונה. ועדיין, משהו בטעם מתוק זוחל לי לתוך הלב. מדגדג אותו בעונג.

אמא ישבה על הכסא לידי כל הלילה, התעוררתי שלוש פעמים בלילה, כאב לי נורא הידיים והרגליים. בכל זאת כשנפתחו לי העיניים ראיתי שאמא עם עיניים פתוחות לפני. היא הסתכלה עלי המון. הסתכלה עלי כל הזמן.
אנ'לא יודעת מתי אמא ישנה. ואני גם לא חושבת על זה כל כך הרבה. אני רק רואה את העיניים שלה עלי, ואת הקול שלה ששואל: "מה שלומך חלוש? יותר טוב?" ושוב המשהו הזה נכנס לי בלב. רע, אבל טוב. כואב, אבל נעים פתאום.

יש את הזמנים של הכאבים הגדולים. אני מתקפלת ולא מצליחה לחשוב על כלום. כואב כמו שלא ידעתי שיכול לכאוב אי פעם.
אבל כמעט בכל הזמנים האחרים, שהמרדימים של הכאבים עובדים, פתאום טוב לי.

עד היום הייתי הילדה הכי שלא שמים לב אליה בכיתה. הגעתי בבוקר, ואני חושבת שלא כל הילדות היו יודעות לזכור שהגעתי ביום הזה. אולי רק היומן השחור שעל השולחן של המורה.
יש לי המון מה לעשות. לא צריכה ת'טובות של החברות האלה. אני מקשיבה מצוין למורה בשיעור. ובהפסקות כותבת את כל השיעורי בית. ואז בבית, אמא לא צריכה לשבת איתי ולראות איך אני פותרת תרגילי כפל וחילוק. יש לה מספיק זמן לטפל ברותי ונועה וחיים ואליהו וגם להרים טלפון לסבתא וגם להכין ארוחת ערב טעימה ועוגה לסיום של אבא. אני לא מפריעה.

עכשיו כל החברות שלי עושות תורנות ביקורים במחלקת ילדים, אני רואה איך הן שמחות כשאני מחייכת אליהן, זה משמח אותן שהן משמחות אותי. פעם החיוך שלי לא היה שווה להן בכלל, הן היו עוברות לידי ולא מחייכות אלי וגם לא מחכות שאני אחייך אליהן. ועכשיו הן כל כך מרחמות עלי, זה סוג של כיף ממש!

גם המורה בעצמה הגיעה! היא דברה איתי איזה חצי שעה ושאלה אותי אם אני אוהבת לצייר.
ברור שאני אוהבת לצייר! אם המורה היתה שואלת אותי את זה לפני חודש כבר הייתי מספיקה לצייר לה קישוטים יפים לקיר! אבל עכשיו, עם הפציעה בידיים וכל זה, אני לא יודעת מתי אוכל לצייר בחזרה. חבל שהיא לא שאלה אותי לפני זה. בכל זאת, אני מרגישה את הטוב הזה מחליק בגרון והמורה פתאום מסתכלת עלי גם במבט כזה שאני יודעת שהוא מרחם, ושאחר כך היא תגיד שהיה לה קשה לראות את חלי ככה סובלת. אבל בשבילי היא מחייכת ומשמחת אותי ומתייחסת אלי מאד יפה.

אף פעם לא ידעתי שכל כך כיף שכולם מסתכלים ומתייחסים אליך! כווולם! אבא, אמא, החברות, אפילו הילדות הכי מחליטות בכיתה, כל המשפחה, ויעלי ושירה אחיות שלי הגדולות מביאות לי דברים טעימים ופרסים. סבתא באה לבקר, בכתה קצת וחבקה אותי חזק. אני לא זוכרת מתי מישהו חיבק אותי לפני התאונה. העיקר שכבר עכשיו אחרי התאונה חבקו אותי 7 פעמים: אמא 3 פעמים, אבא רק ליטף, שתי אחיות שלי הגדולות, סבתא זילבר וסבתא פינסקי.


גם גיליתי עוד משהו, שאני ילדה חכמה. פתאום אמרו לי את זה בערך 6 פעמים. וגם אמרו לי שאני גיבורה. אבל את זה באמת לא יכולתי לדעת לפני התאונה כי לא היו לי כאלה כאבים נוראים כמו להקת זאבים.

אני רק מפחדת מה יקרה כשיעבור לי כל הכאבים האלה ונטלי האחות תפסיק להבהל מלראות אותי. ואוי ואבוי מה יהיה אם ישחררו אותי הביתה, עוד פעם אף אחד לא ישים לב למה שאני ומה שכואב לי, ואולי כולם גם ישכחו שאני חכמה כמו שגילו עכשיו.

מה אני אעשה? מה אני אעשה? הלוואי שאני הולכת להשאר כאן המוווווווווווון זמן! השם בבקשה! שאני לא אתרפא כל כך מהר! בבקשה!!!!! תעזור לי השם, אתה בטוח מתייחס אלי כל הזמן, נכון?

 

[צביה ר.]

"נו, מה אכפת לך, בואי כבר. אני זזה, את באה?"
ריקי שואלת בפעם השלישית, כאילו שהתשובה שלי תשתנה.
אני לא טורחת לענות.
בשביל מה?
היא גם ככה לא תבין.
אני בעצמי לא מבינה. רק מרגישה מועקה כבדה ואפורה שחונקת לי את הלב, קוברת. ואין מי שיאמר קדיש.

בסוף אני באה, אלא מה? אין איש בעולם שיכול לעמוד מול העקשנות של ריקי. יש רק אישה. סבתא.

"שומעת?" ריקי משפריצה עלי בעליזות את כל חוויותיה מיום לימודים ארוך, וכל מה שאני שומעת הוא צליל עמום ומתמשך: אוווווווווווווףףףףף.
אין לי כח.
לא לביקור אצל סבתא, לא להשפרצות של ריקי, ולא בכלל.
כאילו הוכרז מבצע חיסול על שרידי כח אחרונים, והחיים מיהרו לחטוף לפני שהמלאי יגמר. נגמרתי אני. נותרתי מרוקנת. ריקנית.

ריקנית זו מילה של המורה ליבוביץ. וואו, כמה זמן לא נכנסתי לשיעורים שלה. היא בטח מרוצה מאד מזה שאני לא נכנסת, כך היא יכולה להטיף לכולן מאחורי גבי "להתרחק מחברה מסכנה, מסוכנת וריקנית". זו אני, החברה הריקנית והמסוכנת, אם מישהו לא הבין.
רק ריקי אחותי עוד לא הבינה את רמת המסוכנות. עקשנית.

אני נגררת אחריה במעלה המדרגות העתיקות, חונקת את ה"אווווווווףףףףף" שעדיין מצטלצל בראשי בהד חלול ועייף.
מתפללת. לא יודעת על מה.
עקשנית וריקנית נכנסות אל הבית החמים, אומרות שלום, מחבקות בנימוס.
ריקי מקבלת בתודה את עוגת התפוזים המיתולוגית, מחסלת עד הפירור האחרון.
אני חנוקה. אין מקום לפירור, גם אם הוא בטעם תפוזים סבתאי.

הממטרה של ריקי עוברת להשפריץ על סבתא בעליזות סיפורי עבר והווה, חלומות של עתיד.
אני שותקת.
סבתא מסתכלת עלי. רואה קבר. רואה לב. רואה קדיש יתום.
ריקי נשלחת לקניות דחופות, ידה של סבתא נשלחת אל כתפי, וכל ה"אוווווווווףףףף" הגדול שבתוכי נשלח אל החלל בבת אחת, משפריץ מהעיניים.

סבתא שותקת.
סבתא מחבקת.
אני בוכה אל תוך החיבוק שלה את כל הבלבול, את כל התסכול, את הנפילות, האכזבות, הבורות, המדרונות, את כל הניכור והזרות. את התמימות האבודה, את הגעגוע.

ורק עכשיו אני מבינה כמה.
כמה אני מתגעגעת לילדה התמימה שהייתי. ואין מי שיאמר קדיש.

החיבוק של סבתא הוא אינסופי, ממשיך לחבק אותי כל הדרך הביתה.
הממטרה של ריקי לשם שינוי כבויה ושותקת. שותקת גם הצעקה בראשי. דקת דומיה לזכר התמימות האבודה.

נכנסת הביתה, מביטה במראה, מוצאת אותי בעיניי. נס תחיית המתים.

 

[אחת כזאתי;)]

כותבת, ויודעת שלא יודעת כלום. רק משתדלת לכתוב בזהירות, להיכנס לכמה שניות לראש של מישהי אחרת, שמתמודדת עם החזרה הביתה. להבין אותה. להרגיש אותה. קצת.
והלוואי שתקראו מה שכתבתי וזה יכנס לכם ללב, ונמשיך להתפלל שכולם יחזרו הביתה בריאים בנפשם ובגופם. אמן.

----

הגעתי. לים. לשבת מול המים, לראות גלים מתנפצים. כאלה שמזדהים עם הלב שלי.

חזרתי לכאן שוב. ברחתי מהעיניים של כל העולם. מהמבט המרחם שיש בהם. מבט שכבר קשה להכיל.

בקושי את עצמי אני מכילה.

רק יודעת, חיה ומבינה. שחזרתי. הביתה. וכמה שחיכיתי, והשתוקקתי כבר לחזור, זה לא קל. בכלל. לא חשבתי עד כמה.

הסיוטים חוזרים אלי ביום, רודפים אחרי בלילה. ובתוך כל הבלבול שלי, כולם רוצים לשמוע, להזדהות. לעזור.

ועוד לא הזדהיתי מול עצמי.

אני כאן, שבורה. יושבת מזרחית, בפינה הכי צדדית, שלא יראו. ויזהו אותי. יסתכלו עלי, ויביעו קשת של רגשות.

בהתחלה יקפאו, ואז יתלחששו כאילו אני לא רואה, ומרגישה. ורגישה. אחר כך יביטו בהערצה, שבחיים לא ביקשתי. היא פשוט נכנסה לחיים שלי יום אחד. מביאה איתה סופה שלימה ואוריקן שכואב לכולם ביחד. ובנפרד.

ואלה שמגיעים. ושואלים. בקטע טוב, כן?, שורטים לי את הלב. הסיפורים נשפכים מהם, הכאב שלהם עצום. ועוצר-- נשימה-- ואיפה אני להכיל אותם?

בקושי את עצמי אני מכילה.

אז אני יושבת כאן שעות, לבד. בוהה בגלים שמולי, מאזינה לרעש שלהם כשהם מתנפצים. בהתחלה נרתעתי מהרעש, צמרמורות עברו בי. אבל התרגלתי.

מבינה ומכירה את ההרגשה כשמשהוא מתנפץ. זה כואב. ושובר. ויש רעש גדול. ובמקרה שלי, גם בוום. ועוד כמה תופעות לוואי.

'אז', הבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור לימים של שקט. היה לי מספיק מהם. אבל מסתבר שהתרגלתי לזה, התמכרתי ללבד, למחשבות.

אכזבתי כמה אנשים בדרך. הרגשתי רעה. ידעתי שלא.

ידעתי שלא אני גרמתי לעצמי להיכבות, להשאיר אשן וריח של שריפה מאחורי. ואת עצמי של פעם, שמוטה על ספה, אוחזת שתי ידיים על הראש, בולעת את השקט, שבפעם היה מבול של יריות וצרחות.

ידעתי, שגם אני, עוד לא מכירה את עצמי החדשה.

הטבע מרגיע אותי, האויר נותן לי מרחב. השמש מלמעלה מלטפת אותי. מותירה אותי בסוף יום אדומה, ושורפת.

והלב שלי עוד שורף בעצמו.

לא רק שהוא בוער, הוא מפורק לאלפי שברים קטנים, כמעט כמו החול עליו אני יושבת. יושבת ובוכה.

הדמעות שלי מתערבבות עם החול, יוצרות בוץ לח, ממנו פעם, עוד ניסתי לבנות ארמון.

מאז שקרה הכל, חלמתי על ארמון יציב. על בית שעומד, ונישאר. לא מתפוצץ על יושביו, מותיר מהם שברים ואפר.

בידיים רועדות, בניתי לי את החלום שלי. והוא התפרק מהגל הראשון שהגיע.

ואני עוד מפורקת בעצמי.

חולמת שיהיה טוב. רוצה להאמין. ומודה לו שחזרתי. ואני כאן, בריאה ושלימה. וכואבת. ושורפת.

והכל ביחד מתערבב, ועוד לא החלטתי מה יותר כואב.

לבינתיים, אני כאן. נותנת לעצמי לחלום, נותנת מקום. כואבת עם הלב שלי, כשהוא מתנפץ מחדש.

במילא, הלב שלי עוד שבוי. שם.

בוכה עם אלו שעברו מה שעברתי, עם אלו שעוד עוברים. בוכה את החלק הזה בי, שכנראה לא יצליח להתרפא לעולם.

מתפללת שאולי אולי, יום אחד, אצליח לבנות את עצמי. מחדש.

וכמה שקשה לי עם התחלות חדשות.

וסוף כואב. לא ידוע.

רק אלוקים שלי יודע.

 

[נעה613]

הרבה אנשים כבר כתבו על זה.
מרגיש לי קצת מייאש לכתוב על זה שוב. מרגיש לי ריסקי לקחת אותי, שם וסיפור, לצלחת, להגיש ולקוות שיאהבו.
כי אם לא?
יש עטים מרגשים יותר. עטיהם של מוכשרים אמיתיים בעלי רגש מפותח שתקפו את זה מכל כיוון שעלה במוחם. הם הותירו את הנושא אכול ואותי עם סיפור נדוש, מסופר, וחסר ברק יצירתי.
אם אתם אוהבים סיפורים כאלה- אני אשמח שתמשיכו אחרי הכוכביות. אם לא- יש רבים וטובים ממני. באמת.
***
נכון תמיד מספרים על נערת הסמינר התמימה והמתוקה שסרטון במחשב של חברה דרדר אותה?
אז תחליפו תמימה בנאיבית, סרטון בסרט ולא אחד, וחברה באינספור חברות.
כולן היו כאלה. לכולן היו הורים טובים, מדהימים. אף אחת לא באה מבית הרוס או קלוקל. אף אחת לא סבלה משום הפרעה.
הייתה רק רוח, דקיקה, מדביקה, זרה.
היו רק סטנדרטים מעט מאפשרים יותר.
הייתי רק אחת, שאז התחילה לחפש זהות. אבל הייתי צריכה למצוא אותה ולברזל אותה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

אני אקצר-
היום לא נעים יותר.
האישיות שלי עדיין חוטפת עוויתות התבגרות מדי פעם בפעם. אבל מעליה, תלוי חץ עשוי בטון ואשת המראה את הכיוון.

זהו. חשבתי הרבה, אין לי איזה משפט מלא פאתוס לסיום.

 

[קוראים לי #C]

בס"ד
זה היה יום עמוס ממש ז"א לילה.
סוג של גיליתי מקום חדש לברוח אליו, והמצפון גם לא עבד באותו רגע אז זה היה מושלם.
הם קראו לזה ירוק, אני קראתי לזה חלום מתוק, ואמא קראה לזה סמים.
אבל המשכתי כי זה מה שגאל אותי מעצמי ועצמי אהב להיות מנותק ממני.

אני כבר הרבה אחרי המדרון התלול, העלה הנושר, התפוח שנפל מהמשאית של המטע, תמשיכו אני חסין להכל .

בבוקר התגנבתי הביתה, אמא הכינה ארוחת בוקר במטבח ואני התגנבתי לממד, כולם ישנים בקומה למעלה אני ישן למטה שלא אשפיע עליהם, ואני גם נמצא פה בחסד, הם אולי לא אומרים את זה אבל אני מבין את זה לבד , כמה אפשר להזכיר את החברים שעפו מהבית, חטפו מכות, גזרו להם את הג'ינס, ומידרו אותם מהמשפחה.
ישנתי קצת והתעוררתי, המשכתי לשכב ולחפש קליטה מהחדר המנותק הזה , תרתי משמע. אחיות שלי המציאו שיר חדש לקורונה, אח שלי החליט להמשיך לזייף בגיטרה למרות שאתמול זרקתי לו שהצרצרים מחפשים מנצח, אמא אמרה שהוא נעלב, אז מה שיתחשל , מה שלא הורג מחשל , ומה שהורג מחשל את אמא.
אני כנראה הרגתי את אמא שלי כמה פעמים...

*****

עברו 3 שנים מהקורונה אני בצפת , עובד בקיוסק , בערב הולך לשמוע שיעור, לתת משהו לנשמה.
אני כנראה עדיין חתום סתום ובלום כי בנתיים הנשמה שלי היא בעיקר מצפון זקן ומשויף.
אבא אמר שכל המוזרים מגיעים לצפת, אמא ביקשה שאנסה להידבק בקדושה, אחותי ביקשה שאתפלל עליה אצל רבי שמעון (אפילו שזה רחוק) אני ביקשתי שקט.

וגם קצת מצאתי , פתאום זה אני מול הקב"ה, כל כוס מיותרת בלילה זה קנס מיותר ביום – והוא לחלוטין מיותר כי העו"ש שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה, מכריז על מינוס והעובד הווירטואלי של הבנק שולח לי וואצפים שנמאס לו – אבל בעיקר זה הרב שאמר שאני אקבל על עצמי לא לנהוג אם שתיתי, אפילו בירה, כי הדם עולה לי לראש מהר.

תראו מזה כבר 6 שנים שלא קיבלתי על עצמי משהו.
ואני גם עם ציצית כי הייתי צריך לעבור טסט.
ואני לומד תורה, כי איזו בחורה נורמלית תיקח בחור שלא לומד קצת, ואני רוצה בחורה נורמלית , אני רוצה להיות נורמלי.

אולי לא נורמלי כמו אבא ואמא,
גם לא כמו אחותי שקראה עלי 40 יום תיקון הכללי כפול 7 פעמים כי זה מספר של הספירה משהו.
גם לא כמו אח שלי שהחליט שהוא לא יהיה זרוק כמוני, אלא יתגלש באלגנטיות ועכשיו הוא לומד ראיית חשבון.

אני נורמלי וגם הרב אומר את זה ולפעמים גם החברים והקב"ה גם עושה לי קצת חסדים אז אולי בסוף אחרי הכל , נשארתי קצת סביר ויש מצב שיהיו לי ילדים חמודים ושמחים, ואישה טובה ורגועה והדרך שלי תהיה סלולה ואני אצליח לראות מסלול בלי ללכלך אותו בדם יזע ודמעות.
(וכן לפעמים אני גם בוכה אני לא כזה אטום כמו שחשבתם)

 

[ילדה של אלוקים]

"זה פורץ לי, כואב, חורש בי, דואב, זה הלב שלי צועק, קורא לי, פורק."

שבת בלילה. אני יוצאת עם חברה לסיבוב.
היא מדברת איתי על מורה שכעסה, על מבחן שנכשלה, על איזו מסיבה שאני לא בדיוק שמעתי מה.
היא ממשיכה לדבר, ואני מהרהרת בלב.
מפחדת שתראה את הצלקת על הלחי ותשאל מה קרה.
מפחדת שאפגוש אותו, את דניאל.
אני עושה את עצמי שומעת, מהנהנת.

ואז היא מבקשת שנרד לרחוב השקט.
אני נחרדת ומגמגמת, יודעת שדניאל נמצא שם.
איכשהו אני משכנעת אותה שחבל שנצטרך לעלות.
היא שואלת אם קרה משהו, אבל אני מעבירה מהר את הנושא ומסבירה לה שלא קרה כלום.
אנחנו ממשיכות, למרות שהיא רצתה לרדת.

ופתאום אני שמה לב לשעה.
מסיימת מהר עם החברה ורצה הביתה.
השעה 12:05. אני פותחת את הדלת בשתיקה,
מנסה לא להקיץ איזה דוב ישן. אבל אז, באותו הרגע, אני שומעת את קולו של אבא:
"למה חזרת כל כך מאוחר? כמה פעמים אני אצטרך לומר לך שזה לא מקובל עליי ועל אמא?"
אני רוצה לצעוק לו: "אני לא במקום הזה! מתי תבין?"
אבל הוא בשלו, ממשיך:
"בפעם הבאה אנעל עלייך את הדלת, ואז נראה מתי את חוזרת."
אני אפילו לא מרימה עיניים.
בורחת לחדר, טורקת את הדלת, רצה לכרית, מחבקת,, מתרפקת, מתפרקת.

למה? אני צועקת בשקט, מתי הם יבינו מול מה אני מתמודדת?
כמה אני סוערת, נאבדת בתוך העולם המטורף הזה שדורש ממני לגדול.
אני עדיין ילדה קטנה, צריכה חום, אהבה והבנה –
ומקבלת רק מכות במתנה.
ואז, למרות שזו הייתה שבת, בכיתי כל הלילה.

בבוקר לא קמתי בזמן.
שוב אבא אמר לי: "לא חבל שככה את מפסידה תפילה בזמן?"
שוב רציתי לצעוק, אבל הלב שלי לא נתן לי, הוא ציווה עליי לשתוק – וסתמתי.
ישבתי בסעודה, בקצה, מבוישת.
אבא שלי דיבר על כך שחברה רעה גוררת את האדם למקומות רעים.
ואמא הסתכלה עליי במבט מאשים.
כולם הבינו שהוא מתכוון אליי.
הוא מנסה לחנך אותי ככה.

רציתי לקבור את עצמי במקום, לברוח.
"אני לא במקום הזה! תקבלו אותי איך שאני! תחבקו, תאהבו – זה ייתן לי כוח!"
אבל לא אמרתי כלום.
רק חשבתי, והמשכתי לשתוק.
שמרתי בבטן הכול, למרות שלא יכולתי להכיל את זה.
חיכיתי שהסעודה תסתיים, כדי שאוכל לברוח משם.
אבא שלי המשיך לדבר ולעקוץ, וכבר לא הקשבתי למה שהוא אמר.

אחרי שהסתיימה הסעודה, רצתי לחדר, סגרתי את הדלת, נעלתי פעמיים.
הלכתי למיטה, הרמתי את המזרן, הוצאתי את הספר.
ידעתי שאמא לא מסכימה לי לקרוא אותו, ואם אבא ידע שאני קוראת אותו – הוא יזרוק אותו לפח.
ידעתי שאם אני קוראת אותו – אני בורחת מהקושי, מהכאב.
וזה לא היה אכפת לי.
רציתי לשרוף את העולם.
רציתי לברוח מהמציאות.
נמאס לי להיות במלחמות כל הזמן.
לנסות להבין את עצמי, את ההורים שלי, את הסביבה.
להתמודד, להתמודד, להילחם, ליפול ולהמשיך – כאילו לא קרה כלום.
אז פשוט שקעתי בתוכו.

כנראה שנרדמתי, כי באיזשהו שלב אחותי הקטנה דפקה חזק על הדלת.
היא צעקה שהיא רוצה את המוצץ שלה ושכבר סעודה שלישית.
קנאתי בה.
גם אני רציתי לצעוק ולדפוק –
שיראו אותי, שישמעו מה אני רוצה וצריכה.
סגרתי את הספר שהיה מושלך על הרצפה.
הרמתי את המזרן והנחתי אותו שם.
הבטחתי לו שאשוב –
כאילו זה מה שמחזיק אותו, כי אותי הוא זה שהחזיק .

פתחתי לה את הדלת, והיא נכנסה.
הסתכלתי עליה ורציתי גם להיות קטנה.
ואז היא הסתכלה עליי ושאלה:
"אילה, למה את כל הזמן עצובה?"
הסתכלתי עליה חזק וחייכתי.
לא ידעתי מה לומר לה, אז רק חיבקתי אותה.
היא שאלה: "אילה, את מגיעה לסעודה?"
והעיניים שלה חיכו שאני אגיד כן.
אמרתי לה שלא – וסגרתי את הדלת, נעלתי.

לא פתחתי את הספר.
פתחתי את הלב.
ישבתי מכורבלת במיטה, דיברתי עם אלוקים – אבא שלי.
היחיד שיודע מה אני מרגישה.
חיבקתי את עצמי ובכיתי.
רציתי לרדת לדניאל.
לספר לו על השבת, על הכאב.
ידעתי שאם אני יוצאת מהחדר,
אבא שלי יצעק עליי ולא ייתן לי לצאת.
המשכתי לשבת מכורבלת.
צבטתי את עצמי חזק.
כאב לי נורא.
המשכתי לבכות,
עד שאחותי שוב דפקה בדלת ואמרה שעושים הבדלה.
ניגבתי את הדמעות, ויצאתי.
אחותי הקטנה ראתה שבכיתי, היא באה אליי וחיבקה אותי.
היא אמרה: "הגננת שלי אמרה שמי שבוכה – זה סימן שכואב לה. מה כואב לך?"
אמרתי לה: "הלב."
היא שאלה: "מה, הלב זה שיש לנו בתוך הגוף?"
חייכתי. "את האחות הכי חמודה בעולם," אמרתי לה.

אחרי ההבדלה, אבא נזף בי:
"מחר את הולכת ללימודים. בלי משחקים. אני רוצה לשמוע שאת מתפקדת!"
הורדתי את העיניים ואז אמרתי לו:
"מה אתה מצפה ממני? אתה לא רואה שבכיתי? אתה לא רואה שקשה לי? שאני נשברת?"
הוא המשיך לכעוס: "זה לא צורה ולא דרך! כל אחד עובר קשיים, ואת הולכת איתם לקיצוניות, ואפילו לא מספר מה עובר עלייך!"
התלבטתי אם זו הזדמנות, כי זו הפעם הראשונה שהוא בא לקראתי ורוצה לשמוע.
ואז החלטתי –שאם אני באמת רוצה אותו בצד שלי, אז זה הזמן.
סיפרתי לו:
"אני עוברת תקופה קשה, תבין אותי. אני לא מורדת, אני יודעת מה מקובל עליך ומה לא, אתה אפילו לא שואל אותי מה קרה, אתה אפילו לא יודע שאני לא במקום שאתה חושב.
אני נלחמת ונופלת, אני בקשר עם בן, אני רוצה לנתק.
אף אחד לא נמצא שם בשביל לעזור לי.
אתה לא רואה את הצלקת על הלחי? את העיניים השבורות שלי?.
אולי תתחיל לקבל אותי?
את הבת שלך, הרעה, המורדת, שאתה לא מסתדר איתה?
ונתחיל, במקום לריב – להיות אחד בשביל השני?"
הוא השפיל את עיניו, לא היה לו מה לומר.
אחרי דקה, שהרגישה כמו נצח –הוא הרים אותן.
ובמקום כעס, היו שם דמעות.

הוא פתח את ידיו בהיסוס –
וחיבק.

 

[my-m]

דבר ראשון היה כיף ממש לקבל כ"כ הרבה היענות על האתגר...
ולענייננו:
לאחר בחינה חוזרת שוב ושוב של כל המאמרים המדהימים שכתבו כולם
היו פשוט מושלמים! ובאמת שהיה קשה לבחור...!
אז ניסנו להיצמד לכללי האתר כמה שיותר
ולהלן התוצאות:

במקום שלישי:
@אוראל סולטן - כתיבה מדהימה! נגעת בנקודות... אליפות!
@קפטן אמריקה - כנ"ל הצלחת לבטא טוב מאד את הרגשות וכל המלחמה הפנימית מעולה!

במקום שני:
@אניגמאמין - קטע מרגש, נוגע בהחלט! הצלחת להעביר אותנו בסיפור של ממש...

במקום הראשון:
@ילדה של אלוקים - כמעט והיינו מפספסים את הקטע שלך... קטע אחרון וממש מסכם!
נוגע מאד ללב, הצלחת לבטא את הרגשות והדילמות הקשות בפנים, הצלחת גם להביע את הקשר של ההורים
ואיך שהם רואים את הסיפור..
.והסוף, היה כ"כ...
מושלם!

תודה לכולכם! היה לי בהחלט נעים מאד!
שנזכה לשים לב לכל המתמודדים סביבנו
ונזכה גם אנו (כי מי לא מתמודד בעולם הזה...?) לצלוח את ההתמודדות שלנו ולעלות אותה על נס!

 

[7שבע7]

קערת הפלסטיק, על תכולתה הצהובה־לבנה, נופלת על הרצפה בקול רעש שלא תואם לחומר שממנו היא עשויה, ואשר הקטן ממהר לזחול בחדווה אל תוך התערובת המעוכה של קורנפלקס-חלב. רינה, בלי כל חרטה על פניה, קופצת מהכיסא ואצה להצטרף אל הבריכה שיצרה במו ידיה.

עיניי נעוצות בהם, רואות ולא רואות, ואצבעותיי ננעצות בכריות ידיי, מניחות לייאוש להזדחל ביניהן, לקנות לו שבת בתוך הלב המצומק. מה אני. אישה קטנה. חסרת־כוחות. אפילו לטפל בילדיה אינה מסוגלת. לא מסוגלת לגבור על שני ילדים שגילם פחות משנתיים ימים.

הם בני פחות משנתיים, העוללים, שמתעוללים כעת בהנאה במי הבריכה שהיו פעם אכילים, מעוללים שמות לרצפה, שמות ללב הקפוא שלי. עפעפיי כבדים כשאני מרימה אותם אל חלון המטבח שמעליהם. השמש זורחת שם, ועוז וחדווה במקומה, לועגת לי בקריצת עין צהובה: עוד זמן יחלוף עד שהוא ישוב, ייטול את הפיקוד מבין אצבעותיי היוצרות חריצי דמעות אדומים בכריות ידיי.

מה אני. מי זוכר אותי בכלל.

הצהוב של השמש מתערבב בצהוב של הקורנפלקס, גורם לעיניי למצמץ. לבכות כך לעיני הילדים? אולי כן. גם כך הם עסוקים ברצפה, לא זוכרים שאמא אדמה להם. אני.

ציפור חולפת במעוף־כנפיים עליז, דואה במהירות מקצה אחד של החלון אל קצהו השני, ונעלמת. הדג הבודד באקווריום הקטן שעל אדן החלון – למה קנינו אותו בכלל? – שוכב ללא תזוזה על גבו. הוא מת?

גם אני מתה. מתה מהלכת. או שכבר לא מהלכת. ברכיי מתקפלות, קורסות אל הרצפה. הגוף שלי ג'לי, עוד מעט יהפוך לעיסה, כמו הקורנפלקס שעל הרצפה בסמוך. רק שאני, שלא כמו הקורנפלקס עתיר הסוכר, אשאר מרירה.

אני על הרצפה, ומבט עיניי הכבדות משנה כיוון. כבר לא שמש חמקנית בלבד נשקפת מהחלון, כי אם גם שמים. ענקיים, נשגבים, אלוקיים. ואני - חלק אלוקָ ממעל. האמנם? האם עוד נשמה בגופתי המתה?

"אמא!" רינה צוחקת, מקפצת פתאום לעברי, הקערה שהכילה קודם את הקורנפלקס משמשת ככובע מאולתר לשערותיה המלוכלכות. "אמא – אִיצפה?"

אשר זוחל גם הוא בעקבותיה, מושיט ידיים שמנמנות - כאילו מאז ומעולם מקומה של אמא שלו על הרצפה, כאילו לא נשתנו סדרי בראשית בשבילו, בשבילה. בשבילי.

אני קטנה. פצפונת. ממש כמו הילדים שלי, הילדים שניתנו לי במתנת חינם בלתי מוסברת. אני קטנה, בקושי ראויה להיקרא אמא. קטנה, לעומת השמים הגדולים ההם, שרק פיסה מהם נקרעה בשביל חלון המטבח שלנו. קטנה - אבל עדיין נושמת. כנראה שיש בי עדיין נשמה. נשמה שנחצבה אי־משם, מבין השמים התכולים הללו – אם ללכת לפי ציורי הילדות שנשמתי בעברי. וגם בעוללים הללו, המלוכלכים מכף רגל שמנמנה ועד עיניים צוחקות, יש נשמה. והיא ראויה לטיפוח. והיא ראויה לאמונה. והיא ראויה לאמא – שפשוט תהיה שם בשבילה. גם על הרצפה.



השמים משחירים אט־אט בשעות הבאות, כשאני ממשיכה להיות נטועה כך ברצפה, נדבקת בלכלוכיה, נדבקת בטינופיהם של ילדיי, מגפפת אותם בלי חשבון, בלי התחשבות בריח החלב החמוץ הנודף מהם. חבילת מגבונים נמצאת על הספה. בבוקר הוא החליף כאן חיתולים - מאז זה לא קרה, כי לא הייתי מסוגלת. מסמנת לרינה להביא את החבילה, מלמדת לקולל צהלותיה כיצד מעניקים עזרה ראשונה ומגבונית לרצפה מלוכלכת. אשר מצטרף, תורם את מכנסיו למאמץ, וכוכבים גדולים שולחים קצוות מאורם על שערו הכהה, משלחים אליו ואליי נשיקות־שלום אלוקיות.

נושמת עמוק. הרצפה כבר קרה. איך אשר שורד עליה כל היום - נשגב מבינתי, שעד עכשיו לא חשבה אפילו להתבונן בשאלה. אני קמה בזהירות, בודקת שכל האיברים המפורקים שלמים, פועמים, מושכת אחריי את הגופים העגלגלים של ילדיי המטונפים בברכה אלוקית, וביחד, באיטיות, תוך נשימות עמוקות נוספות, תוך פסיעה עקב בצד אגודל, אנחנו הולכים אל חדר האמבטיה. אל המים המנקים. המטהרים.