דיון אתגר האיפיון / 2- תיאור אופי

[R DESIGN]

כל מי שטרם הספיק לאתגר עצמו בקטע על תיאור חיצוני, מוזמן ל:
https://www.prog.co.il/threads/אתגר-האקספוזיציה-1-תיאור-חיצוני.511849/
אבל גם למשתתפים שם וגם לאלו שלא - קבלו אתגר חדש.

לאחר אקספוזיציה שהעבירה לנו את המצג: הרקע, המקום, התקופה, הניראות, המעמד החברתי והסוציו-אקונומי של הגיבורים וכו'
בא מקומו של האתגר המורכב יותר: איפיון.
לאפיין זה קל
(הגם שתלוי באיזה רמת איפיון מדובר... ברשותי דף עזר לאיפיון דמות מרכזית עם ריאיון בן 150 שאלות.
מעלה בסוף הפוסט דוגמה בציון קרדיט. ההטיה ללשון נקבה היא בשל הפניה ל"דמות". נקבה.)
להביע ולתאר זאת בצורה מעניינת בקטע זה האתגר.
כלומר: לא - מורת הנהיגה היא אישה עצבנית וקצרת רוח.
אלא - להשחיל בין הסצינות הרבה תיאורים של האופי והאיפיון (כדי שהקורא לא יחשוב שמדובר באירוע/התנהגות חד פעמית, אלא יבין שמדובר במאפיין. וממילא יתמה מעצמו אם בסצינה מסוימת הדמות תתנהג בצורה שונה מהאיפיון שלה. הוא יבין שקרה פה משהו).
למשל: "דלק! תלחצי על הדלק! מה קורה לך? את חולמת! עוד רגע נכנסים בך!"
וגם: "הנה הטייסת שלנו! את לא שולטת באוטו, גברת. בירידה, לוחצים על הברקס ולא חולמים, מובן?"
ואפילו: "כשאני מסבירה - לא שואלים שאלות. לא לקטוע אותי ולא לעצור אותי באמצע. יש לי OCD (מה הקשר?) וזה פוגע לי בריכוז".

כן, עכשיו הבנתם כולם שאני לומדת נהיגה. כל המשפטים הנ"ל הופנו אלי, אבל אל תרחמו. אני דווקא מרוצה. הצעקות והלחץ שלה - כשאני יודעת שהיא כך לכולם וזה האופי שלה, ולכן לא לוקחת ללב - מקדמים אותי ומוציאים ממני שלמות.
לאפיין ולהמחיש את זה - זה יותר קשה, נכון? (טיפוס שלא לוקח אישית וללב ומחליק דברים, למשל. ולא אמרתי שזו אני )
לכן נקרא שמו "אתגר".

קדימה, חדדו מקלדות וכתבו לנו קטע עם איפיון בולט ומוחשי, בלי לכתוב את האיפיון במילים. רק לתאר.
_______________

 

[בובה בובה]

אפיון עקיף
בקיצור...
תודה על ההזדמנות!
אעלה בס"ד

 

[בונבוניירה פיקנטית]

אני חושבת שהרמה תעלה - אם אחרי כל קטע יגידו מה הבינו ממנו. אם המסר נאכל כמו בצורה שהגישו אותו. כלומר אם הבינו מה רצית לומר. אם אפשר לתמצת את האופי מכל המלל העקיף.
ולמה?
כי באתגר הקודם הנ"ל - היו פעמים שממש לא הבנתי או לא היה מספיק מחודד התאור. (למרות שהוא צריך להיות עקיף - הוא צריך להיות מובן מאחורי הקלעים). הפידבק המשובי יצביע אם הבינו את האפיון שהכותב רצה להביע או ש(עדיין) לא.

 

[nechama ro]

ללי ישובה על ברכיה מאחורי דלת ההזזה בכניסה לסלון. ידה הימנית אוחזת בדלת, בעוד השמאלית נתמכת ברצפה. ראשה מציץ מתוך החרך הצר שבין הדלת לקיר. זוג הקוקיות זהובות הגוון עומד מאובן, ללא כל תנועה. עיני הזית שלה פקוחות לגודלן המקסימלי, בוחנות בקפידה כל תנועה בשפתיה של הגברת שישובה רגל על רגל על הכורסה שמול אמה. אזניה של ללי נעות מעט מידי פעם בניע קל, כזה שאמא תמיד צוחקת כל כך כשהיא מזהה אצל ללי. 'אוי, ילדה שלי' היא אומרת באנחה מחוייכת, 'את כל העולם את רוצה לבלוע בעיניים ובאזניים, הא?'

אבל עכשיו כשאמא נאנחת היא לא מחייכת, ממש לא. היא מקופלת אל תוך עצמה כאילו מנסה להתחבא במשענת הכורסה - כמו השבלול שאבא הראה לה פעם -מתגלגל לו לאט לאט עד שנעלם לתוך הקונכיה שלו. והגברת הזאת שיושבת ממולה - נראה כאילו מישהו דחף לה מקל כזה של ספונג'ה מהגב ועד הצוואר, והדביק לה חיוך קצת מפחיד על הפנים. 'אי אפשר בכלל להדביק חיוך' צוחקת ללי א' בזלזול. 'בטח שאפשר!' מתגוננת ללי ב', 'כמו שצביקי הדביק שפם בפורים של שנה שעברה' היא אומרת בהתנצחות. אבל אז זה היה מצחיק, היא חושבת לעצמה, ועכשיו לא. ללי מרגישה שהיא לא אוהבת את האשה הזאת שעכשיו פתאום קמה מהכסא ומתהלכת בסלון, כאילו זה הבית שלה.

הי, רגע. מה קורה? היא שומעת נכון? האשה הזאת צועקת על אמא שלה?? ומה קורה פתאום לאמא החזקה? היא בוכה! עיניה של ללי מתמלאות בנוזל גועש, היא מרגישה איך הלב שלה כמעט קורע לה את החולצה מבפנים. מי זו האשה הזאת שבאה ומעיזה לצעוק ככה על אמא שלה הטובה?

לפתע ללי מבחינה בבהלה שהאשה מתקרבת לכיוונה ויש לה בעיניים מבט כזה שמזכיר לללי את הכלב המפחיד שרדף אחריה יום אחד כשחזרה מהגן. ללי נבהלת נורא. היא מתרוממת במהירות ורצה לחדר, פותחת את ארגז המצעים ונכנסת אליו בזהירות. זה המחבוא החדש שמצאה אחרי שאבא גילה את הישן – בתוך ארון התלייה. החושך ששורר בארגז אחרי שהמכסה נסגר רק גורם ללב שלה לדפוק מהר יותר, וחזק יותר. כל כך חזק עד שללי מפחדת שאמא תשמע אותו מהסלון. היא לא מבינה מה אמא עשתה ולמה איזו אשה מפחידה צועקת עליה ואיך זה שאף אחד לא בא לעזור לה. היא כל כך רוצה לצאת לסלון ולצעוק בחזרה על האשה שצועקת, שאמא שלה היא אשה מאד טובה שאף פעם לא עושה דברים רעים. היא רוצה לומר לה שתלך מהר מהבית. ולשאול אותה למה בכלל באה לפה. היא בטוחה שאם היא תצא ותאמר את כל הדברים האלו, האשה תפחד נורא ופשוט תברח מהבית.

אבל ללי מפחדת לעשות את זה כי אסור שאמא תדע שהיא הקשיבה. אמא כועסת מאד בכל פעם שהיא מגלה שללי מקשיבה ל'שיחות שלא נועדו לאזניה', ככה היא קוראת לזה.
טוב, האמת היא שעמוק עמוק בתוך הלב היא גם מפחדת מהאשה הרעה שצועקת על אמא שלה, החזקה, שאף אחד אף פעם לא צועק עליה.

רק כשללי מתעוררת , היא מבינה שכנראה נרדמה מתישהו בלי ששמה לב, בין הכריות והשמיכות.

היא פותחת בזהירות את מכסה הארגז ומטפסת בשקט החוצה, נזכרת ברעדה קלה באשה ובצעקות ובבכי. היא רצה לחפש את אמא לראות אם היא בסדר ולנסות אולי להבין מה קרה. כשהיא מתקרבת למטבח, היא מרגישה את התזוזה הקלה המוכרת באזניה לשמעה של אמא משוחחת בטלפון. "אני חושבת שהיה טוב. ממש טוב!" אומרת אמא, ובקולה לא נשארה אפילו טיפה אחת מאלו המלוחות שזרמו אז על פניה. "כן, תאמיני לי – כמעט הצלחת להפחיד אותי עם הצעקות האלו שלך! חיפשתי בעיניים שלך שמץ של חיוך או רחמים ולא הצלחתי למצוא. אבל אל תגידי, הבכי האומלל שלי היה לא פחות משכנע, הא? ככה תמיד פרסטר מזכירה בסוף השיעור, כשהיא מגיעה לדבר על התרגול - 'במשחקי הבמה - או שנכנסים לדמות עד הסוף, או שפשוט לא משחקים'

 

[חנושית!!!]

צפירה עולה ויורדת.
אויר דחוס, ריח של מלחמה.
בליל צעקות.
אנשים רצים דוחפים נדחפים, בתוך מקלט קטן האמור להכיל את כל הנחרדים.
והיא מנותקת.
-
רגליים מקופלות, ישיבה מזרחית בפינת המקלט.
עיני שקד חומות נעוצות בספר מזדמן.
גומיה על היד, בדרך לאסוף שיער שחור משתפל.
כל אות נתוק,
מילה ידע.
צמאון אדיר,
למשפט מאמר או ספור -
יכולת להעשיר אינטלגנציה.
אם אמרתם כל זאת, אמרתם חפצי.
אמרתם חפצי?, קראתם, צ-ע-ק-ת-ם!!
אך היא בשלה, יותר נכון באות הכתובה, אינה שומעת.
-
הרעב מתחיל לטייל במקלט, מדלג עליה.
אנשים מסתובבים בחוסר נוחות מחפשים, אחר דבר מאכל, להכניס לפה.
היא שקועה.
משהי יוזמתית,
מוציאה כיריים חשמליות מאיזה פינה במקלט, בתוספת כלי ממתכת שאינו מזוהה.
אשה רזה נוספת, מתחמקת בצעדיים חתוליים ומתגנבת לביתה.
מביאה היא שקית פתיתים ושמן, להשביע את רעב הנאספים.
הריח מתחיל להתפשט.
אך הריח אינו חודר לאפה.
מחלקים לכולם, והיא אינה רואה, לא מרגישה ולא שומעת כלום.
נתתם אוכל, היא לא צריכה. יש לה ספר בחיכה.
-
בנ"א סובלים מעצם ההרגשה,
מלאים משקעים וגבורה,
חפצי במקום אחר.
יש מלחמה זה תקופה קשה,
השקיקה לידע, בכל צורה,
סוחף אותה ומסחרר.
לא שומעת,
לא רואה,
לא מרגישה.
כל מה שהיא חווה,
מצאתם חומר קריאה,
שלחו לה!
תודה...

 

[בונבוניירה פיקנטית]

"אתה לא תגיד ככה!" היא הייתה נחרצת כל כך שרק הטון והנימה היו מספיקים, לא היה צריך גם מילים.
הוא הנהן, מנסה להרגיש גיבור ולא שפן מבוהל ונכנע.
וכמו תמיד, הוא עשה מה שהיא אומרת.
וככה המשיכו להם החיים, שקטים כלפי חוץ וסוערים מבפנים. הוא היה הבעל הכי טוב בעולם, והיא הייתה מאושרת.
מאושרת?
וגם דורשת ומאשימה, קובלת ותובעת, והוא היה החלש, רפה הכח, והנכתב לגחמותיה - או למפרע רוקד לקצב חלילה המוזר.
ויום אחד, שטוף שמש - הוא החליט שנמאס לו. די! כמה בן אדם אחד יכול להיות מושפל?
לא עזרו תחנוניה ובכיה, שהיא תשתנה, שהיא תהיה אחרת, שתעשה כל מה שיאמר לה ותשתוק מדבר.
רק דבר אחד עזר, היועץ שהלך אליו, כדי להיות בטוח בצדקת דרכו. "אתה צודק!" הוא אמר לו. "אתה צודק מאתיים אחוז. לא מאתיים אלף".
הוא הרגיש את נימת ה'אבל' מרחפת ולא נוגעת, הוא לא היה צריך להמתין הרבה, היא באמת הייתה שם.
"אתה צודק, במה שאתה רואה, אבל אתה לא רואה את הכול".
אחר כך היו ימיפ קשים, ושוב סופה וברקים ורעם.
היא הלכה לטיפול, ודמעותיה השקו את אדמת ביתם.
אבל הוא למד.
לראות - כי מאחורי הכח - מתחבאת תולעת נפחדת, ומאחורי החזות הבוטחת, דמות נרעדת.
הוא למד, שהצעקה היא הד של היבבה, והעיניים הרושפות מכסות על הדמעות.
היא למדה, להיות חלשה, להסיר מסכות ולהתגבר על הכאב המתוסכל.
והוא למד, שלא מספיק לראות בעיניים, צריך להביט גם בלב.

 

[גוגלית]

ברשותי דף עזר לאיפיון דמות מרכזית עם ריאיון בן 150 שאלות.

זה דף עזר שאת בנית? או מהרשת?
תוכלי לשתף? (אותו/קישור)
אני לומדת תסריטאות וזה מאד יעזור לי.
תודה

 

[R DESIGN]

זה דף עזר שאת בנית? או מהרשת?
תוכלי לשתף? (אותו/קישור)
אני לומדת תסריטאות וזה מאד יעזור לי.
תודה

ממש לא אני בניתי אותו... איפשהו מהרשת.
תשלחי לי מייל ואשלח לך.

 

[פירי]

ממש לא אני בניתי אותו... איפשהו מהרשת.
תשלחי לי מייל ואשלח לך.

למה שלא תעלי את זה לכאן?

(אם יש בזה בעיה תשלחי גם לי...)

 

[R DESIGN]

למה שלא תעלי את זה לכאן?

(אם יש בזה בעיה תשלחי גם לי...)

אין לי בעיה להעלות.
השאלה אם אין בעיה של זכויות יוצרים. לכאורה זה אמור להיות בסדר, הרי הורדתי מהרשת ואני משתפת עם מתן קרדיט.
מישהו כאן יודע האם אכן כך? @מ''ם ?
(חוששת להיות חשופה לתביעה משפטית על הפרת זכויות יוצרים)

 

[לאלה]

הוא היה טמבל. מעולם לא הבין במסמכים הרבים עליהם חתם, בדיבורם המהיר של הפקידים מאחורי הדלפק, בהסבריו המלומדים של הלקוח התורן. הוא אהב את הבורא ואת תורתו, כולו לב ונשמה גדולה ומאירה.

בספר הפתוח לפניו בוערות אותיות קדושות. הוא לא הבין מה כתוב שם, ואחרי שנים של ניסיון להבין – הוא גם לא ניסה. הארמית הייתה קשה לו ואפילו שוטנשטיין לא הבהיר לו את הקושיה. הוא אהב את צורת האותיות, את המילים, את האור שקרן מהם. הוא אהב לסיים את יומו, מאובק ומזיע, בשיעור של דף יומי שאינו מבין בו מאומה.

בין תפילה לתפילה הוא היה מסתובב, ציציותיו עפות ברוח הירושלמית ונעלי העבודה המגושמות מטביעות את חותמן על החול הרך במוסך שבקצה העיר. בידיים מלאות גריז הוא היה משרת נאמנה את לקוחותיו ופיו מלא בצחוק, הוא אהב את הד הצחוק שנשמע מן הקירות הגבוהים והערומים שבמוסך. ולקוחותיו אהבו אותו, איש תם המבצע מלאכתו נאמנה, נושא ונותן באמונה.