אתגר הספורט הכתיבתי | ז'אנר חדש נולד

[ידידיה חבר]

בואו נצבע לעצמנו קצת את החיים...

הרבה פעמים, כשאנחנו קוראים ספר חדש של סופר לא מוכר, ויש באזור מישהו בעניין, ברגע שאנחנו סוגרים את הספר אנחנו עוברים מיידית לנידון: בסגנון של מי הוא כותב? של Xהסופר או דווקא בז'אנר שהמציאה הסופרת Y. ושבוע אחרי שאנחנו מחליטים בסוף שזה בעיקר מזכיר את הקו ה סוחף של הסופר Z - נודע לנו שכבוד הסופר המוכשר לא המציא את הגלגל, אלא פשוט ייבא אותו מהספרות הכללית.

טוב, זה באמת לא פשוט ליצור ז'אנר חדש. והאמת, הרבה יותר לא פשוט לשכנע את הקוראים שזה אכן ז'אנר חדש...

אז בקיצור: הכותבים המוכשרים מכובדים לנסות וליצור את הז'אנר הלהיטי הבא במגזר!

רגע, שימו לב: ז'אנר חדש זה לא איזה שם של חסידות שעוד לא נהגה, או סיפור על איזה כפר נידח בבוצוואנה שאפילו במפות גוגל עוד לא הגיעו אליו, אלא - משהו חדש באמת!

והפרס?!
אני חושב שמי שיצליח לסחוף כאן את הקהל עם ז'אנר חדש - זה הפרס הגדול ביותר!! עתידו מובטח לו ככוכב זוהר בשמי הספרות החרדית. כל שאר הדרך שעליו לעבור עד הבבמה זה רק עניין טכני.

יאלא, להפגיז!!

להזכירכם: האשכול הזה נועד רק להעלאת חומרים. במידה ויהיה צורך יפתח אשכול נספח לאתגר.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

ז'אנר חדש:
"אהמממ..." מלמל משה לייב
"אההאא" ענה לו אברום געציל
"אוהוהו" ניסה רונן להתערב בשיחה
"נו שא!!" היסו אותו משה לייב ואברום געציל
"גוערים בו", הסכים איתם צימרמן המתמיד, וחזר למשנתו.

 

[קייקס]

"ז'אנר התלת מימד".

היות ואין לי זמן וכוח
אסתפק בכתיבת ראשי הפרקים של מתכונת הז'אנר החדשני "תלת מימד"
ויקרא חכם ויוסיף לקח.
(ואכבד בזאת את החברים לכתוב סיפור המבוסס על ז'אנר זה)

הנה המתכון החדש:

העלילה מורכבת מסיפור בגוף נסתר ובגוף נוכח כאחד.
דהיינו: במשפט אחד הסופר מספר את הסיפור 'מלמעלה' מה שהתרחש אי שם, בעבר הרחוק או הקרוב.
ואילו במשפט הבא בתפנית חדה, מספר גיבור העלילה את רגשותיו ותחושותיו האישיים ברגע מכונן זה.
ובין לבין משחיל הסופר משפטים משלו כתגובות על המסופר ועל צעדי גיבורי העלילה
(אני לא מתכווין לקטעים נפרדים המחולקים לשני הסגנונות, וכמו שיש בהרבה ספרים, אני מתכוין בתוך קטע אחד עירבוב של עבר והווה, נסתר ונוכח. מרגש סוער ומבקר כאחד.

נסו לדמיין את זה,
זה אמור להיות חזק ביותר.
נכון שיהיו אולי קטעים שיצטרכו לקרוא פעמיים כדי להבין היטב,
אבל זה יהיה שווה.

 

[קייקס]

אתגרתם אותי.
לאור הבקשות בנספח, אנסה ליצור משהו.

אני לוקח קטע שפירסמתי בעבר בפורום זה (בקישור זה)
ומנסח אותו מחדש עם הז'נאר החדש...
יאללה לעבודה.

הנה הקטע הישן כמו שהתפרסם בזמנו:

ובישיבה של מעלה - - -

שני הבחורים שעמדו ליד הבימה הרימו את ראשם מהמחזור, וחננו בסקירה מלאת סקרנות את המתרחש סביבם.
מבטיהם הצטלבו לפתע.
כאילו תיאמו זאת מראש, נפלט מפי שניהם יחדיו המשפט, "איזו צפיפות איומה! מה קורה כאן?!..."

רגעים אחרונים לפני התקדש ליל יום הכיפורים.
בית הכנסת הגדול בעיר 'שטפנשט' היה מלא גם לפני כן מפה אל פה.
אך לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, הדוחס התחיל לעלות.
כאילו משום מקום, נוספו טליתות, ומתפללים חדשים באו לחסות בצילו של צדיק הדור, הרה"ק משטשפנט, בתפילת "כל נדרי".

"מטורף, להגיע ממש ברגעים האחרונים, ממש הפקרות!"
"מעניין מה הם חשבו לפני כן, ואם לא היו מספיקים את הרכבת האחרונה?..."
הרהורים אלו חלפו במהירות הבזק בראשם של שני הבחורים שליד הבימה.
אך המבט התמה שבפניהם התחלף לאיטו למפוחד ומבוהל.
הצפיפות הפכה להיות לבלתי נסבלת.
מה קורה כאן?!...
הדוחק העצום התחיל להיות מסוכן ומחניק - - -

הצדיק שעמד אחוז שרעפים ליד העמוד, הסתובב לפתע והחזיר את פניו אל מול הציבור הנאספים, קולו הדהד בחלל בית המדרש:
"אלע לעבעדיגע זאל זיך אויסטוהן דעם טלית!"... (כל החיים יורידו את הטלית)
בית המדרש השתנה באחת, לפתע פתאום נעלמו רוב מתפלליו.
היו ואינם.
היו אלה נשמות שבאו מעולם העליון לבקש את תיקונן בתפילת כל נדרי עם הצדיק.

ויהי המקום לחרדת אלוקים.​

___________________________________

והנה הקטע המשודרג.
נסו למצוא את ההגיגים של הדמויות, תובנות הסופר, בין שורות העלילה עצמה:


ובישיבה של מעלה - - -

שני הבחורים שעמדו ליד הבימה הרימו את ראשם מהמחזור,
כן, גם מוישי הצדיק מרגיש שמשהו מוזר מתרחש כאן, לא רק אני. חשבתי שרק אני מציץ מדי פעם.
הם חננו בסקירה מלאת סקרנות את המתרחש סביבם.
עד שמבטיהם הצטלבו לפתע.
"איזו צפיפות איומה! מה קורה כאן?!..." נפלט המשפט מפיהם, כאילו תיאמו זאת מראש ביניהם.
אני לא מאמין מה שעיני רואות!
המרצפת ה'שמורה' שלי נתפסה ע"י דמות עטופה בטלית מהוהה וישנה.
איזו הרגשה חמוצה. דוקא עכשיו, אחרי שכבר תפסתי את המקום משעות הצהריים.
טוב, מצוה לוותר היום. מוחל. מחול לך.

רגעים אחרונים לפני התקדש ליל יום הכיפורים.
בית הכנסת הגדול בעיר 'שטפנשט' היה מלא גם לפני כן מפה אל פה.
נכון, זה עדיין לא מגיע לבתי הכנסת הענקיים של ימינו עם רבבת מתפללים, אבל כמובן שהכל יחסי.
לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, הדוחס התחיל לעלות.
כאילו משום מקום, נוספו טליתות, ומתפללים חדשים באו לחסות בצילו של צדיק הדור, כ"ק הרה"ק משטשפנט, בתפילת "כל נדרי".

"מטורף, להגיע ממש ברגעים האחרונים, ממש הפקרות!"
אני למשל כבר יצאתי מהכפר אתמול בערב, והלכתי ברגל כל הלילה עד עלות השחר,
אפילו הספקתי את מעמד הכפרות עם הרבי.
מעניין מה הם חשבו לפני כן, ואם לא היו מספיקים את הרכבת האחרונה?...
היום מן הסתם הם היו אומרים שהמטוס שלהם נחת ממש בציפצוף...

המבט התמה שבפניהם התחלף לאיטו למפוחד ומבוהל.
הצפיפות הפכה להיות לבלתי נסבלת.
מה קורה כאן?!... כל המרצפות לידי כבר תפוסות על ידי דמויות בלתי מזוהות.
לכו מכאן! מה אתם נדחפים פה אם אין מקום?!

הדוחק העצום התחיל להיות מסוכן ומחניק - - -

אין גם אפשרות להגיד לגוי להגביר את המזגנים, כי פשוט אין...
תכלס', מה עושים כאן?

הצדיק שעמד אחוז שרעפים ליד העמוד, הסתובב לפתע והחזיר את פניו אל מול הציבור הנאספים,
קולו הדהד בחלל בית המדרש:
"אלע לעבעדיגע זאל זיך אויסטוהן דעם טלית!"... (כל החיים יורידו את הטלית)
הבנתי שאנחנו נמצאים במעמד עילאי ונשגב מהבנתנו הדלה
בית המדרש השתנה באחת, לפתע פתאום נעלמו רוב מתפלליו.
היו ואינם.
היו אלה נשמות שבאו מעולם העליון לבקש את תיקונן בתפילת כל נדרי עם הצדיק.

ויהי המקום לחרדת אלוקים.

ומה אתם חושבים?
הצדיק נתן לנשמות ללכת לפני שתיקן והעלה אותם?
אַ שאיילע? פשיטא שלא.
______________________________________________

 

[Natan Galant]

ז'אנר חדש:
"אהמממ..." מלמל משה לייב
"אההאא" ענה לו אברום געציל
"אוהוהו" ניסה רונן להתערב בשיחה
"נו שא!!" היסו אותו משה לייב ואברום געציל
"גוערים בו", הסכים איתם צימרמן המתמיד, וחזר למשנתו.

קיבלתי במייל:

"אהמממ..." מלמל משה לייב
"אההאא" ענה לו אברום געציל
"אוהוהו" ניסה רונן להתערב בשיחה
"נו שא!!" היסו אותו משה לייב ואברום געציל
"גוערים בו", הסכים איתם צימרמן המתמיד, וחזר למשנתו.

רונן ניצל את ההפוגה ושלח פתקית בכתב זעיר למשה לייב
אברום געציל שלח מבט תמה
משה לייב קרץ לו בזוית העין.
השנים החלו לדון בסוגיא
המשגיח חלף
הפתק עבר לאברום געציל
אברום געציל גיחך

המשגיח חזר
הפתק הוכנס לכיס מקטורנו של המשגיח
רונן התעלף

אברום געציל צץ עם קערת מי קרח
הפתק נפל מכיס המשגיח
משה לייב משך את הפתק בנעלו
רונן התעורר

המשגיח חיפש את הפתק
משה לייב נצרך לבית הכיסא
אברום געציל לחש לרונן – העניין סודר
פניו של רונן קיבלו צבע

המשגיח יצא לחפש את משה לייב
משה לייב בירך אשר יצר בכוונה עצומה
רונן נשלח הביתה ל"מנוחה"
אברום געציל עבר לישיבת מחסה לשפנים
משה לייב התחיל סדרת שטייגן
ורק צימרמן המשיך ללמוד.

 

[יואב ברק]

קיבלתי במייל:

"אהמממ..." מלמל משה לייב
"אההאא" ענה לו אברום געציל
"אוהוהו" ניסה רונן להתערב בשיחה
"נו שא!!" היסו אותו משה לייב ואברום געציל
"גוערים בו", הסכים איתם צימרמן המתמיד, וחזר למשנתו.

רונן ניצל את ההפוגה ושלח פתקית בכתב זעיר למשה לייב
אברום געציל שלח מבט תמה
משה לייב קרץ לו בזוית העין.
השנים החלו לדון בסוגיא
המשגיח חלף
הפתק עבר לאברום געציל
אברום געציל גיחך

המשגיח חזר
הפתק הוכנס לכיס מקטורנו של המשגיח
רונן התעלף

אברום געציל צץ עם קערת מי קרח
הפתק נפל מכיס המשגיח
משה לייב משך את הפתק בנעלו
רונן התעורר

המשגיח חיפש את הפתק
משה לייב נצרך לבית הכיסא
אברום געציל לחש לרונן – העניין סודר
פניו של רונן קיבלו צבע

המשגיח יצא לחפש את משה לייב
משה לייב בירך אשר יצר בכוונה עצומה
רונן נשלח הביתה ל"מנוחה"
אברום געציל עבר לישיבת מחסה לשפנים
משה לייב התחיל סדרת שטייגן
ורק צימרמן המשיך ללמוד.

ביום שהכין עמרום הטבח בורקסים, עמד משה לייב וביקש שתיים.
אפשר שתיים? שאל
לא! קח ולך!
אבל רונן לא מרגיש טוב. הסביר משה לייב.
אז שירגיש טוב!
מה כ'פת לך? התחצף אברום געציל, מקצה התור.
כל אחד אחד! בלי משחקים! הרעים עמרום.
האמס היא, ששלוחו של אדם כמוייסו. ציין צימרמן.
אתה! דקר עמרום באצבעו, מה אתה קשור? הא?
היי! צעק אברום געציל, מה כ'פת לך בכלל, צ'חרר בורקס ונגמר הסיפור!
אל תדבר אליי ככה? נפנף עמרום עם גיגית הבורקסים.
אז אפשר שתיים? ניסה משה לייב לנחם את הטבח. דיברתי עם המשגיח, והוא אישר.
תביא ממנו פתק! ציוה הטבח.
רב עמרום, הסיידר מתחיל עוד דקותיים. הלא כן? היה זה צימרמן, שהרים ראשו ממשניות הכיס.
טוב בסדר! הוא התרצה. אבל מחר אתה משחרר אותי, הבנת?
סיכמנו! אמר משה לייב והגיש את צלחתו.
רגע רגע, עצר עמרום. קודם תחתום לי פה. הוא פרש קבלה מקומטת על הגיגית.
צ'חרר כבר צ'חרר!!! שאג אברום געציל,
וכאשר רשרוש קל נשמע מן הכניסה, נטש עמרום את הגיגית, וסידר את חלוקו.
הוא עמד שם. המשגיח. פניו קודרים עד למאוד.
וצימרמן שנעלם לפני דקה, ליטף את הכריכה ואמר:
האמס היא, שאין שליח לדבר עבירו.

 

[Natan Galant]

ביום שהכין עמרום הטבח בורקסים, עמד משה לייב וביקש שתיים.
אפשר שתיים? שאל
לא! קח ולך!
אבל רונן לא מרגיש טוב. הסביר משה לייב.
אז שירגיש טוב!
מה כ'פת לך? התחצף אברום געציל, מקצה התור.
כל אחד אחד! בלי משחקים! הרעים עמרום.
האמס היא, ששלוחו של אדם כמוייסו. ציין צימרמן.
אתה! דקר עמרום באצבעו, מה אתה קשור? הא?
היי! צעק אברום געציל, מה כ'פת לך בכלל, צ'חרר בורקס ונגמר הסיפור!
אל תדבר אליי ככה? נפנף עמרום עם גיגית הבורקסים.
אז אפשר שתיים? ניסה משה לייב לנחם את הטבח. דיברתי עם המשגיח, והוא אישר.
תביא ממנו פתק! ציוה הטבח.
רב עמרום, הסיידר מתחיל עוד דקותיים. הלא כן? היה זה צימרמן, שהרים ראשו ממשניות הכיס.
טוב בסדר! הוא התרצה. אבל מחר אתה משחרר אותי, הבנת?
סיכמנו! אמר משה לייב והגיש את צלחתו.
רגע רגע, עצר עמרום. קודם תחתום לי פה. הוא פרש קבלה מקומטת על הגיגית.
צ'חרר כבר צ'חרר!!! שאג אברום געציל,
וכאשר רשרוש קל נשמע מן הכניסה, נטש עמרום את הגיגית, וסידר את חלוקו.
הוא עמד שם. המשגיח. פניו קודרים עד למאוד.
וצימרמן שנעלם לפני דקה, ליטף את הכריכה ואמר:
האמס היא, שאין שליח לדבר עבירו.

ענק!!
ענק!!!!
@יואל ארלנגר

 

[RACHELIZ]

יום רביעי. 10.00. ירושלים.

יהודה יושב בחצר, מוקף במשפחתו האוהבת.
דמעות התרגשות מבצבצות בזוויות העיניים של כולם.
על השולחן, העשוי מקלעת קש צפופה, עומדות קעריות הגשה מעוצבות בפשטות כפרית. סוגי הגבינות השונים מנקדים את השולחן בלבן צח וסלט הירקות מוסיף צבע בחינניות. החביתיות הצהובות מפזרות חום רך כיאה להבל שעדיין עולה מן הצלחות.

לא בכל יום נערכת ארוחת בוקר חגיגית שכזו. ארוחה שבה כולם, ללא יוצא מן הכלל, מופיעים ונוכחים במלוא התרגשותם.
הם חוגגים בספונטניות, כך מהרגע להרגע, את נס ההצלה שלו.



יום רביעי.6.50. ירושלים.

דם ניגר על חולצתו הלבנה. מכתים אותה באש של שנאה. הסכין שוכבת לידו, דוממת. כאילו בלעה את לשונה החדה.
ו'ההוא'? 'ההוא' נמלט לבל יתפס. חמום מח אך פחדן.
לאחר כמה דקות שנראו לו כמו נצח, ניגשים אליו שני שוטרי מג"ב, בודקים אותו בכל חלקי גופו.
"יש'ך מזל, עוד מילימטר ולא היית כאן" אומר לו איש ההצלה שמגיע מיד לאחר מכן.



יום רביעי. 6.27 ירושלים.

פתאום הוא קופא על עומדו. צרחת "אללה אכבר" מפלחת את אוזנו ולאחר מכן - את גופו.
הוא נופל על הרצפה ואז שומע קול תיפוף מהיר שהולך ונמוג. שקט דממה.
רק שביל של דם זורם לו על המרצפות באין מפריע. הוא מנסה לצעוק בקול חלוש "אני פה, הצילו". אך אין קול ואין עונה.

מרגיש איך חייו עוברים לפניו כסרט נע. חש שעם כל טיפת דם הוא מאבד את כוחו. 'זה הסוף שלי' חשב באימה.
זמן לווידוי.
הוא בוכה ללא דמעות. מבקש סליחה על כל המעידות.
ומן שלווה ברוכה יורדת עליו. הוא עוצם עיניו ומחכה לבאות.



יום רביעי. 5.45. ירושלים.

רוח חרישית מבדרת את ציציות טליתו. הוא מתנועע קדימה ואחורה בלב מורתח. השמים צבועים בצבעי קשת פסטליים מרהיבים. השעה הזאת נותנת לו כח לכל היום. הייחוד עם קונו כשהעולם עדיין נם את שנתו, מעניק לו שלווה וביטחון. בראשיתיות שכזו. הכל מסביב מטושטש. רק הוא ובוראו.

לאחר התפילה הוא אומר פרקי תהילים להצלחה ולישועת כלל עם ישראל ונותן צדקה כמנהגו מימים ימימה. העני מודה לו ומברך אותו שיזכה למצוות, "תדע לך, צדקה תציל ממוות. שה' ישמור אותך ואת הילדים שלך". והוא עונה אמן, לא יודע כי מי כמוהו זקוק לברכה הזו היום יותר מתמיד.



יום רביעי. 4.30. ירושלים.

הוא פוסע לאיטו בין סמטאות הרובע, שקוע במחשבות מטהרות של לפנות בוקר.
השקט הזה, הרוגע, מצליל את מוחו. מעניק לו שעת איכות עם עצמו וקונו.

בכל בוקר הוא נלחם מחדש. קשה עליו הפרידה ממיטתו המפנקת אך הוא אינו מוותר. יודע כי ביום שיתן לעצמו הנחה, יהיה זה סוף פסוק למנהגו היפה.

הוא הולך על מרצפות הפסיפס. מרגיש איך עבר והווה מתערבלים יחד לזמן מיוחד. לרגע הזה.

מעולם לא הייתה סיבה אשר גרמה לו לוותר על מנהגו; כשחיתן ילדים, כשהיה חולה, כשסתם נפל עליו מצב רוח רע.

ואף סיבה לא תגרום לו לחדול.

 

[תמר בר אילן]

בואו נצבע לעצמנו קצת את החיים...

טוב, זה באמת לא פשוט ליצור ז'אנר חדש. והאמת, הרבה יותר לא פשוט לשכנע את הקוראים שזה אכן ז'אנר חדש...

יאלא, להפגיז!!

זהו פרק 2, רק בשביל הז'אנר אני מפרסמת.

2

האפודה הכתומה מפנה לה גב והוא אחר כך אומר: "עוד 40 דק' את יכולה לחזור לשם".
המורה רפאלי גם שאלה וזו התשובה שקיבלה.
"אם אביגיל תישאר איתך זה בסדר?" היא מבררת דבר ברור על אופניו.
בסדר, הכי בסדר שיש, אני מהנהנת. לפחות את אביגיל יש לי.
-
"אם אמא שלך תדע..." היא שוב מתחילה
"די, אביגיל, זה לא אכפת לי. עדיף אותך מחברה אחרת. אני לא במצב רגיל עכשיו"
-"זהו ש.. אם היית במצב רגיל, זו בעיה"
-"זו לא בעיה"
-"מבחינתה"
אה, כן.
"איך את מרגישה?"
"כמו תמיד. רק אז לא הרגשתי טוב וזה הפך לטקס. איפה כולן?"
"חזרו לשם, למלון"
"בכמה מרחק אנחנו נמצאות מהן?"
"את טובה יותר ממני בקילומזראז'..." היא צוחקת
"אני חושבת שניר עציון וכפר גלים זה... 10 ק"מ???"
"אז בכמה אנחנו רחוקות מהן?"
"את עדיין מתעקשת על תשובה אחרת? נגיד-בכמה שיותר"
"למה?"
"את יודעת... אני לוקחת דברים למקומות אחרים. לפעמים אני מרגישה שיש לי תובנות חיים אחרות משלהן, הסתכלות שונה על העולם, טוב כי---
"אז מה אם עברת, תמיד היית כזו".
נכון. תמיד.
איזה יופי, משתחררים?
"איך נחזור לניר עציון?" אביגיל שואלת ופונה למזכירה באותו הרגע.

זה באמת 10 ק"מ. צדקתי!.
---
התמונות עם אביגיל אמורות להיכחד, כלומר לפתח אותן, אבל למחוק מן המחשב. בדחיפות. האונקי שלי אצל רננה, אני חייבת לזכור את זה.
"איפה הכותונת הכחולה שלי, רות?" אה, הדס
"הכחולה?" אני מתקפלת... "היא עדיין בכביסה"
"אבל אני נוסעת ב 14:00, איך זה יהיה מוכן לי בדיוק?, אני הסכמתי לך אבל את צריכה לדעת להחזיר דברים למקום, ולאחר כביסה"
"מי ידע בכלל שאת צריכה ליסוע היום?" אני פותחת נושא חדש ונכון לעכשיו.
היא, בתגובה יוצאת לרכוס את המזוודה.
אני צוחקת "תגידי, הפנימיה הזו בארץ?"
הדסי מרימה גבה, גששית גלויה שכמותה "למה?" היא מוסיפה לברר.
"תראי את הגודל" אני מאשימה דוממים, קרי: מזוודה.
"בארץ כמובן, בטבריה עיר הקודש, טוב לך?"
"טוב, טוב, לא התכוונתי לריב. אז מה, כל כמה זמן את תחזרי לבית? ולמה בכלל את הולכת ממנו?"
הדסי מרימה את יד שמאל ומצביעה בגאווה על השעון של מייקל-קורס. אני נזכרת במי שקנה לה אותו.
"אבא יודע מכל זה?" מעניין.
"ואני יודעת עליו מיני דברים אחרים כמו-איפה הוא עכשיו?" ההגיון מנצח, עד כדי חופצה.
"וחוץ מזה" שוב השעון, אבל הפעם שמתי לב השעה כבר 14:00.