איך למדתי על סדרי-בראשית
בס"ד
בתי ישבה על רצפת הקרמיקה הבוהקת וציירה בית, עץ ושמש מחייכת.
אני התבוננתי בה, מוקסמת מתומתה, משלוותה,
מחפשת בה את הילדה הקטנה שהייתי אני,
או שעדיין, עמוק בפנים.
אז, באנחת געגוע קלה, פניתי חזרה אל הדפים המונחים על השולחן לפניי.
כותרת נרשמה שם בכתב חופז ומחובר: "האישה ביהדות".
תחתיה נרשמו ראשי פרקים, או התיימרו להיות רשומים שם, גדושי מחיקות, תיקונים ועיטורי פרחים מהורהרים.
איך אסביר מהי אישה ביהדות לסטודנטיות שליבן מלא רחמי סרק?
כיצד לארגן לכדי שיחה שכלתנית, מובנית, בוטחת, את כל ההבהובים הקטנים והגדולים בחיי אישה יהודיה?
בהיותי בת חמש-עשרה קראתי את "למעלה מן השמש" של דוד זריצקי. לילות ארוכים לאחר מכן התייסרתי בשאלת ה"למה".
ריבון כל עולמים,
למה נבראתי בת???
רציתי כל כך להיות שם, בישיבה;
לגעת ביגיעה, בהתמדה, בנבירה;
ללמוד, ללמוד, ללמוד;
לחיות בעולם שאין בו אלא עונגה של תורה.
הייתי ממורמרת, במחשבה שיבוא יום ובו כל-כולי אשקע במטרנות וטיטולים,
ובעלי- העלום אז עדיין- יהיה פנוי לעינוגיו בהיכלי חכמה.
חלפו שנים, ונישאתי לאיש;
ומאז אני שקועה בלימוד, הו, בהחלט-
איך להיות רעיה, איך להיות אם, איך להיות עקרת בית.
(בזה האחרון הלימודים מתישים במיוחד).
ואיך, איך זה להיות אישה יהודיה.
"אמא", קטנתי פונה אליי פתאום, ואני שולפת את העט הכסוס מבין שפתיי לאות הקשבה,
"מי חשוב יותר, בנים או בנות?"
סנטרי נשמט בעודי מנסה בזריזות לנסח תשובה שתהלום היטב את מידותיה של ילדתי ואת צרכיהן הפמיניסטיים של הסטודנטיות שלי גם יחד.
שברירים חולפים במוחי המתייגע, 'התורה מקיימת את העולם, אבל בלי הבנות אי אפשר...' לא, לא טוב. נשמע מדי שוביניסטי.
'תראי מותק, הבנות חשובות מאוד להשם, בלעדיהן...' לא, אוף.... למה "אבל",
אני רוצה להבהיר לה, לקטנה, סליחה- להן, לסטודנטיות,
שאנחנו כאן בלי "אבל", בלי "כדי". בלי להתנצל.
אני פותחת את פי, מנסה להפיק הברה, אך מיתרי קולי בוגדים בי.
כל המילים המתוחכמות, עבריות ולועזיות גם יחד,
יוצאות במחול לעגני מול שאלת התם של הקטנה,
המנוסחת במיטב הפשטות הבלתי-יומרנית, פושטת במיומנות את מסכותיי.
גיליתי משהו. קשה לי. כן.
אני שואלת, אני הקטנה שחבויה בך, ילדה שלי, מי יותר חשוב?? ולמה??
"אני יודעת", אומר הקול המתוק שלצדי,
ועיניים כחולות גדולות מזדהרות לעומתי כשהיא אומרת,
"הבנים יותר חשובים- כי הם לומדים תורה".
נשימתי נעתקת, זהו כאבה החשוף כאן מולי, זהו כאבי, אני יודעת מה היא מרגישה, הקטנה שלי, או-הו יודעת, אני רוצה לחבק אותה, לנחם אותה על העוול הזה, המשותף, להסביר לה שזה לא בדיוק מה שהיא חושבת, שאין הכוונה שאינה חשובה ורצויה והכרחית ויקרה בעיניו יתברך.
אבל היא לא זקוקה לנחמה.
עמוק אל תוך עיניה אני מתבוננת, אל זוויות חיוכה, אל תנוחת ידיה, ואיני מוצאת בהן טרוניה.
ורווח לי.
הנושאים החמים
