~~~אתגר חודש כסלו~~~

[מה הענינים]

נפגעתי.
אני בוחנת את עצמי בהפתעה.
סוף סוף הצלחתי לשים את האצבע על הרגש שמלווה אותי מאז אמש.
אני נפגעתי? איך יכול להיות? בגיל שלי כבר לא נפגעים.
אז כנראה שהאקסיומה הזו נמצאת עכשיו בחופשת מחלה והיא לא עובדת אצלי...
זה התחיל במפגש נעים עם הגיסות, המשיך בדיבורים על הכל והסתיים, לגבי, בפגיעה הישירה שעלבה בי גיסתי. הן כולן המשיכו ללהג ולהתמוגג, אך אני יצאתי מהמעגל.
ברוכה הבאה למועדון, סיננתי לעצמי כועסת ופגועה.
משום מקום צץ במוחי מראה של שמש היוצאת בגבורתה, אני לא מתייחסת. עסוקה מידי בעצמי.
טריקת דלת.
אני: מי שם?
אין קול ואין עונה
פונה לכניסה ורואה את רבקי שלי, 2 ידיים מכוסות על פנים אדומות ובוכיות, יללות שקטות משלימות את התמונה.
מה קרה חמודה? החמודה מגבירה את טון הבכי.
והגננת אמרה... ושושי.... והיא צחקה עלי בקול... וכולם גם... בשלב זה זרם המים כבר מצליח להציף את החוף והצונאמי מסתער בקול רעש גדול.
אני כ"כ מבינה אותה, מרגישה שבא לי להצטרף. לבכות עליה. עלי.
אך צלצול טלפון קוטע את תופעת הטבע שמתרחשת בביתנו. על הקו גיסתי: היה נראה לי שנפגעת ממני, לא התכונתי, את יודעת איך זה, לא שמתי לב מה אמרתי.
איכשהו נגמר המונולוג במשהו שנשמע כמו: בסדר, ותודה ושלום.
רבקי עסוקה כבר ראשה ורובה במשחק בבובות ואני מנסה לחזור לעצמי, מנסה להתגבר, לסלוח, בעיקר לסלוח!
אמא, הקטנטונת הזו מומחית בהפרעת קשב, היא תמיד נמצאת לידי כשאני עסוקה בלהקשיב לעצמי
חברה רוצה לבוא לשחק איתי, את מרשה?
בודאי, תכניסי אותה לחדר ותשחקו. מי החברה?
שושי, היא עונה בחדווה, הילדה הכי חמודה בגן!
אבל רבקי, אני פונה אליה בצעד הורס חינוך שכזה, שושי פגעה בך, שתלך לשחק עם חברה אחרת, את לא צריכה לשחק איתה.
אמא, היא מסתכלת לעברי בעיניים ענקיות ולא מאמינות, אבל היא ביקשה סליחה!
נותנת לה חיבוק ונשיקה ענקית ושולחת אותה אל החדר, לשחק עם החברה החמודה שלה. שושי.

 

[רותי לב]

לרצות את מה שאני רוצה
להתגעגע לגעגוע
לאהוב את האהבה
להרגיש מה שמרגיש

לדמוע כשנחנק לי
לשיר את מה שלא הספקתי
לחייך בלי סיבה
לנשום את הדממה

לתת ללב לנוע
בלי להתערב
להמיס את החומות
גם כשכואב

 

[מריומה~]

פעם פעם
היה ילד קטן
חמוד חמוד
שנולד לו אח קטן
מתוק מתוק

אהב הילד את אחיו
אהבה עזה
חיבקו ונשקו להרפות
לא רצה

באה אמא
ואמרה
תינוקות הם רכים
תינוקות הם זערוריים
תינוקות הם לא
בשביל ילדים קטנים

בכה הילד
מאד מאד
כי את אחיו
אהב במאד

בכה ובכה
ולא הפסיק
רק סוד קטן
וזה מספיק

נעתרה אמו
פתחה הדלת
השתחל בעדו
השאירה סדק

עוקבת
דואגת
עין מציצה
מתפלאה מצפה

ניגש הוא בלאט
מתקרב חרש
מרים אצבעות רגליו
ידיו נקמצות
פיו קרב אל לחי אוזן
נוגע לא נוגע
שפתיו ממלמלות
את אמו מדאיגות ..
לשניות אחדות

ספר לי ילדי
שתף זה הסוד
מה זה עשית
לחשת ועוד

והילד
הקטן קטן
החמוד
מרים עיניים
גומה מעמיקה
מפויסה

שם למעלה
- הוא אומר-
התינוק היה
התבשם
החכים
זיו שכינה נשם
רוצה אני גם

מלאכים משוררים
שחתי לתינוק
סביב לכסא הכבוד
אוחזים מפארים
את ה' מהללים
כתר קושרים
לחשתי בהתרגשות
עולמות נשגבים

ואתה תינוקי
המתוק מתוק
אוהב אני אותך
מאד מאד
ספר לי
שתף אותי בהוד
תורה נלמד
נשתעשע יחדיו.

 

[ימס]

בין קורי השינה......

הייתי עסוקה.
הרבה עבודה יש. עשרות תיקים פתוחים על השולחן. המון כוסות קפה מרוקנים תופסים את שאריות המקום על השולחן, והשעות אוזלות בזו אחר זו כאילו היו קוביות שוקולד טעימות.
עוד מעט בוקר. ואחרי רק עוד כמה בקרים כאלה מגיע סוף שנת המס
הדד ליין...
חשבתי לי באיזשהו רגע פנוי שהלחץ האיום הזה הוא בעצם מחיר העצלנות המפורסמת שלי לתייק ולמלא טפסים, לשכפל קבלות ולשמור על רשימות סדורות במשך כל השנה כולה.
אוח........ מחיר בלתי נסבל --
בספונטניות בלתי מורגשת נענעתי ברגלי את הסלקל המונח למרגלותיי, הפצפון ישן בכלל.
העיניים שלי תכף נעצמות
אני שולחת מבט אל הסלקל. הגבר הצעיר שכב שם, זעיר ורך ופגיע כל כך, וישן שינה מתוקה.
פתאום הוא פתח עיניים, כולו עדיין אפוף קורי שינה, וחייך חיוך קטן ומאיר ומתוק, ותוך שניה נעצמו עיניו בחזרה. הוא נרדם --
דמעות סוררות ופתאומיות ובלתי מוזמנות מילאו את עיניי.
אף אחד בעולם לא יזכור את הרגע המתוק הזה חוץ ממני. רגע קטן ונעלם באחת מלילות החורף החשוכים. החיוך הזה היה רק עבורי. המתנה היפה הפרטית שלי!!
תודה בורא עולם!
ופתאום חשבתי עליו. הקטנצ'יק הזה, מסכן שכמותו! נולד לאמא עסוקה מדי, שאין לה זמן אפילו לקחת אותו למטפלת בבוקר. שגם בשעותיה בבית היא עסוקה מדי בעבודה. והמסכן הזה, שולחים אותו מהחדר כשמברכים כי החיתול גולש.. נרגנים כשהוא בוכה יותר מדי.. מתלוננים שצריך להחזיק אותו כל הזמן.. רוצים שיירדם כבר... שלא יפריע...
ובכל זאת ואחרי כל זאת, הוא מפרגן לי חיוך מלאכי מתוק שכזה!
עלי ללמוד את זה ממנו........................

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

זה שגדליה בוימל היה שחקן גרוע, זה לא אומר שהוא לא התפרנס מעבודה בתחום, להפך, הוא היה עמוס בהזמנות מכאן ועד בית שאן.
גדליה ואשתו שרה פייגא היו כותבים את המחזה, שטרנברג האורגניסט היה מקליט להם פלייבק, ובעזרת פריטי תפאורה עלובים הם היו ממלאים את אולמות היישובים החרדיים עד אפס מקום.
על כסאות פלסטיק רעשניים, מאות ילדים היו מצטופפים מול במה מאולתרת, ודרך מערכת הגברה חורקת הם היו שומעים את השירים שהרבה גדליה היה שר בגרון ניחר אל מיקרופון חבוט.
פרוטות הצטרפו לערמה גדולה של מזומנים בחשבון הבנק, ועד מהרה הסתער עליהם מפיק זריז וחסר טקט, והציע לו לשכלל את השיטה.
"אני מארגן לך הופעות באידיש בכל ברוקלין", הצהיר שם-טוב אפינגר, ששיכנז את שמו מאיפרגן, "אתה בשניה ממלא אולמות", ניסה לשכנע, "ואחרי שנעשה את נויורק, אנטוורפן וגולדס גרין זה משחק ילדים."
גדליה לא ממש השתכנע: "מעולם לא יצאתי מהארץ", טען, "טוב לי כאן, יש פרנסה, למה לי ללכת אחרי הרפתקאות מפוקפקות שכאלה?"
ושם-טוב נדרך: "שמור על הפה שלך אחי!" הזהיר אותו, " אני נתתי לך כבוד, וככה אתה מדבר?! מפוקפקות?!" הוא נראה פגוע וסוער.
הלב החם של גדליה לא אכזב, "לא, תרגע, הכל בסדר", מיהר להשיב, "בעיני כל יציאה מחוץ לגבולות של גאולה נראית כמו הרפתקה מסוכנת, אז כשאתה מדבר איתי על אמריקה זה ממש מלחיץ".
"טוב אחי", שם טוב שינה פאזה, "אני לא לוחץ עליך, אבל אם תרצה משהו, יש לך את המספר שלי", הוציא מקופסה מוזהבת כרטיס ביקור מושקע, תחב אותו בין אצבעותיו של גדליה, ויצא לדרכו במכונית השכורה שלו.
גדליה הביט בכרטיס, רפרף באצבע עדינה על הטבעת הזהב של המילים: "אפינגר הפקות", ובסוף הניח אותו על הגדר הסמוכה ונכנס לביתו בתחושת כבדות וחוסר איזון כללית.
התיישב על הספה, פתח יתד של יום שלישי, וקרא כמה מכתבים למערכת, עד שהבן הגדול שלו אליעזר, פרץ בסערה הביתה.
"יש!!", הכריז בכניסה ושמט את הילקוט על רצפת ההול, אוצר של אבנים וגולות מתגלגלים מהרוכסן הפתוח. הוא נפנף בידו בכרטיס הביקור של שם טוב, "מצאתי כרטיס יקר עולם!" הכריז, ורץ להראות אותו לאבא.
"יפה מאוד", שיבח אותו גדליה, "באמת כרטיס יפה".
הוא בחן את הכרטיס בשנית, ומצא את עצמו משנן בדבקות את מספר הטלפון של שם טוב. "אני בכלל לא רוצה לנסוע לאמריקה", הבטיח לעצמו, אבל כשעצם את העיניים הוא ראה מולו מטוסים אדומים ממריאים בזה אחר זה.
"איך הייתי רוצה לטוס פעם..." הוא הרהר לפני שהשינה סחפה אותו.
"אתה נוחר", שמע מתוך החלומות את שרה פייגא ששבה מהעבודה, "אני מעירה אותך כי אנחנו חייבים לסיים את העבודה על ההצגה של חנוכה".
"אה", הוא הזדקף, הרים את משקפיו שצנחו על זקנו, מחה זרזיף של רוק משולי פיו, ונעמד ליד התמונה של יוסי רוזנשטיין 'אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם'.
"איך היה בעבודה?"הוא שאל אותה, "את יודעת, חשבתי פתאום..למה שלא נעשה הצגה באידיש?"
"אידיש?" היא התפלאה, "אתה בקושי מדבר באידיש?"
"על זה נתגבר", הוא אמר, נזכר במגע של האותיות המוזהבות שעל כרטיס הביקור, "הצגות באידיש זה הדבר הבא, פארשטייסט?" ניסה לתבל את המשפט במילה שזכר בערך.
"שום פארשטייסט!" היא היתה קצרת רוח, כנראה משהו בעבודה לא היה טוב היום, "אני לא כותבת שום הצגה באידיש, אם אתה רוצה, תשלם למישהו שיכתוב לך.."
"אוקי", הוא דמיין את עצמו יוצא מהבית של הסופר זליגמן, עולה על מונית ונוסע לשדה התעופה.
"חוץ מזה", היה לה מצב רוח של הרצאות, "אף אחד באמריקה לא ילך לשמוע איזה צ'אלמער לשעבר שמציג באידיש עילגת!"
"מאיפה הגעת לאמריקה?" הוא התעורר לחלוטין, "מקסימום המתנ"ס של רובע ז' באשדוד.."
"אני רואה מטוסים בעיניים שלך", היא אמרה, קוראת אותו כמו ספר פתוח.
"נראה לי יותר שיש לך זבוב על המשקפיים", עקץ אותה בחזרה.
"שטויות", היא אמרה, אבל ליתר ביטחון הסירה את המשקפיים כדי לבדוק, "אין לי שום זבוב, ובזה הרגע אני מסיימת לחפור לך על הנושא, אבל עוד חצי שעה אנחנו יושבים על ההצגה עד שמסיימים".
"בסדר", הסכים גדליה, וחזר לנוח בכורסה.
"יש!!" זה שוב היה אליעזר, "יש לי יקר עולם!" הוא היה מרוגש עד צווארון חולצת הלידר שלו, "אבא, תראה!"
"הראית לי כבר", אמר גדליה, "אמרתי לך יפה מאוד".
"לא!" מחה אליעזר, "זה הרבה יותר יקר!" הראה לו כרטיס בצבע לבן, באותיות פשוטות באנגלית נכתב: "Jonathan plumber" ומתחת מספר טלפון עם הרבה ספרות.
"למה זה יותר יקר?" שאל גדליה.
"אתה לא מבין!" אמר אליעזר, "זה מאמריקה!"
"אמריקה", אמר גדליה.
"אמריקה", אישר הילד.
"תביא לי רגע את הכרטיס הקודם שהיה אצלך, זה עם הזהב", ביקש גדליה.
"אני לא יכול", אמר אליעזר, "החלפתי אותו עם רפי, על הכרטיס הזה", סיפר, ומיד הוסיף: "בלי חרטות לעולמים חוט ברזל!"
"איפה נמצא הרפי הזה?"
"הלך", אמר אליעזר, "אבל אל תדאג אבא, ראיתי כרטיס בדיוק כזה על הגדר כאן, רטוב מגשם, אבל אפשר לייבש אותו".
החושים של גדליה התחדדו: "אז מאיפה קיבלת את הכרטיס ההוא?"
"זה סוד", הוא אמר, האיש שנתן לי אותו, אמר לי לא לגלות לאף אחד".
הוא הרגיש שהוא משתגע.
"אתה עלית לאוטו שלו?" הוא צעק ואליעזר נבהל.
"לא.... לא עליתי, רק עמדתי ליד", הוא כיסה את פיו בידו, "אבל הוא אמר שאם אגיע מחר, הוא ייקח אותנו לסיבוב".
הוא לקח את הטלפון, "אמריקה", הוא מלמל, חייג 100 למשטרה.
למחרת חיכו לשם טוב שני ילדים תמימים, "יש לך כרטיס ביקור?" קפצו לעבר רכבו בהתלהבות, "כן!". הכריז בחיוך קורן, "בואו, תעלו, אני אעשה לכם סיבוב".
"הסיבוב היחיד שתעשה זה בחצר של הכלא", נשמע קול מהחצר הסמוכה, ושוטר עם אקדח שלוף הופיע מבין השיחים.
שם טוב ניסה להימלט, אבל ניידת משטרה חסמה את קצה הרחוב, הוא יצא והרים ידים, מייבב.
"אמריקה!" גדליה הגיע מיד, "הצגות באידיש תעשה לחוקרים שלך!"

 

[yochi000]

״הנה, הוא יווני!״ צביקי קפצץ ״צריך להרוג את כל היוונים הרשעים!״ צעק הילדון שלצידי בקול מספיק גבוה, שהצעיר-היווני ההולך לפנינו שמע בטוח.
״הוא לא יווני, מה זה בראש שלך?״ היסיתי אותו בשקט.
המשכנו ללכת אחרי היווני-צעיר המדובר שבינתיים התעלם. אבל צביקי לא הרפה. ״הוא כן יווני, הוא גוי!״ הוא ניסה לעשות וידוא שמיעה. מסתבר שזה היה באמת גבוה, שכן היווני-גוי-צעיר הסתובב ונעצר. הוא נעץ עיניים בילדון שלצידי ונעץ עיניים באימא שלו.
היה לו מבט די ברור של ככה-אתם-מחנכים-את-הילדים-שלכם. והתקרב אלינו באופן די מפחיד. האמת שהוא היה נראה הרבה פחות יווני ויותר ישמעלי, אבל הקטנציק שלצידי לא נרגע.
״הרב׳ה אמר שמי שאין לו כיפה הוא גוי!״
שוב אני מתכווצת בפינה שלי, יש לי חיוך מתנצל. אני מהסה את הילדון ומסבירה לו בקול הכי חינוכי שהצלחתי להפיק באותו מעמד: ״הוא לא גוי, הוא יהודי, אבל אין כיפה, כי הוא לא שומר תורה ומצוות״
הגוי-יווני-צעיר מביט בנו במבט מלא משטמה.
אני רק רוצה ללכת מהמעמד המביך הזה. אבל הילדון לא מרפה.
״אמא, מי שאין לו כיפה, פיאות וציצית ולא שומר תורה ומצוות, אז במה הוא יהודי?״ שאל בקול גדול שלא-מפחד-מאף-אחד-רק-מבורא-עולם.

 

[cv]

לֹא עָמְדוּ מוּל עֵינֵיךָ אוֹתוֹת שֶׁל גְּבוּרָה
לֹא כְּתִיבָה לְדוֹרוֹת, בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁל זָהָב
לֹא הֵאִיר שָׁם הָאוֹר, רַק עָמְדָה הַבְּחִירָה
אֶל מוּל צַר שֶׁפָּקַד-רַק לַצֶּלֶם תִּקְרַב.

בְּתוֹכְךָ נֶאֱבַקְתָּ. מִנֶּגֶד הָרֹעַ
וְחֹשֶׁךְ וְסוֹף. וְאַחִים שֶׁאֵינָם
מֵעַם וּמוֹלֶדֶת רָצָה צַר לִקְרֹעַ
וְנִצַּבְתָּ לְבַד. קָטָן. וְנִלְחָם.

וְגַם אַחֲרֵי שָׁנִים וְדוֹרוֹת
בֵּין יוֹמְיוֹם, מַאֲבָק-כִּשָּׁלוֹן-נִצָּחוֹן
אֶת הַנֵּר שֶׁהִדְלַקְתָּ אֶפְשָׁר עוֹד לִרְאוֹת
וְלִבְחֹר בַּיָּשָׁר וְהַטּוֹב. בַּנָּכוֹן---



//

 

[תא]

לא תמיד מבינים

היא רוצה את אמא. רוצה שהיא תרים אותה, שתחבק אותה, שתסדר קצת את הצינור שמספק לה את החמצן הדרוש לה, כי הוא נורא מציק. רוצה את אמא!!!!!! היא בוכה עוד יותר חזק, והפיג'מות שלה נרטבות מדמעותיה. למה אמא לא ניגשת אליה? היא בבית בכלל? אולי כבר לא אכפת לה מהתינוקת החולה שלה? אולי היא עזבה אותה???
מהחדר השני האם מרגישה קרועה. התינוקת המתוקה בוכה, היא רוצה לגשת, אבל אינה יכולה. ו...אולי בכל זאת היא תכנס אליה, תרים אותה? היא מתחילה לבכות ביחד עם בתה. הוי, אביגיל... אמא אוהבת אותך. אמא רוצה לחבק אותך הכי- הכי חזק שאפשר, ולעולם לא לעזוב. אבל לאמא יש חום גבוה, ובשבילך זה מסוכן בגלל מערכת החיסון הנמוכה שלך ולכן היא לא מגיעה. אמא יודעת מה טוב בשבילך, למרות שאת לא יכולה כרגע להבין את זה - אבל היא לעולם לא תעזוב אותך, אביגיל היקרה, היא כאן איתך...

 

[קריאייטיבית]

הגיג משלי---

מה כבר אפשר ללמוד מילד קטן?
מה הוא יכול ללמד בוגר שכמוני, שגם הוא בעצמו היה שם ,
מול הגננת שגערה, מול הנפילה הראשונה, והקימה,
הסיוט הראשון, והשמחה הראשונה.....
מה כבר באמתחתו שאין בי?
אני חושב שאם כבר ללמוד ממישהו,
אז אולי מזה שקנה חכמה,
והחיים העשירו אותו בכאב, באושר ובאין סוף ניסיון חיים.

אז גמרתי אומר, והלכתי אליו, אל השכן המבוגר שלי,
שהוא גם איש חשוב, וגבאי בבית כנסת השכונתי.
שאלתי אותו "סבאלה, תן לי עצות, גלה את אוזני במקצת מסודות החיים"
והוא ענה לי "אל תלמד ממני יקירי, כי זקנתי.
צא ולמד מילד קטן, מהי רגישות, וקבלה, והכלה.
מה זה עצב, מה כוחו של חיוך ומהי חמלה, ונתינה.
אם תביט בי תראה איש קשוח. וגם כשאשמח, או אתעצב, לעולם לא תדע.
לך אליו, כדי שכשתגיע לגילי תחוש את העולם.
באמת."