אתגר אתגר כתיבה- ללכת לקצה.

[מגבת]

בס"ד
שלום לכולם,

כסופרים אנחנו אוהבים מצבי קצה.
כאלה שגורמים לסערה, להתרגשות, לצחוק, לדמעות ולזעם.
מצבים כאלה שנתקעים בראש ולא מאפשרים לקורא להתרכז אח"כ בכלום.
רגעים שגורמים לקורא להסתובב בחדר כארי בסוגר,
לקרוא שוב ושוב את הסצנה, ולשים לב לעוד משהו.
אנחנו נהנים באמת מהדקות הארוכות שהקוראים
מתייסרים מחולשותיהם של אנשים,
מטיחים את הראש בקיר או צוחקים עד דמעות.
הו אז אנו מחככים ידיים בסיפוק.
השגנו את זה!

למה זה קורה?
לא בגלל שאנחנו אכזריים, בכלל לא.
אלא כי הצלחנו באמצעות מילים ורק מילים,
לגעת בנקודת החיים, בלב הפועם בלי כפפות.
להשתחל לשם ולהעביר משהו מחיותנו שלנו - לקורא.

הרגעים האלו הם פסגת העונג ואולי גם השליחות של כל סופר.

ולאתגר.

עליכם לכתוב על רגע קצה כזה.
דיאלוג בין אדם הנוטה למות, גוסס ממש, לבין אדם אחר שכועס עליו.

הם יכולים להיות חברים, אויבים, אנשי מעלה וגסי רוח, איכר, תלמידה, עוזרת או נסיך.
הקטע יכול להכיל אהבה ישנה, שנאה חדשה, מרמור על העתיד לבוא, צביעות, פחד, שקט פנימי, בלבול או בוטות.
הוא יכול להתרחש ברחוב, בחנות, בשדה או בסמינר.
אבל הוא חייב להיות רגע קצה של סגירת או פתיחת חשבון חדש בחיים.
רגע שממנו שום דבר לא יוכל להישאר אותו דבר.
פעימת חיים עוצמתית.

השיפוט יינעל בד' תשרי.

סקרנית מאד לאן זה ייקח..
בהצלחה!!

וזה הנספח

 

[כלי מיתר]

הבית של רועי לא כל כך רחוק, ודאי לא במידה שתצריך אותי להזדקק לחסדיו של היפני הזקן שחונה תחת הפיקוס שאילנה נטעה.

אני הולך ברגל, פונה מייד אל עבר היציאה מהחצר, מעיף מבט קצר באגפנתוס ששתלתי לפני חודש, רואה שתי פרחים נבולים, אני יטפל בזה בערב.

אני פותח את השער, הוא מחזיר לי קול חריקה מוכר, גם בזה נטפל יום אחד.

אני פוסע את הדרך המוכרת לי כל כך, טרוד.

"אבא במצב ממש לא טוב, הוא ביקש שתבוא אליו בדחיפות". אמרה לי בטלפון שיר ביתו של ידידי, לפני מספר דקות.

מעניין מה הוא רוצה ממני בשעה זו שמלאך המוות קרוב אליו מתמיד. לא עדיף לו לשמור את כוחותיו לדברים חשובים יותר משיחת רעים, כמו... לחיות.

לא היה לי זמן רב להרהר בשאלה, כי ביתו של החולה כבר הציץ אלי מעבר לשני עצי ברוש כמעט בני גילי.

אני נוקש על הדלת החומה. שיר פותחת לי. מובילה אותי לכיוון החדר הפנימי.

ראיתי את רועי בהמון מצבים בחיי, ילד שובב ונמרץ, נער מרדן שבטוח שכל העולם שלו, חייל קרבי עם זיק בעיניים, גבר גבר שמשקיע את כל כוחותיו בפיתוח מטעיו הסמוכים למושב. גם פצוע ראיתי אותו, כשהלכתי לבקר אותו בבית החולים, כשנפצע בעבודה. אבל אפילו אז הייתה לו תקווה בעיניים, והגוף המגובס שלו שידר עוצמה.

לכן קשה לי לראות אותו עכשיו זרוק על המיטה, עיניים כבויות וגוף שמובס מכוח גדול ממנו. כאילו נכנע לחיים.

הוא ראה שבאתי, מסמן לי לשבת על הכיסא המונח לפניו, מתעלם מהמבט המרחם שעל פניי.

פתח את פיו במאמץ, מדבר בשקט.

בתחילה עוד חשבתי שהוא סתם קרא לי, כדי לראות אותי פעם נוספת טרם ייפרד מן העולם. לכן ניסיתי לשדלו לא לאמץ את גופו.

אך מהר מאוד הבנתי שלא סתם הוא הזמין אותי לביתו בדחיפות כזו.

"אתה זוכר את יורם". הוא שאל - לחש.

"המורה של י"ב אתה מתכוון". הלב שלי מגביר את קצב פעימותיו.

הנהון.

"כן". חום הגוף שלי קצת עולה.

מה הוא נזכר בו עכשיו, במורה המושחת הזה שבגללו הורחקתי מבית הספר. שבגללו נחקרתי על ידי המשטרה. שבגללו אמא שלי בכתה בלי סוף. שבגללו לא התקבלתי לשום יחידה שרציתי. שבגללו התגלגלתי לאן שהתגלגלתי ורק בנס נחלצתי משם, ולא ביליתי כל חיי בתוך מעגל הפשע.

וכמובן מה שהכי הכאיב לי זה האשמה שהטיחו בי. החברים, המורים, הנהלת בית הספר, ומעל כולם ההורים. גם אם הם לא האשימו באופן ישיר, המבט הכאוב שלהם הספיק, השתיקה כהודאה.

למה הוא מציף בי עכשיו את כל הכאב הזה, אני חוזר להווה מביט בעיניים הכבויות של רועי.

"זה אני שהעללתי עליך". הוא אומר בקול שבור.

"מהההה?"

"אבל למה?"

"כדי שלא יאשימו אותי". שקט.

"למה שיאשימו אותך?" אני לא מצליח להבין.

"כי זה הייתי אני, אני נהגתי באוטו של המורה, ואני דרסתי את מרים. אני פשוט קינאתי בך שההורים שלך מימנו לך את הרישיון, ורציתי להוכיח שגם אני יכול לנהוג. האוטו של המורה היה כלי התחבורה הראשון שראיתי, ידעתי איפה הוא מניח את המפתחות בחדר המורים. ופשוט נסעתי, עד שקרה מה שקרה, מצאתי את מרים מוטחת על הריצפה, ואת האוטו מעוך בגדר. ברחתי הכי מהר שיכולתי ונכנסתי חזרה לבית הספר. ניסיתי לתפקד כרגיל כמה שיכולתי כדי לא לעורר חשד".

הוא עצר מותש מהנאום הארוך, לקח נשימה ארוכה והמשיך.

"ידעתי שהדרך הכי טובה לא להפנות את חיצי האשמה אלי, יהיה להפנות אותם כלפי מישהו אחר. הייתי שרוי בפחד עצום. לא חשבתי בכלל על ההשלכות. בחרתי בך, חשבתי שאתה הכי מתאים לזה כי היית היחיד בכיתה עם רישיון, וגם שאם אני יודע מי זה הכי הגיוני שזה אתה. כמובן שלא רצתי לספר להנהלה כי הם מיד יחשדו בי. כי למה שאני אלשין על החבר הכי טוב שלי, ועוד מעצמי בלי שיפעילו עלי לחצים.

לכן פשוט התחלתי להפיץ את זה בשקט בשקט, בחרתי בנערים עם הפה הכי גדול, וסיפרתי להם, כמובן לא לפני שאני משביע אותם לא לגלות לאף אחד. וכטבעם של דברים השמועה החלה להתפרסם עד שהגיע אל ההנהלה. לא שהיה להם הוכחות, וגם כשהם חקרו אותי הכחשתי בכל תוקף שזה אתה. אמרתי שבכלל היינו אז יחד בחצר האחורית של בית הספר. אבל כנראה הכעס של יורם המורה היה גדול, וגם ההנהלה הייתה חייבת לא לאבד את כוח ההתרעה, ולכן גם בלי להתבסס יותר מדי הם פשוט זרמו עם השמועות והאשימו אותך.

לפחות המשטרה רצתה להתבסס על ראיות ברורות ולכן בסוף סגרו לך את התיק".

נשימה ארוכה נוספת.

"אני מתנצל". הוא מוחה דמעה סוררת.

פעם ראשונה שאני רואה אותו בוכה, אבל אני ממש לא עסוק בזה.

יותר מעסיק אותי העובדה שגיליתי מי האיש שהרס לי את החיים.

כואב לגלות שמישהו עשה לך עוול, יותר כואב לגלות שמישהו עשה לך עוול בסדר גדל כזה, הכי כואב לגלות שהמישהו הזה הוא החבר הכי טוב שלך, לכל הפחות לאותו נקודת זמן שבה העוול נעשה. כי מאותו זמן החיים הובילו אותי לאזורים אחרים, עכשיו אני גם יודע מי גרם לזה.

אני פותח את הפה כדי להגיב, אבל לא מצליח למצוא שום מילה שתבטא את מה שאני מרגיש.

אני רועד בכל הגוף, קם מהכיסא וצונח אליו חזרה.

"לל לללמה למה עשית את זה?" זה כל מה שאני מצליח להפיק מפי. משפט מגומגם שלא חושף כלום מהכעס שלי כלפיו.

קשה לצעוק עליו, הוא שוכב על המיטה חלוש כמו שרק אחד שקיצו קרב יכול להיות. מכה אחת שלי וקיצו יתקרב עוד יותר.

קשה לא לצעוק עליו, הוא האדם שגרם לכל שנות הנערות שלי להראות איך שהם נראו, לכל הסבל המתמשך של חקירות המשטרה, ההשפלה של ההרחקה מבית הספר. ההתמודדות בפנימייה. המבטים של אבא, השתיקות של אמא. החברים שפתאום נעלמו לי מהחיים. למצוא חברים חדשים שיסכימו להתחבר ל'עבריין'. לעשות איתם מה שחברים של עבריין עושים.

"אני באמת מצטער, מקווה שתסלח לי". הוא לוחש, מבט מתחנן בעיניים.

"סתום עכשיו". לפחות אל תבקש שאני יסלח לך.

"אני לא רוצה ללכת מכאן בידיעה שלא סלחת לי". העיניים שלו מלאות דמעות עכשיו.

"לא רק שאני לא יסלח לך, אני יעשה הכול כדי לאמלל את החיים הקצרים שנותרו לך". אני עונה לו בטון שלא ידעתי שקיים בי.

הוא מחייך.

כנראה הפנים שלי שאלו מה פשר החיוך הזה, כי הוא מתחיל לענות לי "זה בסדר, זה מגיע לי, לפחות ככה אני ירגיש שאנחנו שווים".

המוח שלי לא מספיק מתפקד במצב כזה, וודאי שהוא לא מצליח לשקול האם עדיף לאמלל אותו, אפילו שזה ירגיע את מצפונו. או דווקא להתעלם ולתת לו להתייסר בחוסר הוודאות.

אבל אפשר לחסוך מהמוח את כל זה, כי פתאום אני קולט שרועי שוכב ללא נוע, אני בודק את הדופק וגם הוא ללא נע. עוד דקה אני מסתכל עליו. על אפסיות החיים, על אפסיות המתים.

דמעה קטנה של אבל זולגת על לחיי, בכל זאת איבדתי חבר קרוב, אם לא עכשיו אז אי אז בגיל 16.

 

[שולמית רוז]

אני כועס עליך, אמרתי לה

אני שונא אותך ואת רעה.

את רעה כי את הולכת למות

אפילו שזה עצוב לי בכמות.



מה, לא איכפת לך מהילד שלך?

לעולם לעולם אני לא אסלח

לא ביקשת ממני רשות,

בכלל אני לא הסכמתי לך למות.



אמא חייכה אלי בעיניים עצובות

"אני אוהבת אותך", היא אמרה לי עם דמעות

ואז גם לי פתאום התחיל לבכות

ושנינו ידענו שאני אוהב אותה, לעולמות.​

 

[הקה]

"אבל למה? למה הייתה צריך לעשות את זה? מה כבר עשיתי לך?" הוא שאל בכוחותיו האחרונים תוך פרפורי גסיסה.
"ולמה הייתה צריך לבוא לכאן?" עניתי כמו יהודי טוב בשאלה- כמעט באדישות.
"התפקיד שלי הוא להכנס לכאן, התפקיד שלך הוא להתעלם, או לחילופין לסלק אותי החוצה, אבל למה להרוג? טיפת רחמים אין לך?"
"ולך אין שום טיפת רחמים ככה להכנס לבתים, להבהיל את כולם, במיוחד את עזרת הנשים?" כאן כבר כמעט צעקתי.
לא הייתה כל תגובה, כי פרפורי הגסיסה הפסיקו, והמקק ז"ל (זכרונו לקללה) הלך לעולמו בעוון חדירה לבתים, בקיצור ימים ושנים.
יהי זכרו מקולל

 

[ג'יחניק]

"שבע אפס אפס אתה במרכזית" אמרתי לפיני. 'שלא יקרה כמו פעם קודמת, פספסנו ארבע שעות בגללו', אני חושב לעצמי.
"אל תדאג" הוא ענה לי, "אני זוכר מה חטפתי ממך פעם קודמת שאיחרתי... ואם כבר מדברים, אתה חייב להרגיע עם ההתלהבות שלך, שלא תתאכזב בסוף",
"בסדר בסדר" עניתי לו , "העיקר שיגיע בזמן".

ניתקתי את הטלפון ובדקתי שכל הדברים מסודרים לי למחר. הכפכפים- בפנים, בגדים להחלפה גם כבר הכנסתי, המברשת והדאודורנט יכנסו מחר אחרי השימוש. אבא הביא לי גם קצת כסף לבזבוזים, זהו הכל מוכן אפשר ללכת לישון,

השינה ממני והלאה סוף סוף אנחנו יוצאים לטייל, אחרי זמן שלם, כמה חיכיתי ליום הזה, רק שלא ידפק לי כלום ונספיק את הכל, אני מעביר בראשי את הלו"ז - על הבוקר נחל הזויתן, אחרי זה ארוחת צהריים וקייקים, מירון מנחה, ירכא והביתה, קצת מרגיע אותי שאני שולט בענינים ובסוף אני מצליח להרדם.

'איפה הוא? ידעתי שהוא יאחר. אם לנץ הוא לא מגיע הוא יצטרך להתפלל יותר מאוחר ו אוף הכל נדפק!' יד נוגעת בכתפי, "אלי ,אתה חייב להרגיע, הנה אני כאן, הכל ילך כמתוכנן".

תפילה, נטילת ידיים וביס אחד, אוטובוס פנימי, אוטובוס לקרית שמונה, סנדוויץ', תפילת הדרך, ברכת המזון, ו... נחל הזויתן.

"תשאיר מים שיהיה גם לקייקים".
"בלי לחץ" אומר לי פיני, "מקסימום נקנה עוד".

מתחילים ללכת, האויר נעים, אני מתחיל להשתחרר, זהו אנחנו כבר במסלול. אמצע הטיול, הפעם שום דבר לא נדפק, אני מהרהר.

בריכת המשקפיים, בגד ים ויאללה למים. קפיצה, צלילה, שחיה, חטיף ושוב צלילה... כמה הוא צולל הפיני הזה, איך לא נגמר לו האויר, וואו חבל שאני לא יודע לשחות ככה. טוב, זה כבר מתחיל להיות מוגזם אני מסתובב לצדדים לראות איפה הוא יצא, אבל הוא לא באופק.

"פיני, פיני", אני צועק, אבל אין תגובה "פייייניייי" אני צורח ופחד ממלא את כולי, אנשים מחפשים, בחורים קופצים למים, איחוד, מד"א ומשטרה על הקו, החרדה בשיאה, אין קול ואין עונה.

"מצאתי אותו" מישהו מניף יד מתוך המים. "תעזרו לי, הוא כבד", הוא צועק, ואני חושב לעצמי 'זה לא פיני , הוא בכלל לא כבד...'

החייאה, הנשמה, צעקות ומכשירים. כולם בהיסטריה, חלק מתפללים, חלק משותקים וחלק מבינים שכבר אין סיכוי...

ורק אני מסתכל לפיני בעיניים וחושב, 'שוב הרסת לי את הטיול!!!'

 

[Sara led]

הזיק בעיניים שלו לא מצא חן בעיני.
"אל תעשה שטויות" הפצרתי בו בלי לדעת למה.
הוא רק גיחך כמו בני נוער אחרים ביקום מקביל.
"אל תדאגי אימהל'ה, יום אחד אני עוד יעשה לך כבוד."
לא רציתי כבוד מהסוג שהוא מדבר עליו.
רציתי לברוח יחד איתו חזרה הביתה מהחיים האומללים שלנו, אבל כרגיל רק נשכתי שפתיים, שומעת טריקה עוצמתית של הדלת.

שלוש שעות אחר כך עמדתי שוב מולו, הפנים שלי רטובות מדמעות והלב מעוך.
על המיטה הרחבה הוא שכב מוקף מכשירים משונים, הרופא הבכיר ששוחח איתי לפני שנכנסתי הבהיר לי בצורה הכי ישירה שאלו הדקות האחרונות שלו.

"אמא..." הוא לחש.
"אני הולך לאללה, ישר לגן עדן.
את אמא של שהיד..."
עיניו נעצמו בחולשה והוא פתח אותן שוב.
"יא אבני", מררתי מולו בבכי, על החיים המרים שלנו, על הבן שגווע לי מול העיניים, על אחיות שלי היהודיות שקוברות עכשיו את טובי בניהם, נרצחי הפיגוע הקשה.

רואה את הפרצוף שלו מכחיל לשמע המילים שאני צורחת אליו מאבדת שליטה:
"אני יהודיה!
אתה יהודי!"

 

[הזדמנות]

"תעביר אותם לחליבה, אנדרו" אומר מומו ומנפנף ליוסקה. יוסקה מתקרב עם הטרקטור, מנגב את הזיעה מהמצח.

"מי זה?" הוא מצביע על אנדרו, התאילנדי. "כמו שאתה רואה, עובד חדש" יוסקה מחמיץ פנים.

"ואיפה שמוליק?" הוא צועק מבעד למנוע הרועש. "בתורנות בלול?" מומו שומט כתפיים. "הוא עזב את הקיבוץ" אומר בלחישה ואח"כ חוזר על זה בצעקה כדי לגבור על נהמת המנוע.

"עזב? עזב?" יוסקה מתקשה לקבל את החדשה המעציבה הזאת. הוא מוציא ג'ריקן של מים ולוקח ממנו לגימה. "עוד איזה פרזיט!" הוא מסנן מתחת לשפם. ויש לו אוהו שפם. "ומה הוא חושב שהוא יעשה שם בחוץ? עם כל מה שהשקענו בו כאן, בענף. בלי הרפתות והלולים, החקלאות והייצור. איך הוא יסתדר?"

מומו רושם מה שרושם בטבלה על הקיר שליד הרפת. "ומה עם האידיאולגיה?" יוסקה ממשיך לרטון. מומו מושך בכתפיים. הוא לא יכול שלא להבין את יוסקה, מדור המייסדים וממקימי הקיבוץ בעשר אצבעות, שרואה כעת את העסק מתחיל להתפרק.

אבל מומו לא שופט את שמוליק. 'הרגשתי שאני נחנק', הוא שיתף אותו בצעד הזה. 'שום מקום ליוזמה אישית. פיתוח המון תלותיות ושלא לדבר על העוול הזה שגזלו ממני את הקשר עם ההורים שלי בשנים שזה היה כל כך חשוב לי'.

מומו מזדהה עם חלק מהדברים. עדיין נצבט לו הלב כשהוא נזכר במכונית הצעצוע האדומה. אותה מכונית מבריקה ונוצצת שהדוד מיכאל שלח לו ליום ההולדת כשהיה בן שבע.

רינה המטפלת החרימה אותה מיד. המכונית היתה מועברת בתורנות בין הילדים כשהיו חולים ולא יכלו להגיע לבית הספר. באותה שנה, למרבה ביש המזל יוסקה לא היה חולה בכלל, אפילו לא מצונן.

וכשבסופו של דבר עשה את עצמו חולה וזכה לקבל את המכונית היא כבר לא היתה מבריקה ונוצצת והגלגלים שלה היו שחוקים.

על יד חדר האוכל נוצרה התקהלות רועשת. מומו התקרב לברר על מה המהומה. על הקיר היתה תלויה מודעה מטעם המזכירות על אסיפת חברים בנושא: דרכו של הקיבוץ לאן. זה היה חייב להגיע בסופו של דבר גם לכאן, אבל בכל זאת עורר סערה.

"למה לא?" גדי היה מהתומכים הנלהבים. "תנתן אפשרות למי שמעוניין בכך לעבוד עם משכורת, אני לא רואה בזה דבר שלילי, צריך להבין, יש דברים שהיו נכונים לשעתם, אבל הקיבוץ במתכונת המקורית שלו הוא חולה גוסס שלא יאריך ימים".

דפנה נזעקה, היא כמעט נחנקה מהתפוח שלעסה, "זה לא הקיבוץ שאליו התכוונו כשבנינו אותו. כי אם הוא עוד מקום עבודה הייתי יכולה מלכתחילה להתגורר בעיר. אז מה? נוותר על הקהילתיות? כל אחד יחיה לעצמו?"

"הנושא הזה של השוויון לא באמת תופס יותר" אמר מיכאל. "חשבנו על משהו יפה, ניסינו וזהו. צריך לדעת לשחרר ולתת לרעיון ללכת כשהוא מת".

צפויים לנו ימים סוערים, חשב יוסקה לעצמו ברגשות מעורבים. וגם הוא יצטרך להחליט בסופו של דבר על המשך דרכו.

 

[REBEKA997]

בכל הספרים שקראתי על הדמות ששמה סוף לחייה, היה מכתב פרידה מרגש

אז כנראה גם אני צריך להשאיר אחד כזה...

אבל מה אכתוב?

למי בעצם?

אולי אחרי שכבר לא אהיה כאן יעלו את סיפורי על במות, יכתבו עליי שירים וילחינו מנגינות

אבל לי זה כבר לא יעזור

לי זה יהיה מאוחר מידי,

אולי הייתי זקוק לעזרה הזו בלילות קרים, אולי בהפסקות חמות

אולי כשחיצי מילים נשלחו אליי ולא היה לי שחפ"ץ חזק מספיק

מה אכתוב?

שאין מחילה לכל אותם חברים שירדו לחיי?!

שדמעות הפכו למנה יומית עבורי?

לא תבינו ממילא מהו סבל כזה,

אז מה כן אכתוב במכתב הפרידה?

אשאיר לכם להחליט,

אלון, בשם כל נפגעי הטירור המילולי

-
מקווה שעמדתי בכללי האתגר, ואולי מעט רקע,
לא בודדים הסיפורים על נפגעי המילים בחברה הקשוחה בבתי הספר ובכלל במוסדות
ומי שחווה פגיעה-יבלע את הדמעות ויסכים איתי
חתכים שלא יעברו אף פעם, ולא משנה מהי שיטת הטיפול שינסו עליהם
בחרתי ללכת קיצון בהשראת דמעות הכאב מסיפורו של אלרועי בן שבת (שהעלתי שיר לזכרו ביום ה30 לפטירתו)
כואבת איתכם קורבנות המילים.

 

[-חיה-]

בס"ד

"איפה יענקל?" היא שואלת, קולה כבוי.

"הלך, יחזור עוד מעט". אני כאן לידך, בזקן לבן.

"אהה".

היא חוזרת לבהות בחלל, מניחה לדבורה לכסות אותה בשמיכת פלנל ולהדליק מוזיקה של שנות השישים.

הנינים באים, מפזרים מתיקות וחיים. הוא מביא להם סוכריות ג'לי שאליעזר קנה בקנייה שעברה. ברכה מביטה בהם, לא מדברת. בהתחלה היא הייתה יכולה לכעוס עליהם שהם מלכלכים את הספה או צועקים, היא הייתה יכולה לרטון על השכנים שכל הזמן מביאים את הילדים שלהם, לא מודעת שכולם היו בניה, נכדיה, ניניה.

לפני שהביקור מסתיים עיניו תופסות את אלו של נכדו, אבי הנינים, מזהות בהן כאב, געגוע והשלמה, התמהיל הקבוע. גם הוא השלים מזמן עם האובדן של ברכה, עמל לשמור לה חסד נעוריה.

הוא ואליעזר מתחילים את החברותא היומית שלהם, זאת שקבעו מאז שהבין שהוא לא יכול לבדו לשמור על אשתו, שעדיף לגור אצל הילדים.

אחר כך הם נוסעים לבית הכנסת, חוזרים במהירות כשדבורה מתקשרת, מספרת על קוצר נשימה ואמבולנס שבדרך. כבר באמצע הנסיעה הם משנים כיוון למרכז הרפואי הקרוב, כך עדיף.

הזמן עובר לאט כשלחוצים, ורץ כשלא מבינים מה קורה. בסופו של דבר ברכה מונשמת, 'רק למעקב' הרופאים אומרים, והוא מאמין.

היא מסתכלת עליו במבט הכבוי שלה, בטח לא מבינה למה סבא שלו בא לבקר אותה בבית החולים ואיפה יענקל למען ה'.

וזהו.

אחר כך הייתה הסתבכות והחייאה וכל הילדים באו להיפרד. גם הוא נפרד, אמר איתה וידוי.

ואז הייתה הלוויה. הוא לא בכה הרבה, רק היה חיוור מצער, עצוב על חצי עשור של חיים לא חיים ועל פרידה שלא הייתה באמת.

על זיכרונות שאינם, שנבלעו בזקנו הלבן.

 

[אריה גלבר]

ב"ה



הכל היה מוזר. לפני רגע, סיימה לשטוף את רצפת החדר מהלכלוך שהשאירו עשרות המנחמים, והנה, היא ישובה מול המכתבה הלבנה, מקשקשת על הדפדפת הוורודה כהרגלה, ואבא עומד בדלת, כמו פעם.

"אפשר להיכנס, מיכל?" אבא אף פעם לא שאל. תמיד הציץ טיפה, וידא שהשטח פנוי מחברות ומחברות ונכנס בטבעיות. למה הוא שואל? זה הקיטל של יום כיפור שהוא לובש? משהו לא היה ברור עד הסוף. השאלות פיעמו במוחה בכאב מעומעם.

"רציתי לדבר איתך" אבא אומר. היא רואה דמעות בזויות עיניו? היא שוב לא בטוחה. "רציתי לדעת שאת לא כועסת".

כועסת? היא לא הבינה כלום.

"מיכלוש" פתאום אבא יושב על ידה. "החודשים האחרונים היו קשים לך מאוד. בגללי".

היא חשה כאילו הוא דובר שפה שהיא לא מכירה. הכריחה עצמה להתרכז. קשים? על מה אבא מדבר? היא עשתה מה שנדרש ממנה, לא יותר.

פתאום היו בחדר האמבטיה. תחושת דה-ז'וו איומה התפשטה בה. אבא שוכב חסר אונים בתוך האמבט, הברז כנראה נפתח תוך כדי הנפילה, ובגדיו החלו נרטבים. היא פועלת על אוטומט כמו אז. בכוחות לא לה, תופסת בשתי ידיו, ומושכת אותו, את אבא שלה הגדול והחזק, מתוך הבריכה הקרה שנוצרה. היא מושיבה אותו על מכסה האסלה, ורצה להביא מגבת יבשה.

בחדר הארונות הוא ממתין לה, עם אותה הילה מוזרה. יבש לחלוטין, לא דומה בכלל למחזה הנורא שחזתה בו קודם. "כעסת עלי?" הוא שואל, עיניו מתחננות לתשובה.

היא לא כעסה. לא אז ולא עכשיו. בכלל לא הרגישה כלום. פעלה על אוטומט לגמרי.

"לא אבא, לא כעסתי עליך". היא רוצה לחבק אותו, אבל הוא מתרחק ממנה.

הם שוב יושבים יחד ליד המכתבה. מנורת הלילה הסגולה שלה מטילה צללים מוזרים על הדפדפת.

"וכשהקאתי בשבת, ליד השולחן? ובליל הסדר? ובבת מצווה שלך? גם אז לא כעסת?"

היא לא מבינה למה הוא שואל את כל השאלות האלו. מי בכלל חשב על לכעוס אז? רק היה צריך להפסיק הכול, לנקות את הבלאגן שנוצר, ולהמשיך הלאה, לחיות.

כל החודשים האלו, של המחלה, זה מה שעשתה. רק דאגה שיימשכו החיים. שאמא תוכל להמשיך לעבוד, שהילדים הקטנים יאכלו כל יום, יתקלחו כל יום, שהכל ימשיך כרגיל.

"אבל הפסדת כל כך הרבה" אבא קורא את מחשבותיה? היא מצטמררת לרגע. "את כל הנעורים שלך הפסדת למחלה הנוראית הזאת, כמו המחנה חורף שלא הודעת לנו עליו". העיניים של אבא כואבות את כאבה. היא משפילה מבט. משהו גועש בה, עולה לאט בגרונה.

"לא כעסתי אבא". זה כל מה שהיא מצליחה לומר. בכי מר מטלטל אותה.

היא בוכה את כל מה שלא בכתה עד כה. את הימים והלילות, את החיים הרגילים שהתהפכו עליה, את הילדות שלה, שעכשיו שונה כל כך משל חברותיה.

אבא מביט ישירות אל עיניה, עיניו זורחות באור שלא ראתה מעולם על רקע הקיטל הבוהק. דמותו מתרחקת ממנה לאט, ובלי מילים, היא שומעת את קולו פועם בתוכה.

"אני תמיד כאן. מיכל שלי". ופתאום היא מרגישה רגועה. רוגע שכזה לא חוותה מעולם.

ולראשונה, מאז עצם אבא את עיניו, היא מתגעגעת.


מבוסס על סיפור אמיתי

 

[מימיי]

את הקטע הזה העלתי באשכול אחר כי לא ידעתי אם הוא מתאים לכללים, אבל אז מגבת צעקה עליי לעלות אותו מיד לכאן
אז הנה הוא:



נסיעה של עשרים דקות שקטות, חניה בכחול לבן, ויצאנו מהרכב.
אני מסתכל על הילדונת שלי, היא כל כך קטנה. היא לא תסתדר בלי אמא.
''בואי ילדה שלי, אמא מחכה לנו''. אני אומר לה ברוך.
היא לא מגיבה. רק הולכת באיטיות, כאילו רוצה למשוך את הדקות.
אנחנו נכנסים לבית החולים המוכר מידי. מוכר עד כדי שאני יכול ללכת בו בעיניים עצומות.
ככל שאנחנו מתקדמים יותר, אני מנסה ליצור נושאי שיחה מעניינים, מסיחי דעת. אבל הילדה שקטה, מרגישה את המילים שלא נאמרות.
''הנה, הגענו לחדר של אמא, תכנסי מתוקה שלי''.
והיא נכנסת.
מטפסת על המיטה ומחבקת את אמא חזק חזק.
''אמא תתעוררי! אמא אני כאן, תפתחי את העיניים!!'' דמעות זולגות לה על הלחיים, מרטיבות גם את אלו של אמה.
היא צועקת, בוכה ומדברת בגרון חנוק. היא מנערת את אמא הכי חזק, אבל אמא לא מתעוררת.
מאוכזבת ומיואשת היא מסתובבת אלי, מחכה שאני אעשה משהו, אנחם אותה.
אבל גם לי אין מילים. רק דמעות.
היא מסתובבת חזרה לאמא שלה, האישה שהייתה פעם הכי חזקה, ורואה שהעיניים שלה נפקחות. אמא מיישירה מבט ישיר אליה, אל הילדה היחדה שלה.
''בואי אלי ילדה שלי'', היא לוחשת. ''בואי נסיכה קטנה''.
והנסיכה באה.
ומבקשת מאמא שלא תעשה לה את זה שוב לעולם. שתמיד תמיד תתעורר.
שאף פעם לא תשאיר אותה לבכות לבד.
ואמא שלה מסתכלת לכיווני, ולא מבטיחה דבר.

 

[7שבע7]

• איך אתה מרגיש?...
• אתה באמת שואל?
• ברור שבאמת אני שואל! אתה לא שומע?
• למען האמת קצת קשה לשמוע ממרחק של שנים...
• נו, ואתה שמח להיות ממרחק של שנים? מרגיש טוב עם עצמך? מרוצה? מסופק?
• למה נדמה לי שאני שומע כעס בקולך?
• כעס? מי כועס? איך אני יכול לכעוס? ועוד עליך?
• אני יודע... אולי אתה פשוט מקנא...?
• מקנא?... טוב, אתה יודע מה? אני באמת מקנא! מקנא בך, שהגעת לגיל המופלג הזה, מקנא בך, על כל מה שהספקת בחיים שלך, מקנא בך שאתה עומד להיפרד מהעולם כשכל מה שרצית נמצא בידיך! התחתנת בסוף, נכון? עם אישה מצוינת, דווקא, למרות היותך רווק מזדקן. אפילו התייצבת בעבודה שלך סוף־סוף, והתחלת לקבל משכורת לא רעה בכלל. אפילו אתה יכול לפרנס יפה את הילדים שנולדו לך למרות הגיל המבוגר שבו התחתנת, נכון? אתה הסתדרת בחיים! כן! אתה יכול עכשיו להביט לאחור ולומר לעצמך שהיו לך חיים יפים בסופו של דבר! נכון? ואני – מה אני? תקוע במקום. לא זוגיות, לא עבודה נורמלית, ההורים שלי רוצים לזרוק אותי מהבית כבר – אני רואה את זה על הפנים שלהם, בכל פעם שאני שוב קם בעשר, מפסיד תפילה במניין, יושב להם כמו קוץ במטבח, זולל את כל מה שבמקרר, משמין להם מול העיניים... אתה – הדיאטה שלך הצליחה בסוף, נכון?
• נכון. אחרי שהתחתנתי סוף סוף אשתי הצליחה לעודד אותי להתמיד בדיאטה, הכינה לי אוכל מותאם וטעים, וכך ירדתי.
• ואני – אמא שלי לא מוכנה אפילו לשמוע על הכנת אוכל אחר! ממשיכה להכין את השניצלים נוטפי השמן שלה ולהוסיף כמויות של שמן למרקים. איך אפשר לרדת ככה במשקל, תגיד לי? איזו בחורה תרצה אותי ככה, תגיד לי?
• תהיה בחורה שתרצה אותך, תאמין לי. אל תדאג. מניסיון אני מדבר. וכן, באמת לא הצלחתי לרדת במשקל כל עוד הייתי בבית אמא שלי, שאוהבת לפנק באוכל לא הכי בריא...
• בדיוק. אוכל לא בריא. אורח חיים לא בריא בכלל יש לי. לא בגשמיות ולא ברוחניות. תגיד, יש סיכוי שאי פעם אצליח לקום לתפילה במניין? שאצליח ללמוד משהו אחרי העבודה המתישה והלא מתגמלת הזו?
• יש סיכוי. תראה אותי – עד הימים האחרונים הייתי קם לנץ כל בוקר...
• ועכשיו אפילו אתה לא מצליח, אה? הנה, אפילו לך יש דברים שמונעים ממך להתקדם ברוחניות...
• קשה להיות בחולי האחרון הזה... הלוואי שהייתי מצליח בימיי הספורים להתמיד במה שהשגתי בארבעים השנים האחרונות... אבל זהו, תם זמני...
• חה!
• אבל זמנך עוד בידיך. אולי, אם תפסיק לכעוס כל כך, תוכל סוף סוף לשים לב למה שיש לך ביד. יש לך חיים. ויש לך עוד זמן בהם כדי להשתנות. עוד יותר מארבעים שנה יש לך להגיע למה שהגעתי!
• אתה בטוח בכך?... יש זמנים שאני בטוח שכך, בסיאוב הזה, אחיה לנצח... עד יום מותי לא אצליח להשתנות... גם כשאני רואה אותך – אני לא לגמרי מצליח להאמין...
• תאמין, תאמין, יקירי, עצמי ובשרי... תראה אותי – ותראה אותך בעוד ארבעים וכמה שנה...
• באמת אפשר להאמין?... להפסיק לכעוס על כל העולם, לכעוס על עצמי, ולהתחיל לחיות את החיים שלי בצורה טובה, עד שאגיע למה שאתה?...
• ......
• אתה מקשיב לי? אל תגיד לי שגם אתה לא מקשיב לי! תענה לי, תעודד אותי, תנחם אותי שאצליח לצאת מהחיים האלה!
• ......
• אני... לא מאמין... יצאת מהחיים? יצאת מהחיים... הצלחת לצאת מהחיים הדפוקים שלי, ועכשיו יצאת מהחיים הטובים שהגעת אליהם... נפטרת... נפטרתי...

 

[שיבת ציון]

בס"ד

• "לא, אל תמות!"
• "זה ממש לא תלוי בהחלטה שלי"
• "זה כן, אני יודעת"
• את לא יודעת כלום!"
• "אה, באמת? לא אתה השארת את המכתב בחדר?"
• "זה כן, אבל זה היה מזמן. עכשיו אני לא רוצה למות"
• "בטוח?"
• "כאילו, אני רוצה, אבל אני לא עושה שום דבר בשביל זה, את מבינה?"
• "ממש לא"
• "אני לא מתאבד, בקיצור. אני באמת חולה מאד"
• "אני מתחננת, אל תמות!"
• "אבל זה לא תלוי בי, אני מסביר לך"
• "אני לא מאמינה לך"
• "אני מצטער, גילי. זה לא בכוונה"
• "תפסיק לעשות את זה לעצמך! הרופא אמר שאם זה ממשיך ככה אלו השעות האחרונות שלך"
• "שמעתי"
• "אז למה אתה עושה את זה?!"
• "אני לא עושה את זה, אמרתי לך. אני לא מתאבד, אני חולה!"
• "לא מאמינה לך! למה אתה רוצה למות?!"
• "כי קשה לי, גילי. את לא תביני את זה. אבל זה שאני רוצה לא אומר שאני עושה את זה בכוונה. אני אחרי השלב הזה, תאמיני לי, גילי."
• "לא מאמינה לך."
• "בבקשה"
• "בבקשה ממך, אל תמות! אני לא יכולה בלעדיך, ארי!"

 

[RPO]

ילד תם מורגל בקוצים
וחיים שטורקים את
הדלת.
מנער עצמו מקור וממים
וצועד בעקבות השדים
לחיו נפוחה עדות שבועטת.

פותח דממה לדלות
מיטת אם חולה ואב
מיותמת.
ילד יניח רשת ודגים
אפלה סמיכה חנוקה
עם אם של ילד גונחת

"ילד טוב אתה כאן?"
צלליתה מדברת אם
שהיתה.
ילד תם מבזיק חיוך
מורגל בקוצים וחונק
כאב לסת.

"פה אמא ואיתי הדגים"
וצללית אמא רפויה
מחייכת.
דגים מתים ברשת כסופה
ומתים ולא חשים
ורק ילד שורף בפה ושדים.

"אמא" ילד תם מדבר לגוססת
שאם היא לו ומשענת.
ואמא דוממת מבט בעינה
שריד לחיים וחיות.
"אמא את כאן גם מחר ,
מבטיחה?"
ריס נעצם ויורדת דמעה
בשקוף הוא מקבל
תשובה.
"אמא!!!"
ילד צועק נאחז במבט
רואה בו הכל. כמעט.
אמא עוצמת עין, עפעף
זה דיאלוג של יחיד.
"אמא" ילד לוחש
עייף מתשובה
חובק באחרונה לדוממת.
היתה.

ערק אין גם לא נשיקה
אין חיבוק ימחץ תום וכאב.
ילד תם עולה למיטה
לא נרדם גם בעת
שזריחה.

 

[אבי 10000]

ב"ה


יהודה ישב ליד מיטת בתו הקטנה, "איך שהזמן חולף מהר" חשב, הרי רק אתמול שרהל'ה עוד הייתה תינוקת. צפצוף המכשיר זורק אותו לקרקע המציאות, כאן בבית החולים, הולכת בתו וחומקת לו מבין הידיים. הוא צופה בה בשנתה, פניה התמימות והשלוות לא מסגירות את כל הסבל שהיא עוברת, המחלה עושה בה שמות, ולדברי הרופא ימיה ספורים ממש. הוא לא מתאפק ושולח יד ללטפה, ומתחרט מיד כשרואה שהעיר אותה.

"אבא?" היא שואלת וחיוך מלאכי נשלח לעברו.

"שרהל'ה, סליחה שהערתי אותך" הוא משיב. ידו נשלחת שוב כדי ללטפה.

"שרהל'ה, אבא מאוד מאוד אוהב אותך" הוא מנצל את ההזדמנות שהיא לא תחת משככי הכאבים.

"גם אני אוהבת אותך" היא משיבה לו בחיוך. הפה מחייך, אבל העיניים, משהו מפריע לו במבט שלהם, הן מביעות כעס.

"את כועסת עליי?" הוא שואל בקול קצת מודאג, שולח שוב יד לעבר הראש הקטן. היא לא עונה.

"שרהל'ה?" הפאניקה משתלטת עליו. היא מתחילה להתרחק. הכול מתחיל להתרחק. המיטה, החדר. הוא מושיט לעברה יד, היא רחוקה מידי. הוא מצליח בקושי להתאושש מההלם לפני שמתחיל לצעוק:

"שרהל'ה אל תלכי, שרהל'ה אל תלכי" הרגשה חסרת אונים אופפת אותו.

* * *

שששששש... קול טורדני מתחיל לעלות מירכתי המוח, הולך ומתגבר עד שחודר להכרה. הוא מתעורר בבהלה.

"עוד שניה תעיר בצעקות שלך את שרהל'ה, ואז באמת ילך לנו הלילה" חני חדה גם כשהיא חצי ישנה, "היה לך חלום על שרהל'ה?"

"איפה היא?" הוא שואל עדין מבולבל, בדיוק כשקול בכי עולה מהעריסה.

"שאלת, קיבלת" עונה חני, מתהפכת לצד השני.

יהודה קם בזריזות, מרים את שרהל'ה בעדינות, ויוצא למרפסת תוך ניסיונות הרגעה של התינוקת המתייפחת.

"שרהל'ה אבא תמיד יהיה איתך, ואת תמיד תהיי שלי." יהודה לא מאמין שהמילים הללו יוצאות לו מהפה, "שרהל'ה אני מבטיח לך".

מאחורי ההרים השמש מתחילה לזרוח, רוח מלטפת נושבת על פניהם, שרהל'ה סוף סוף נרגעת ותולה זוג עיניים באביה שלא מצליח לפרש האם זה מבט של ציפייה או דווקא מבט של הודיה.

דמעה בודדת זולגת על לחיו שעה שהוא מרים את עיניו ומביט לעבר השמים שהחלו להתבהר, ולראשונה זה חודשיים מאז נולדה לו בתו המתוקה עם התסמונת, הוא מצליח ללחוש "אבא, תודה".

 

[ifatrosh]

שבת בצהריים. במושב קטן בצפון.

הם יצאו לסיבוב, אבא, אמא והבכור כמעט בר מצווה. הקטנים רצו לפניהם בצווחות ילדות מאושרות. השמש האירה להם פנים ורוח קרירה של סתיו בידרה את שערם.

הוא צעד סמוך להוריו, לא רצה להפסיד רגע.

"לך עם האחים שלך, שחק ורוץ ילד, זה הזמן", אמא אומרת ברוך.

"אני רוצה לנצל כל רגע איתכם".

"אולי לא רוצה להפסיד את השיחות שלנו?" אבא חייך והניח את ידו על כתף בנו.

הם המשיכו ללכת, אחרי מספר רגעים, "לך בן, תהיה עם האחים שלך, תיהנה איתם, הם כל כך אוהבים להיות איתך וגם אתה אוהב לשחק איתם, לא כל שבת אנחנו במושב", אמא דחקה בו.

"אבל אולי אחר כך לא אוכל להיות איתכם...", אמר הבכור וכבן ממושמע האיץ צעדיו אל אחיו.

ההורים חייכו זה אל זו והסתכלו על ילדיהם באהבה.

לפתע קרעה את הדממה צווחת מנוע של אופנוע שנסע במהירות, איבד שליטה, החליק והעיף את בכורם שהוטח אל עץ האיזדרכת.

האופנוען התאושש ונעלם, פגע וברח.

הם רצו אל הבן, ליבם נמס בקירבם. כהרף עין הגיע אמבולנס, פרמדיק וחובש ניגשו את הנער, עשו מה שצריך לעשות, טיפלו איך שלמדו, אך הרימו ידיים. אחים בכו בהיסטריה, הורים עמדו משותקים מאימה.


"אולי אחר כך לא אוכל להיות איתכם"---
ניבא ולא ידע.
משפט שלא ישכחו.

 

[ln]

בסיעתא דשמיא

רק רגע קט

וכחלום יעוף

והציץ הוא נובל אוי נובל

ואז עוד מעט

לאמא יצוף

כל צער קיים בתבל

והיא רוצה לספר

לבת נעלמה

מה יש בליבה ההומה

היא רוצה לדבר

ולוואי היא תשמע

ויגע בה מקצת באמת

"בת לה היתה

כולה טהרה

עטופה ברוך ותמימות

ואז בעטה

ונפשה נעקרה

זרקה הכל בשלמות

ויש באמא כעס

והמון חרדה

והלב הוא גם קצת מרחם

ומה לה תעש

ובת לה אבדה

ואין לה אין לה מנחם

היא רצתה לבת נצח

היא רצתה לה עולם

ועכשיו היא אמא נכשלת

ואין לה מצח

להראות לכולם

בביתה סגרה עליה דלת

ויש מאשימים

הורות מעוותת

ובפיהם ביקורת חיצים

על אהבה במשורה

על רוח קצרה

על "אפשר להצליח כשרוצים"

והיא עוד זוכרת

נשיקה בלילות

ומסירות אין קץ ומחשבה

והיא רק שומרת

דמעות ותפילות

ואינסוף- אינסוף אהבה

ומי יזכור מי ידע?

שגם אמא חזקה

אבלה נשמה שאבדה לה

וגם היא היתה ילדה

וגם היא עשוקה

ומשו מת בה ורד בו הלילה"

ואולי תאזין לקולה

בת רחוקה

את כל שליבה לה נדב

ותשמע בה תפילה

ותישמע צעקה

ושוב חיו שתיהן יחדיו

 

[מגבת]

תודה לכולם!

האתגר ננעל.
השיפוט בע"ה בקרוב.

 

[מגבת]

ולשיפוט...
היה קשה, מבטיחה.
תמיד חשבתי שאומרים את זה כדי לנחם את כל המתמודדים,
אבל הפעם באמת היה מאתגר.

ולעניינו,
היו לנו כמה תיאורי פרידות של הורים וילדים.
@שולמית רוז הביאה חריזה עצובה על ילד שכועס על אמו שעומדת לעזוב אותו לעולמים, אבל מגלה שהאהבה לא מאפשרת לו לכעוס מדי, גם @RPO כתבה תיאור עצוב בחרוזים על פרידה של ילד מאמו החולה, ילד שנותר בודד ללא נחמה. @מימיי תיארה ילדה הנפרדת מאמא שלה הנוטה למות ולא שועה לתחינותיה שלא לעשות זאת.
@אריה גלבר תיאר קטע נוגע ללב על נערה שהדחיקה את הכעס, החליפה אותו בעשייה ברוכה , והכל יופי טופי, אבל לא באמת. בהזיותיה, אבא שלה בא לבקר אותה. ורק אחרי שהיא מרשה לעצמה לחוות את הכעס היא זוכה גם להתגעגע.. @אבי 10000 הביא תיאור על אבא שמתייסר מרעיון נואל שהוא לא מעיז אפילו להעלות למודע. הוא רק מדמיין את פרצופה הכועס של בתו הנוטה למות, ותחושת האשמה הופכת לאהבה עמוקה ותחושת הודיה על אף המציאות הכואבת.


היו גם כמה תיאורי התאבדויות..
@REBEKA997 , כתבה תיאור נוגע ללב על דיאלוג של מתאבד בינו לבין עצמו, קורבן שיימינג נוסף.
@שיבת ציון תיארה דיאלוג של מתאבד פוטנציאלי שהצליח לו בלי כוונה, ובדקות האחרונות הוא מנסה להרגיע את אשתו הרותחת.. @Sara led תיארה דיאלוג מפתיע ומקורי בין שאהיד מתאבד לאמו היהודיה..

היו גם כמה קטעים אחרים, מרתקים לא פחות.
@7שבע7 כתבה דיאלוג בין אדם בגיל צעיר, לבין עצמו בגיל מופלג. הפער בין ההישגים שיכלו להיות לבין המציאות, מעלים תחושת החמצה חריפה. אח...מתוק!. גם @ifatrosh תיארה פליטת פה מדויקת של נער הנוטה למות, רק שהוא עדיין לא יודע את זה...
עוד כמה יצירתיים שלקחו את האתגר לכיוונים אחרים..
@הקה כתבה דיאלוג מבדח ומקורי של דיאלוג עם מקק גוסס..
@הזדמנות כתבה דיאלוג בין חברי קיבוץ על גסיסתה של האידיאולגיה, ו @ln עם חריזה משובחת תיאור על ייסוריה של אם מול ביתה הנוטה למות מוות רוחני.


אבל בסוף הייתי צריכה לבחור..

למקום השלישי נבחר הקטע של @ג'יחניק - שני בחורים יוצאים לטיול, אחד מהם טרבלמייקר קבוע. התיאור אפיון יפה של הדמויות. את הלחץ והצורך בשליטה של המסודר והמתוקתק, ואת השלווה העמוקה שליווה את פיני במשך כל חייו הקצרים.. ובסוף גם את הכעס העצור שנשאר..

למקום השני נבחר הקטע של @-חיה- תיאור מרגש על פרידה מבת זוג, השיח ביניהם הוא סוג של העמדת פנים. כלפי חוץ רואים רק התמסרות והשקעה, אבל מתחת לפני השטח הבעל מתאמץ לגייס כוחות להתמודד עם הטרוניות והתלונות שלה, ועם התסכול השקט שלו. והכי יפה ההפנמה השקטה שהפרידה האמיתית התרחשה כבר כמה שנים קודם.

ובמקום הראשון נבחר הקטע של @כלי מיתר. הקטע מכיל תיאור אמיץ ובועט של בגידה. היינו שם בחצר, בחדרו של הנוטה למות, וגם בלב של הגיבור. הבוגד לא היה רשע, אלא נער מבוהל ואח"כ קשיש חולה חסר אונים. הנבגד חי לצידו בתמימות עשרות שנים ופתאום מגלה את שוק חייו. הוא שונא, הוא כועס, הוא אוהב, תחושת הקונפליקט, המורכבות, סלט הרגשות הזה, היה אותנטי ומקסים!!

המון תודה לכולם על ההשתתפות.
החכמתי מאד.

 

[-חיה-]

ולשיפוט...
היה קשה, מבטיחה.
תמיד חשבתי שאומרים את זה כדי לנחם את כל המתמודדים,
אבל הפעם באמת היה מאתגר.

ולעניינו,
היו לנו כמה תיאורי פרידות של הורים וילדים.
@שולמית רוז הביאה חריזה עצובה על ילד שכועס על אמו שעומדת לעזוב אותו לעולמים, אבל מגלה שהאהבה לא מאפשרת לו לכעוס מדי, גם @RPO כתבה תיאור עצוב בחרוזים על פרידה של ילד מאמו החולה, ילד שנותר בודד ללא נחמה. @מימיי תיארה ילדה הנפרדת מאמא שלה הנוטה למות ולא שועה לתחינותיה שלא לעשות זאת.
@אריה גלבר תיאר קטע נוגע ללב על נערה שהדחיקה את הכעס, החליפה אותו בעשייה ברוכה , והכל יופי טופי, אבל לא באמת. בהזיותיה, אבא שלה בא לבקר אותה. ורק אחרי שהיא מרשה לעצמה לחוות את הכעס היא זוכה גם להתגעגע.. @אבי 10000 הביא תיאור על אבא שמתייסר מרעיון נואל שהוא לא מעיז אפילו להעלות למודע. הוא רק מדמיין את פרצופה הכועס של בתו הנוטה למות, ותחושת האשמה הופכת לאהבה עמוקה ותחושת הודיה על אף המציאות הכואבת.


היו גם כמה תיאורי התאבדויות..
@REBEKA997 , כתבה תיאור נוגע ללב על דיאלוג של מתאבד בינו לבין עצמו, קורבן שיימינג נוסף.
@שיבת ציון תיארה דיאלוג של מתאבד פוטנציאלי שהצליח לו בלי כוונה, ובדקות האחרונות הוא מנסה להרגיע את אשתו הרותחת.. @Sara led תיארה דיאלוג מפתיע ומקורי בין שאהיד מתאבד לאמו היהודיה..

היו גם כמה קטעים אחרים, מרתקים לא פחות.
@7שבע7 כתבה דיאלוג בין אדם בגיל צעיר, לבין עצמו בגיל מופלג. הפער בין ההישגים שיכלו להיות לבין המציאות, מעלים תחושת החמצה חריפה. אח...מתוק!. גם @ifatrosh תיארה פליטת פה מדויקת של נער הנוטה למות, רק שהוא עדיין לא יודע את זה...
עוד כמה יצירתיים שלקחו את האתגר לכיוונים אחרים..
@הקה כתבה דיאלוג מבדח ומקורי של דיאלוג עם מקק גוסס..
@הזדמנות כתבה דיאלוג בין חברי קיבוץ על גסיסתה של האידיאולגיה, ו @ln עם חריזה משובחת תיאור על ייסוריה של אם מול ביתה הנוטה למות מוות רוחני.


אבל בסוף הייתי צריכה לבחור..

למקום השלישי נבחר הקטע של @ג'יחניק - שני בחורים יוצאים לטיול, אחד מהם טרבלמייקר קבוע. התיאור אפיון יפה של הדמויות. את הלחץ והצורך בשליטה של המסודר והמתוקתק, ואת השלווה העמוקה שליווה את פיני במשך כל חייו הקצרים.. ובסוף גם את הכעס העצור שנשאר..

למקום השני נבחר הקטע של @-חיה- תיאור מרגש על פרידה מבת זוג, השיח ביניהם הוא סוג של העמדת פנים. כלפי חוץ רואים רק התמסרות והשקעה, אבל מתחת לפני השטח הבעל מתאמץ לגייס כוחות להתמודד עם הטרוניות והתלונות שלה, ועם התסכול השקט שלו. והכי יפה ההפנמה השקטה שהפרידה האמיתית התרחשה כבר כמה שנים קודם.

ובמקום הראשון נבחר הקטע של @כלי מיתר. הקטע מכיל תיאור אמיץ ובועט של בגידה. היינו שם בחצר, בחדרו של הנוטה למות, וגם בלב של הגיבור. הבוגד לא היה רשע, אלא נער מבוהל ואח"כ קשיש חולה חסר אונים. הנבגד חי לצידו בתמימות עשרות שנים ופתאום מגלה את שוק חייו. הוא שונא, הוא כועס, הוא אוהב, תחושת הקונפליקט, המורכבות, סלט הרגשות הזה, היה אותנטי ומקסים!!

המון תודה לכולם על ההשתתפות.
החכמתי מאד.

וואו, לא ציפיתי להיות במקום שני, יש כאן כל כך הרבה קטעים יפים.
ותודה על המשוב שלך לקטע שלי.

בהצלחה ל @כלי מיתר באתגר הבא