**** אתגר ****

[bekki]

בבת אחת צונח אל קרקעית הבור,סופג מכות חזקות מכאן, ומשם ומשם.
מביט למעלה. אולי בכל זאת מישהו מחלץ אותי מכאן?!
'הלו'...??
אף אחד.
מסתחרר סביב עצמי. ושוב ושוב. נע במעגלים. אני לא מצליח להתייצב.
מרגיש טובע, שוקע, מאבד את עצמי. לדעת.
כל חיי רצים למול עיניי, ההיווצרות, האושר שלי ושל כולם. הריחות...
ניחוחות עילאיים של משהו חדש, של ייעוד מבטיח.

הסחרחורת מתגברת. אני לא שורד עוד!
נשאב כלפי מעלה. מטלטל.

הי, הגיעו לחלץ אותי מכאן?!


מרגיש את הריאות שלי נפתחות שוב מחדש. לאט, לאט. את זרם האוויר חודר אלי פנימה.
קצת רוקד,
קצת מתייצב.
קצת מרגיש כבר.

הו, אני שורד!


החברים כבר לא כאן???
הכל נראה כמו זירת קרב, כהה ומעורבל ומריר.

ניצול קטן שכמוני מהתופת הזאת.

גרגר קפה.
בתוך ספלון חרסינה יפה.

 

[!music]

בשלל גבהים צורות ווריאציות

אולי ניתן לו פה דפיקה

מדוע העינים שלו כל כך שקועות,

אולי עדיף משהו יותר צר..

אתה יכול לתת לו קיבצ'וץ קל כאן,

תגיד לי זה אפעס,מרשים מספיק ?!

אתה אוחז מאיך שזה נראה פה בזווית השמאלית מילימטר לפני השוליים ?!

כן,סך הכל שיחה מצוייה בין ישיבישער למוכר בחנות כובעים בערבי פסחים..

נ.ב גברים יבינו בדיוק במה מדובר...

 

[ערמונים]

שחקנית מעולה

זהו, ההצגה הסתימה. אין מה לומר היה מדהים.
ידיים נמתחות לאחור, פיהוק שניים, קמה.
אם תשאלו אותי איזו מהשחקניות קבלה את הפוקוס ללא היסוס אומר- חנה.
היא אמנם לא דברה מעבר לכמה הברות מתבקשות אבל המבט שלה- כובש!
גם היופי שלה, משהו על אנושי. ולא שאני מתכוונת לפגוע פה במשהו.......
האמת שהיא הייתה דמות רקע. אבל הנוכחות שלה הורגשה היטב. הכי התלהבו הילדים הקטנים(הם נכנסו על אפם וחמתם של המארגנים.......) שניסו לקרוא לה כמו שרק הם יודעים.
רואים שהיא בא מבית מטופח. אין, אם הייתם נוכחים הייתם מבינים על מה אני מדברת.
לא יודעת למה (בעצם כן...) אבל בסוף המופע עלתה לבמה אשה לקחת אותה.
והרי כל השחקנים הלכו לדרכם בכוחות עצמם?!
ולא זו אף זו אף אחת מהקהל לא באה לומר לה תודה. בעוד שלשחקניות האחרות היה שובל מעריצות שבאו להחליף מילה ולהודות.
טוב קשה להיכנס לנעליים של חתולה.....

סתם מעניין
זה היה שקוף או שהייתה פה הפתעה?/ באיזה שלב ניחשתם?

 

[בונדוק]

הן אמנם הגיעו לעזור לי, אבל מהיום שהגיעו לא הסבו לי נחת.
תמיד הן גורמות ללכלוך שמצטבר לי מול העיניים, אך מעולם לא טורחות לנקות אותו. כשאני מגיע למצב שאני כבר לא מסוגל לראות, אני נאלץ לנקות לבד.
לכל מקום שאני הולך הן באות איתי, ולמרות שהן פשוטות למדי, הן קובעות לי את התדמית, משל היו חלק ממני.
יום אחד ניסיתי לעשות לזה סוף, הרחקתי אותן ממני... זה היה קשה, נהיה לי מטושטש בעיניים...

טוב, ככה זה, תמיד כשאני מוריד את המשקפיים נהיה לי מטושטש...

 

[nar]

אוף, איפה אתה?
תמיד כשאני צריכה אותך אתה לא נמצא!
דחוף! בא כבר!
איך אני אסתדר לבד?
זהו! לא יכולה יותר! איזה לחץ!
אני כבר ממהרת, הילדים מנדנדים, הם עדיין לא נרדמו, ואני לא רואה אותך!
נו, מה יהיה??
אם אתה לא כאן, אני לא יכולה להתקשר לבייביסיטר שתבוא מאוחר יותר!

 

[יבא]

הדלת ננעלה מאחורינו בקול נקישה קלה.
זהו---
נלכדתי איתו---
הוא ואני, אני והוא...
ליבי הלם בפרעות, הצבע אזל מפני,
מי יודע מה הוא יעולל לי כעת?
אנא אברח? אין אף לא חלון אחד קטן לרפואה?
אישה קטנה אנוכי, והוא????
הצילו!
הוא מתקרב אלי----!!!!!
עצמתי את עיני בחוזקה...

לפתע,
נפתחה דלת המעלית,
והיתוש הענק עף לו החוצה בחדווה...

 

[סוגרים שידוך]

לכתוב לא הצלחתי אז לפחות סרטון חמוד.

 

[בונדוק]

עוד משהו...

כשראיתי אותו בפעם הראשונה, נהיה לי שחור בעיניים, לא ידעתי איך לאכול את זה...
שפכתי עליו מים רותחים, אבל הוא המשיך לקפוץ לי מול העיניים.
בסופו של דבר, לאחר פעילות מאומצת של כמה דקות, הצלחתי לחסל אותו ולהשאיר ממנו ערימת בוץ בניחוח ארומתי מעורר...

 

[גדי ישראלי]

כתבו פה ממש יפה. אז חייב להצטרף...

 

[גדי ישראלי]

...

 

[well]

אחזתי אותו בידי בחזקה וניסיתי להכניס אותו בכח אך מרקמו החלקלק עמד לי לרועץ והוא איים להישמט מידי.
לא הנחתי לו. לאחר מאבק עיקש חשבתי שהבסתי אותו אך ברגע האחרון הוא שבר את כל הכלים ופשוט נפל ונעלם.
ידעתי שלא פשוט למצוא לו תחליף, כל אחד הוא מיוחד ויש לו תכונות משלו, חיפשתי אותו וחיפשתי אך הוא חמק ונעלם, כמעט והתאיישתי, אך ברגע האחרון נזכרתי שמישהו כבר הכין לו תחליף מראש בשולי החולצה. הרי זה כמובן - הכפתור.

 

[גדי ישראלי]

...

 

[תפנית בעלילה]

היה ממש כיף לקרוא את זה!

 

[נריה מגן]

אמנם כבר חודש אייר, אבל בכל זאת... תמיד נחמד לקרוא משהו נוסף. וחוץ מזה, מה עם אתגר איירי?


בסוף גם אני נכנעתי. כמו כולם, גם אלי הוא התלווה.
הכל התחיל בעוד יום קרבות מתיש בסופר ביום המבצעים החודשי. שם פגשתי אותו לראשונה. החום, הרעש, העומס ובכיות הילדים נמהלו בריחות מריחות שונים, תוך שאני מפלס לי את דרכי בינות לעגלות, השקיות וטורי המוצרים הגדולים. הוא עמד שם, קצת מעל כולם, והסתכל על העולם במין חיוך מנצח, ורק אז הבנתי שהוא זה המככב בעיתונות ללא הפסקה. תמונות, כתבות, מאמרים, חוץ משלטי 'צדיק בא לעיר' הכינו היטב את הקרקע לבואו, והנה הוא – עומד לו בנחת, נשען על המדפים הארוכים, מחייך לעצמו.
רק אחר כך הבנתי שהוא פשוט צחק עלי.
בהתחלה התעלמתי ממנו. מי הוא ומה הוא שישנה לי את סדרי העולם הקבועים שלי. כבר שנים אני קונה באותה הצרכניה, את אותם מוצרים, באותו המחיר (בערך...), ולא איש אחד, ויהיה מסורק ומחוייך כמה שיהיה, ישנה לי את דפוסי החשיבה.
אבל ככל שנקפו הדקות התבררו מספר לי עובדות יסוד אודותי שלא ידעתי על קיומם. הייתי האיש הבולט ביותר במקום. כל אחד מהקונים התלווה אליו, חלקם נתנו לו את ידם וחלקם עזרו לו ללכת באמצעות עגלות הקניה הגדולות, בהם הוא נכנס ללא כל בושה. ורק אני היחיד שלא נגשתי אליו והזמנתיו להצטרף אלי לביתי.
אז בסוף נכנעתי, אלא מה? אינני מעוניין להיות חריג בנוף האנושי והחדגוני. וזו היתה טעות, אוהו איזו טעות. הוא התלווה אלי בכל הימים שלאחר מכן. בכל מקום בו שהיתי היתה לו נוכחות כבדה ומורגשת, ולא היתה לאיש אפשרות להתעלם מקיומו. ניסיתי לטשטש עקבות, להיעזר בדברים נוספים – מאומה. הוא היה חזק מדי, עז מדי, הוא התגבר על כל שאר הגורמים הבלתי ליגאלים מבחינתו.
באחד הימים, הסתכלתי עליו היטב היטב. החלטתי להצמיד אותו לקיר, ולבחון במי מדובר. ואז גילית שהוא צוחק עלי מאחורי גבי. קורא לי צבוע, יבש ופגום. אני צבוע? א–נ-י צ-ב-ו-ע? רציתי לשאוג עליו, אבל לפני שהספקתי שמתי לב לכינוי הנוסף. יבש. אי שם בשנות בחרותי המקדמות זעק המשגיח זצ"ל מנהמת ליבו לפני הבחורים בשיחה שלא נשכחה: 'יבש – פסול לברכה' ומאז אין כינוי גנאי גדול יותר בעיני מאשר יבש. אולי יש כינוי כזה, בעצם. פגום.
הטחתי אותו בקיר בעוצמה. מי הוא שיתנהג אלי בצורה כזו?! הכנסתי אותו לביתי, התלוויתי לריחו העז בכל מקום – וכך הוא מתייחס אלי? אראה לו בדיוק עם מי יש לו עסק.
הוא עף בזווית מדוייקת, פגע בקיר, נפתח, וכמו בומרנג שינה את כיוון תעופתו בכינון ישיר אלי.
כשקמתי הבחנתי כי הוא התפוצץ. הקיר, הרצפות, הבגדים – כולם היו מלאים בו, בשמפו.