הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
באהבה, מִמֲלַגָה.
השמש הזקן נאנח והגיף את דלתותיו של בית הכנסת הגדול. בית הכנסת הגדול 'עולה ומנחה' ששימש כמקום התפילה של יהודי מלגה היה שומם מתמיד. הצעירים שבבני הקהילה התחתנו עם נשים ממקומות אחרים ולא תמיד נשארו להתגורר בעיר, חלקם עלו לארץ ישראל. ואילו הצעירים שכן נשארו עברו להתפלל במקום אחר, כך שבבית הכנסת הוותיק נשארו קומץ מתפללים מבוגרים שהתפללו בקביעות בבית הכנסת.
"אלברטו, אתה מגיע היום לאסיפת הוועד של הקהילה?!" טפח רפאל על שכמו של השמש. "בעזרת ה', על מה ידברו היום באסיפה?" תהה אלברטו, נשק למזוזה וירד בצעדים איטיים את שלושת המדרגות. "אומרים שהולך להגיע לבית הכנסת רב חדש, רב צעיר שיפריח את השממה ויחזיר את בית הכנסת לימים הטובים כמו פעם שבית הכנסת היה מלא באנשים..."
שבוע לאחר מכן נחת בשדה התעופה, הרב אליהו בן שושן (שם בדוי) רב צעיר, נמרץ שקהילת יהודי מלגה האמינה שיש בכוחו לחולל מהפך ולהחזיר את הקהילה מן הבדידות והניכור שאפף אותה, לימים הטובים. בשנתיים האחרונות מאז שעזב הרב הקודם בני הקהילה היו שקועים בעצמם, הייתה חסרה דמות תורנית ולבבית שהיה בכוחה לקרב את הלבבות ולמשוך את בני הקהילה לאירועים המרכזיים. צעירי הקהילה גילו עניין רב בדמותו של הרב בן שושן והם נמשכו אחריו כפרפרים אל האור, הרב בן שושן הקרין עוצמה תורנית וידע הלכתי מקיף ונרחב, שיעוריו שנמסרו בטוב טעם ודעת, בשפה קולחת ובהירה משכו אחריו את האנשים. ומספר משתתפי השיעורים הלך וגדל, זקני הקהילה הביטו בפליאה בהתלכדות שנוצרה סביב הרב וציינו לעצמם כי זו הפעם הראשונה שרב כה צעיר מצליח לסחוף אחריו את חברי הקהילה באופן גורף. בראש השנה וביום הכיפורים עבר הרב בן שושן לפני התיבה כשליח ציבור וסחף אחריו את המתפללים בקולו הערב, תקע בשופר ומסר שיחות חוצבות להבות בימים הנוראים. בית הכנסת 'עולה ומנחה' שהרב בן שושן שימש כרבו, התמלא בצעירים והחל לחזור לימים הטובים. בחג הסוכות השתתפו רבים מבני הקהילה בתפילות, עלו לאחל 'חג שמח' לרבם ולשמוע את שיעוריו בעייני דיומא.
אבל ללא ספק, שיא השיאים עבור זקני הקהילה היו ההקפות השניות בשמחת תורה. מאות מבני הקהילה באו להשתתף באירוע שבשנים עברו, התקיים במתכונת מצומצמת של כמה עשרות אנשים. הרב בן שושן הכריז בדרשתו בערב שמחת תורה כי כל בני הקהילה מוזמנים לשמחת ההקפות השניות לכבודה של תורה, בבית הכנסת 'עולה ומנחה' כך שבשעה היעודה בית הכנסת היה מלא בסקרנים שבאו לראות מקרוב את ה'הקפות שניות'. בשעה היעודה החלו ההקפות כשבהקפה הראשונה כובד כמובן הרב הצעיר, הרב אליהו בן שושן פיזז וכרכר בכל עוז ופלגי זיעה נטפו מגופו, הוא שר בקול אדיר ועורר לשמחה גם את הציניקנים שבחברי הקהילה, אבל עדיין רוב האנשים עמדו בצדדי בית הכנסת כשהם ממאנים להשתתף במעגלים. השמחה הגדולה שלא הורגלו אליה בעת ההקפות, הייתה עבורם כהופעה מעניינת ותו לא... כל ניסיונותיו של הרב לסחוף אחריו את האנשים למעגלים עלו בתוהו ורק חלק מן המבוגרים השתתף באופן פעיל בריקודים הסוערים ובשירה שבזמן ההקפות.
"ראית את הרב בן שושן?" נעץ חביב את מרפקו בצלעותיו של ידידיה חברו הטוב, "ראית איך הוא רוקד? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה!"
"נראה לי שהרב חושב, שאם הוא ירקוד בכל הכוח. הוא יקבל שנה הבאה אתרוג מכסף, או לולב מזהב" השיב ידידיה בלגלוג. "שתוק" נעץ חביב את המרפק בחוזקה בצלעותיו. מולם עבר הרב בן שושן כשבידיו הספר תורה, כשהוא שר ורוקד. ידידיה הפך להיות אדום כסלק, ללא ספק הרב שמע היטב את ההערה העוקצנית שהשמיע, הוא לא חשב לרגע לפגוע בכבודו של הרב, אבל על הרב כך היה נראה, הדברים לא השפיעו במיוחד והוא המשיך בריקודים.
ההקפות הסתיימו, כל בני הקהילה התפזרו לביתם בתחושה מרוממת. גם אם רובם לא השתתפו ממש בריקודים, השמחה הסוחפת של הרב בן שושן ניכרה על פניהם, רובם ככולם הבטיחו לעצמם להשתתף בריקודים בשנה הבאה. רק ידידיה, הלך לביתו מבויש על המילים הפוגעות שיצאו מפיו על הרב, "אם שנה הבאה, הרב בן שושן לא יעשה הקפות שניות. זה יהיה רק בגללי..." חשב לעצמו. הוא רצה בכל מאודו, לגשת לרב ולבקש את סליחתו אבל הבושה מנעה זאת ממנו, כך חלפו להם החודשים הבאים במהירות. שנה חלפה לה, בית הכנסת הפך להיות מרכז של שיעורי תורה, כנסים יהודיים ואבן שואבת לכל התיירים היהודיים הפוקדים את העיר.
הימים הנוראים אף הם חלפו להם בהתעלות רוחנית וקהילת יהודי מלגה עמדו בפתחו של חג הסוכות. ידידיה המתין לערב שמחת תורה כדי לראות האם גם השנה תיערך שמחת 'הקפות שניות' כמו בשנה שעברה, הוא כבר הספיק להתחרט אלפי פעמים על המעשה הפזיז וגמר אומר בליבו שאם הרב לא יכריז על 'הקפות שניות' ייגש אליו, יבקש את סליחתו ויבקש ממנו לערוך אותם כמו בשנה הקודמת. בערב שמחת תורה, הגיע ידידיה כרוב בני הקהילה לדרשתו של הרב ובמיוחד כדי לשמוע האם גם השנה ייערכו ההקפות. הרב עמד על מקומו ופתח בדרשתו: "לכבוד אחיי ורעיי, בני קהילת מלגה המפוארת. אני רוצה בעזרת ה' גם השנה להזמין את כל בני הקהילה בלי יוצא מן הכלל, לשמחת הקפות שניות שתתקיים ברוב עם כאן בבית הכנסת..." הוא שתק לרגע והביט סביבו, אבן נגולה מעל ליבו של ידידיה והרב המשיך בדבריו: "למרות שבשנה הקודמת השמחה הייתה רבה, אני רוצה להכריז בזאת על תחרות 'גביע לולב הזהב' שאותו יקבל רק אותו אחד, שוועדת השופטים שתורכב מחברי הוועד של הקהילה. תקבע כי הוא רקד בכל כוחו בעת ההקפות לכבודה של תורה..." רחש של תדהמה, עבר בין הנאספים. ידידיה זכה לנעיצת מרפק הגונה מידידו. "ראית מה זה? הוא השתמש במה שאמרת אז!" לחש חביב, הסקרנות שעל פניהם של חברי הקהילה גאתה וכולם המתינו בדריכות למוצאי שמחת תורה.
במוצאי שמחת תורה, עוד לפני הזמן המיועד. כבר התמלא בית הכנסת מפה לפה, כאשר הגיע הרב בשעה היעודה בית הכנסת היה מלא אנשים. ההקפות החלו בשמחה מרקיעת שחקים, ריקודים סוערים התחוללו ברחבת בית הכנסת, אנשים ששנה שעברה עמדו כגלמים וצפו בריקודים היו כעת מגדולי הרקדנים בזמן ההקפות. שלושת חברי הוועד של הקהילה ששימשו כשופטים צפו בריקודים בהנאה. אנשים שמעולם איש לא חלם שירקדו באירועים מעין אלו, התגלו כתגליות השנה בכל מה שקשור לריקודים. בין הרקדנים, נצפה ידידיה כשהוא רוקד ארוכות עם הרב בן שושן. השמחה הגיעה לשמיים ואנשים נטפו מים במהלך הריקודים, כאשר בסיומו של הערב זכה אחד מבני הקהילה בגביע המיוחד – 'גביע לולב הזהב' אותו העניק לו הרב אליהו בן שושן, על שרקד בכל כוחו לכבודה של תורה בעת ההקפות...
משנה לשנה, הלכה השמחה וגאתה. שמעה של תחרות 'גביע לולב הזהב' יצא מספרד והגיע אף לוועידת רבני אירופה. בכל שנה היו מגיעים במיוחד יהודים מכל קצוות אירופה, כדי להשתתף בשמחת ההקפות של קהילת יהודי מלגה. משנה לשנה, אף עלו הפרסים לפרס ראשון, שני ושלישי לאור הביקוש הרב בקרב המשתתפים.
בשנה השלישית לתחילת התחרות של 'גביע לולב הזהב' לאחר ההקפה השביעית, כאשר בית הכנסת היה דחוס במאות אנשים נוטפים מים, לפני חלוקת הפרסים. קם נשיא הוועד וביקש את רשות הדיבור: "לפני שלוש שנים, כאשר הגיע לקהילתנו מורנו ורבנו. לא העלנו בדעתנו מהי כוחה של שמחה, מהי כוחה של אהבת תורה ויראת שמים" הכריז הנשיא. "כיוון שכך החלטנו בשם כל חברי הקהילה, להעניק לרבנו היקר מגילת קלף המביעה ולו במקצת את ההערכה הרבה שאנחנו רוחשים אליו. ולכן אני רוצה לקרוא אותה לפניכם" הוא כחכח בגרונו, פרש את מגילת הקלף המפוארת והחל להקריא: "למורנו ורבנו היקר, אשר בזכותו קיבלנו מעט מזעיר מושגים מהי כוחה של שמחה אמיתית מעומק הלב, מהו כוחה של תורה ויראת שמיים. בשם כל חברי קהילת יהודי מלגה, אנחנו רוצים לברך אותך שכשם ששמחת אותנו, החזרת את תפארת יהדות מלגה ובית הכנסת 'עולה ומנחה' למקומה, כך ישלם לך הקב"ה פועלך ותהא משכורתך שלימה מעם ה', כשם שהשמחה הגדולה בעת ההקפות הינה שמחה אמיתית, הבוקעת מעומקא דליבא, נזכה כולנו לחזות בראש מורנו ורבנו בתפארת ציון ובבניין ירושלים. יהי רצון שכשם שרקדת באותה שנה בעת ההקפות והדלקת את הניצוץ של שמחת תורה בליבנו, כך תזכה לרקוד בביאת המשיח ובבניין בית המקדש. באהבה, קהילת יהודי מֲלַגָה".
השמש הזקן נאנח והגיף את דלתותיו של בית הכנסת הגדול. בית הכנסת הגדול 'עולה ומנחה' ששימש כמקום התפילה של יהודי מלגה היה שומם מתמיד. הצעירים שבבני הקהילה התחתנו עם נשים ממקומות אחרים ולא תמיד נשארו להתגורר בעיר, חלקם עלו לארץ ישראל. ואילו הצעירים שכן נשארו עברו להתפלל במקום אחר, כך שבבית הכנסת הוותיק נשארו קומץ מתפללים מבוגרים שהתפללו בקביעות בבית הכנסת.
"אלברטו, אתה מגיע היום לאסיפת הוועד של הקהילה?!" טפח רפאל על שכמו של השמש. "בעזרת ה', על מה ידברו היום באסיפה?" תהה אלברטו, נשק למזוזה וירד בצעדים איטיים את שלושת המדרגות. "אומרים שהולך להגיע לבית הכנסת רב חדש, רב צעיר שיפריח את השממה ויחזיר את בית הכנסת לימים הטובים כמו פעם שבית הכנסת היה מלא באנשים..."
שבוע לאחר מכן נחת בשדה התעופה, הרב אליהו בן שושן (שם בדוי) רב צעיר, נמרץ שקהילת יהודי מלגה האמינה שיש בכוחו לחולל מהפך ולהחזיר את הקהילה מן הבדידות והניכור שאפף אותה, לימים הטובים. בשנתיים האחרונות מאז שעזב הרב הקודם בני הקהילה היו שקועים בעצמם, הייתה חסרה דמות תורנית ולבבית שהיה בכוחה לקרב את הלבבות ולמשוך את בני הקהילה לאירועים המרכזיים. צעירי הקהילה גילו עניין רב בדמותו של הרב בן שושן והם נמשכו אחריו כפרפרים אל האור, הרב בן שושן הקרין עוצמה תורנית וידע הלכתי מקיף ונרחב, שיעוריו שנמסרו בטוב טעם ודעת, בשפה קולחת ובהירה משכו אחריו את האנשים. ומספר משתתפי השיעורים הלך וגדל, זקני הקהילה הביטו בפליאה בהתלכדות שנוצרה סביב הרב וציינו לעצמם כי זו הפעם הראשונה שרב כה צעיר מצליח לסחוף אחריו את חברי הקהילה באופן גורף. בראש השנה וביום הכיפורים עבר הרב בן שושן לפני התיבה כשליח ציבור וסחף אחריו את המתפללים בקולו הערב, תקע בשופר ומסר שיחות חוצבות להבות בימים הנוראים. בית הכנסת 'עולה ומנחה' שהרב בן שושן שימש כרבו, התמלא בצעירים והחל לחזור לימים הטובים. בחג הסוכות השתתפו רבים מבני הקהילה בתפילות, עלו לאחל 'חג שמח' לרבם ולשמוע את שיעוריו בעייני דיומא.
אבל ללא ספק, שיא השיאים עבור זקני הקהילה היו ההקפות השניות בשמחת תורה. מאות מבני הקהילה באו להשתתף באירוע שבשנים עברו, התקיים במתכונת מצומצמת של כמה עשרות אנשים. הרב בן שושן הכריז בדרשתו בערב שמחת תורה כי כל בני הקהילה מוזמנים לשמחת ההקפות השניות לכבודה של תורה, בבית הכנסת 'עולה ומנחה' כך שבשעה היעודה בית הכנסת היה מלא בסקרנים שבאו לראות מקרוב את ה'הקפות שניות'. בשעה היעודה החלו ההקפות כשבהקפה הראשונה כובד כמובן הרב הצעיר, הרב אליהו בן שושן פיזז וכרכר בכל עוז ופלגי זיעה נטפו מגופו, הוא שר בקול אדיר ועורר לשמחה גם את הציניקנים שבחברי הקהילה, אבל עדיין רוב האנשים עמדו בצדדי בית הכנסת כשהם ממאנים להשתתף במעגלים. השמחה הגדולה שלא הורגלו אליה בעת ההקפות, הייתה עבורם כהופעה מעניינת ותו לא... כל ניסיונותיו של הרב לסחוף אחריו את האנשים למעגלים עלו בתוהו ורק חלק מן המבוגרים השתתף באופן פעיל בריקודים הסוערים ובשירה שבזמן ההקפות.
"ראית את הרב בן שושן?" נעץ חביב את מרפקו בצלעותיו של ידידיה חברו הטוב, "ראית איך הוא רוקד? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה!"
"נראה לי שהרב חושב, שאם הוא ירקוד בכל הכוח. הוא יקבל שנה הבאה אתרוג מכסף, או לולב מזהב" השיב ידידיה בלגלוג. "שתוק" נעץ חביב את המרפק בחוזקה בצלעותיו. מולם עבר הרב בן שושן כשבידיו הספר תורה, כשהוא שר ורוקד. ידידיה הפך להיות אדום כסלק, ללא ספק הרב שמע היטב את ההערה העוקצנית שהשמיע, הוא לא חשב לרגע לפגוע בכבודו של הרב, אבל על הרב כך היה נראה, הדברים לא השפיעו במיוחד והוא המשיך בריקודים.
ההקפות הסתיימו, כל בני הקהילה התפזרו לביתם בתחושה מרוממת. גם אם רובם לא השתתפו ממש בריקודים, השמחה הסוחפת של הרב בן שושן ניכרה על פניהם, רובם ככולם הבטיחו לעצמם להשתתף בריקודים בשנה הבאה. רק ידידיה, הלך לביתו מבויש על המילים הפוגעות שיצאו מפיו על הרב, "אם שנה הבאה, הרב בן שושן לא יעשה הקפות שניות. זה יהיה רק בגללי..." חשב לעצמו. הוא רצה בכל מאודו, לגשת לרב ולבקש את סליחתו אבל הבושה מנעה זאת ממנו, כך חלפו להם החודשים הבאים במהירות. שנה חלפה לה, בית הכנסת הפך להיות מרכז של שיעורי תורה, כנסים יהודיים ואבן שואבת לכל התיירים היהודיים הפוקדים את העיר.
הימים הנוראים אף הם חלפו להם בהתעלות רוחנית וקהילת יהודי מלגה עמדו בפתחו של חג הסוכות. ידידיה המתין לערב שמחת תורה כדי לראות האם גם השנה תיערך שמחת 'הקפות שניות' כמו בשנה שעברה, הוא כבר הספיק להתחרט אלפי פעמים על המעשה הפזיז וגמר אומר בליבו שאם הרב לא יכריז על 'הקפות שניות' ייגש אליו, יבקש את סליחתו ויבקש ממנו לערוך אותם כמו בשנה הקודמת. בערב שמחת תורה, הגיע ידידיה כרוב בני הקהילה לדרשתו של הרב ובמיוחד כדי לשמוע האם גם השנה ייערכו ההקפות. הרב עמד על מקומו ופתח בדרשתו: "לכבוד אחיי ורעיי, בני קהילת מלגה המפוארת. אני רוצה בעזרת ה' גם השנה להזמין את כל בני הקהילה בלי יוצא מן הכלל, לשמחת הקפות שניות שתתקיים ברוב עם כאן בבית הכנסת..." הוא שתק לרגע והביט סביבו, אבן נגולה מעל ליבו של ידידיה והרב המשיך בדבריו: "למרות שבשנה הקודמת השמחה הייתה רבה, אני רוצה להכריז בזאת על תחרות 'גביע לולב הזהב' שאותו יקבל רק אותו אחד, שוועדת השופטים שתורכב מחברי הוועד של הקהילה. תקבע כי הוא רקד בכל כוחו בעת ההקפות לכבודה של תורה..." רחש של תדהמה, עבר בין הנאספים. ידידיה זכה לנעיצת מרפק הגונה מידידו. "ראית מה זה? הוא השתמש במה שאמרת אז!" לחש חביב, הסקרנות שעל פניהם של חברי הקהילה גאתה וכולם המתינו בדריכות למוצאי שמחת תורה.
במוצאי שמחת תורה, עוד לפני הזמן המיועד. כבר התמלא בית הכנסת מפה לפה, כאשר הגיע הרב בשעה היעודה בית הכנסת היה מלא אנשים. ההקפות החלו בשמחה מרקיעת שחקים, ריקודים סוערים התחוללו ברחבת בית הכנסת, אנשים ששנה שעברה עמדו כגלמים וצפו בריקודים היו כעת מגדולי הרקדנים בזמן ההקפות. שלושת חברי הוועד של הקהילה ששימשו כשופטים צפו בריקודים בהנאה. אנשים שמעולם איש לא חלם שירקדו באירועים מעין אלו, התגלו כתגליות השנה בכל מה שקשור לריקודים. בין הרקדנים, נצפה ידידיה כשהוא רוקד ארוכות עם הרב בן שושן. השמחה הגיעה לשמיים ואנשים נטפו מים במהלך הריקודים, כאשר בסיומו של הערב זכה אחד מבני הקהילה בגביע המיוחד – 'גביע לולב הזהב' אותו העניק לו הרב אליהו בן שושן, על שרקד בכל כוחו לכבודה של תורה בעת ההקפות...
משנה לשנה, הלכה השמחה וגאתה. שמעה של תחרות 'גביע לולב הזהב' יצא מספרד והגיע אף לוועידת רבני אירופה. בכל שנה היו מגיעים במיוחד יהודים מכל קצוות אירופה, כדי להשתתף בשמחת ההקפות של קהילת יהודי מלגה. משנה לשנה, אף עלו הפרסים לפרס ראשון, שני ושלישי לאור הביקוש הרב בקרב המשתתפים.
בשנה השלישית לתחילת התחרות של 'גביע לולב הזהב' לאחר ההקפה השביעית, כאשר בית הכנסת היה דחוס במאות אנשים נוטפים מים, לפני חלוקת הפרסים. קם נשיא הוועד וביקש את רשות הדיבור: "לפני שלוש שנים, כאשר הגיע לקהילתנו מורנו ורבנו. לא העלנו בדעתנו מהי כוחה של שמחה, מהי כוחה של אהבת תורה ויראת שמים" הכריז הנשיא. "כיוון שכך החלטנו בשם כל חברי הקהילה, להעניק לרבנו היקר מגילת קלף המביעה ולו במקצת את ההערכה הרבה שאנחנו רוחשים אליו. ולכן אני רוצה לקרוא אותה לפניכם" הוא כחכח בגרונו, פרש את מגילת הקלף המפוארת והחל להקריא: "למורנו ורבנו היקר, אשר בזכותו קיבלנו מעט מזעיר מושגים מהי כוחה של שמחה אמיתית מעומק הלב, מהו כוחה של תורה ויראת שמיים. בשם כל חברי קהילת יהודי מלגה, אנחנו רוצים לברך אותך שכשם ששמחת אותנו, החזרת את תפארת יהדות מלגה ובית הכנסת 'עולה ומנחה' למקומה, כך ישלם לך הקב"ה פועלך ותהא משכורתך שלימה מעם ה', כשם שהשמחה הגדולה בעת ההקפות הינה שמחה אמיתית, הבוקעת מעומקא דליבא, נזכה כולנו לחזות בראש מורנו ורבנו בתפארת ציון ובבניין ירושלים. יהי רצון שכשם שרקדת באותה שנה בעת ההקפות והדלקת את הניצוץ של שמחת תורה בליבנו, כך תזכה לרקוד בביאת המשיח ובבניין בית המקדש. באהבה, קהילת יהודי מֲלַגָה".
