הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
"אתה פשוט ילד שובב" הטיח בו הרב'ה חיים מול כל ילדי הכיתה. זה היה כבר לפני שנתיים בכיתה ג', אחרי שהוא הניח חלזונות בתוך הקלסר של הרב'ה ואלו החלו לזחול החוצה באמצע השיעור.
מאז השם 'דובי השובב' כבר הפך למותג, כשמלמדים בכיתה ב' רצו להסביר לילדים למה אסור לקום מהכיסא בלא רשות, הם פשוט אמרו "אם תקומו מהכיסא בלי רשות אחר כך אתם תדרדרו לדלג מעל הגדר הגבוהה המקיפה את חצר בית הספר ולשבור את הרגל כמו דובי השובב". כשהמנהל זעם על תלמיד שהשתלשל מהחלון לתוך חדר האוכל כי הדלת הייתה נעולה, הוא פשוט צעק עליו "אני לא מאמין שאתה עשית דבר כזה, אולי קוראים לך דובי השובב?"
דובי כפי שאתם ודאי מבינים לא היה ילד רע, למען האמת הוא אפילו לא ענה להגדרה ילד שרע לו. היה לו בית חם ואוהב והוא אף בורך בכשרונות, אבל הוא לא היה מסוגל. ADHD אבחן מומחה אחד, בעיות התנהגות ממדרגה ראשונה פסקה בנחרצות פסיכולוגית כבודה, "פשוט אין לו סבלנות" הפטיר סביו בפשטות מול חוות הדעת המלומדות מדי לטעמו. אבל דובי, הילד המנומש עם הפאות המדובללות, תמיד עשה מה שבעיני כולם נחשב לרע.
יום אחד חש הרב'ה בדיוק כפי הקלישאה, שזהו זה עכשיו דובי כבר הגדיש את הסאה.
באותו שבוע החליפו בחיידר את הדלתות הישנות וחורקות בחדרי הכיתות לחדשות, בינתיים עד לפינויים בידי מחלקת התברואה של העירייה, הונחו הדלתות בערימה גבוהה ליד שער הכניסה. כל הילדים שמחו על המציאה, טיפסו וקיפצו מעל הערימה, לקחו כל יום את הדלתות וסידרו אותם בצורה אחרת, משובה עליזה כפי שמצופה מילדים בני גילם.
אבל רק ילד אחד התעלה מעל כולם.
בהפסקה הגדולה של הצהריים, נשמע הצלצול הגואל, המוני ילדים פרצו מתוך הכיתות לעבר החצר והנה הפתעה, החצבאני בא לבקר. כל החצר הייתה מוצפת במים שממשיכים לזרום מתוך הזרנוקים והספרינקלרים שמיועדים בעצם לכיבוי אש, בתוך כל הנהר הזה שטות להם לוחות עץ מדלתות מפורקות ועל כל אחד מהם רשום גונדולה, סירה או קאנו, בתווך שובבנו מנצח על כל המלאכה ומכריז "עשר שקל לשייט של חמש דקות אפשר לשלם גם בפרקי משניות".
הרב'ה לקח דף ועט וכתב לאבא מכתב ארוך, הוא פירט בו את כל המאורעות והעוולות, כולם, הקטנות והגדולות, לא מחסיר אפילו לא זריקה אחת של מטוס נייר. דובי הלך הביתה ברגליים כושלות, חושב כל הדרך איך אבא שלו יגיב הוא היה בטוח שהפעם הוא לא יבליג. וכך משלים עם מר גורלו כמעט נכנס הביתה, לפתע נעצר, רעיון נצנץ במוחו. הוא רץ מהר למטה למחסן, כמובן שהוא הצליח לפתוח את הדלת הנעולה, ניגש לארגז אביזרי הפורים והוציא משם מסיכה מרופטת של טראמפ עם תסרוקת של קים ג'ונג און. הוא עלה הביתה ופצח בהצגה לכל המשפחה, הוא שעשע את כולם בחיקויים עלובים, מכניס אותם לאווירה העליזה כשגם ההורים מצטרפים לחגיגה. או אז השחיל את המכתב המפליל לידי אביו, "ככה הוא לא יוכל לשפוט אותי מידי בחומרא" הבליע דובי מחשבה, תוך שהוא ממהר לחזור לחגיגה.
גם אנחנו נשלחים בהגיע ראש השנה עם מכתב ארוך לבית דין של מעלה, מפורטים בו כל המאורעות והעוולות, כולם, הקטנות והגדולות. כדאי גם לנו לעטות מסיכה, על כמה שהיינו רגילים ללמוד נוסיף עוד דף גמרא, אם לא הקפדנו כל השנה, בהגיע ימי התשובה לא נאכל פת עכו"ם וכך אפילו אם יש באמתחתנו כמה וכמה חטאים, נגרום לבת שחוק אצל אבא שבשמיים. כך נשחיל את הפתק המפליל ועדיין נזכה בדין.
על זה אמר דוד המלך "אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון" שמאושר העם הזה שיודע את הנוסחה, תוקעים תרועה מזמרים ומשמחים, גורמים לאור פניך אצל ריבונו של עולם ובכך יהלכון.
"אתה פשוט ילד שובב" הטיח בו הרב'ה חיים מול כל ילדי הכיתה. זה היה כבר לפני שנתיים בכיתה ג', אחרי שהוא הניח חלזונות בתוך הקלסר של הרב'ה ואלו החלו לזחול החוצה באמצע השיעור.
מאז השם 'דובי השובב' כבר הפך למותג, כשמלמדים בכיתה ב' רצו להסביר לילדים למה אסור לקום מהכיסא בלא רשות, הם פשוט אמרו "אם תקומו מהכיסא בלי רשות אחר כך אתם תדרדרו לדלג מעל הגדר הגבוהה המקיפה את חצר בית הספר ולשבור את הרגל כמו דובי השובב". כשהמנהל זעם על תלמיד שהשתלשל מהחלון לתוך חדר האוכל כי הדלת הייתה נעולה, הוא פשוט צעק עליו "אני לא מאמין שאתה עשית דבר כזה, אולי קוראים לך דובי השובב?"
דובי כפי שאתם ודאי מבינים לא היה ילד רע, למען האמת הוא אפילו לא ענה להגדרה ילד שרע לו. היה לו בית חם ואוהב והוא אף בורך בכשרונות, אבל הוא לא היה מסוגל. ADHD אבחן מומחה אחד, בעיות התנהגות ממדרגה ראשונה פסקה בנחרצות פסיכולוגית כבודה, "פשוט אין לו סבלנות" הפטיר סביו בפשטות מול חוות הדעת המלומדות מדי לטעמו. אבל דובי, הילד המנומש עם הפאות המדובללות, תמיד עשה מה שבעיני כולם נחשב לרע.
יום אחד חש הרב'ה בדיוק כפי הקלישאה, שזהו זה עכשיו דובי כבר הגדיש את הסאה.
באותו שבוע החליפו בחיידר את הדלתות הישנות וחורקות בחדרי הכיתות לחדשות, בינתיים עד לפינויים בידי מחלקת התברואה של העירייה, הונחו הדלתות בערימה גבוהה ליד שער הכניסה. כל הילדים שמחו על המציאה, טיפסו וקיפצו מעל הערימה, לקחו כל יום את הדלתות וסידרו אותם בצורה אחרת, משובה עליזה כפי שמצופה מילדים בני גילם.
אבל רק ילד אחד התעלה מעל כולם.
בהפסקה הגדולה של הצהריים, נשמע הצלצול הגואל, המוני ילדים פרצו מתוך הכיתות לעבר החצר והנה הפתעה, החצבאני בא לבקר. כל החצר הייתה מוצפת במים שממשיכים לזרום מתוך הזרנוקים והספרינקלרים שמיועדים בעצם לכיבוי אש, בתוך כל הנהר הזה שטות להם לוחות עץ מדלתות מפורקות ועל כל אחד מהם רשום גונדולה, סירה או קאנו, בתווך שובבנו מנצח על כל המלאכה ומכריז "עשר שקל לשייט של חמש דקות אפשר לשלם גם בפרקי משניות".
הרב'ה לקח דף ועט וכתב לאבא מכתב ארוך, הוא פירט בו את כל המאורעות והעוולות, כולם, הקטנות והגדולות, לא מחסיר אפילו לא זריקה אחת של מטוס נייר. דובי הלך הביתה ברגליים כושלות, חושב כל הדרך איך אבא שלו יגיב הוא היה בטוח שהפעם הוא לא יבליג. וכך משלים עם מר גורלו כמעט נכנס הביתה, לפתע נעצר, רעיון נצנץ במוחו. הוא רץ מהר למטה למחסן, כמובן שהוא הצליח לפתוח את הדלת הנעולה, ניגש לארגז אביזרי הפורים והוציא משם מסיכה מרופטת של טראמפ עם תסרוקת של קים ג'ונג און. הוא עלה הביתה ופצח בהצגה לכל המשפחה, הוא שעשע את כולם בחיקויים עלובים, מכניס אותם לאווירה העליזה כשגם ההורים מצטרפים לחגיגה. או אז השחיל את המכתב המפליל לידי אביו, "ככה הוא לא יוכל לשפוט אותי מידי בחומרא" הבליע דובי מחשבה, תוך שהוא ממהר לחזור לחגיגה.
גם אנחנו נשלחים בהגיע ראש השנה עם מכתב ארוך לבית דין של מעלה, מפורטים בו כל המאורעות והעוולות, כולם, הקטנות והגדולות. כדאי גם לנו לעטות מסיכה, על כמה שהיינו רגילים ללמוד נוסיף עוד דף גמרא, אם לא הקפדנו כל השנה, בהגיע ימי התשובה לא נאכל פת עכו"ם וכך אפילו אם יש באמתחתנו כמה וכמה חטאים, נגרום לבת שחוק אצל אבא שבשמיים. כך נשחיל את הפתק המפליל ועדיין נזכה בדין.
על זה אמר דוד המלך "אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון" שמאושר העם הזה שיודע את הנוסחה, תוקעים תרועה מזמרים ומשמחים, גורמים לאור פניך אצל ריבונו של עולם ובכך יהלכון.
עפ"י הגרש"ד פינקוס זצ"ל
