הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זה תחילת הספר פדהאל אשר כתבתי לפני כמה שנים,
הכתיבה לא משהו, היא חצי חיקוי של מ. קינן וחצי אירוניה (לא יודעת בעצמי בדיוק מה)
לכן לא לשפוט... ונא לקחת בקליל
בס"ד
אלרון היטיב את גלימת הערב החורפית שלו, ובצעדים זריזים חצה את הרחוב מול שער הכניסה הרחב הקבוע בחומה ממול. השומר שעמד בפשפש השער נעץ בו מבטים חשדניים ומסוקרנים כאחד, ואלרון נאנח לרגע, נשם עמוקות, ואמר, "מסור למר עצמיאן שאלרון מבקש להפגש עימו".
השומר הנהן בראשו, והעביר את המשפט הלאה, למה שהתרחש מספר דקות מאוחר יותר לא ציפה אפילו אלרון.
מר עצמיאן, או יותר נכון דיאלידאן לשעבר, פתח בעצמו את דלת האחוזה, ובצעדי ריצה קרב למול השער.
"אלרון!" הוא פרש את ידיו, כאילו מבקש הוא לחבק את האדם שמעבר לשער. "אלרון!"
אלרון חייך לידידו הנושן, אשר חמש שנים לא שזף בו את מבטו, חכך בדעתו, ולבסוף אמר, "לא מצאת לך חומת הגנה נסתרת יותר, נסיך שלי?"
שלוואן עיגם את פניו לרגע. הבדידות במבצר הענק היתה קשה לו יותר משניתן לשער.
"יש לך מבצר מבודד יותר?" הוא שאל בכאב, בעוד שניהם עדיין עומדים משני עברי השער. "בתי הקטנה מנוחה לא יודעת מנוחה. משתעממת היא בין כתלי האבן, ואשתי, ליאה, בת הכפר לשעבר, רגילה למרחב הפתוח".
"ואתה?" מוצא אלרון את עצמו שואל. "למה רגיל נסיך כוזרי?"
אבל לשלוואן אין כח להגות בשאלה מעין זו. "מה קורה איתך?" הוא שואל. "איך אתה מסתדר באלעזן?"
"אני עובד שם בתור טוחן". אלרון תמיד היה עניו. "בודאי שמעת על משואל הטוחן מפיו של מהללאל, אשר גדל בביתו עד גיל חמש".
"לא בדיוק". שלוואן נאנח. "מהללאל מסרב לתת לי יחס של ידיד, הוא טוען כי הטעתי אותו והייתי צבוע כלפיו".
"לא באמת!" אלרון מופתע, מאוד. "הוא הרי נודע באופיו הרך ובטוב ליבו ומידותיו. לא יתכן, שלוואן!"
שלוואן טלטל את ראשו הגדול. "גם אני חשבתי שאולי הגיע איזה כפיל צעיר והחליף את מקומו. מהללאל הזכור לטוב".
∞
בס"ד
פרק ראשון / פדהאל
תמיד היה צוחק מַארד, ואומר שרק תמימות בת דורות יכולה לגרום לו לבקש פעם אחר פעם להצטרף אליו כאשר הוא יוצא בבוקר השכם.
"ורק בגלל שאתה לא באמת יודע מה זה לעבוד בשרות של ראשי הקהל במפורטאד". חתם באינפוף קל של קולו, גורם לפדהאל הצעיר להסב את כתפיו הצרות ולחמוק אל הגינה.
בגינה הגדולה, בין זריעת ערוגה אחת לחרישתה של אחרת, היה לו די זמן לחשוב ולשער אילו עבודות בזויות ושחורות מבישות כל כך את מארד, אבל למרות שהגה בכך רבות, לא הצליח להבין בדיוק את חששותיו של האיש.
במה הוא כבר מתעסק? בניקוי בורות ביוב שהצחנה עולה מהם? בסחיבת עגלות בקר על כתפיו? בקבירת מתים?
וגם אם כן, מה כל כך מרתיע אותו שעיניים צעירות ותמימות כשלו יחזו בכך? הוא הרי, כמה עצוב לדעת, בסך הכל בן של בוגד שפל, שלמרות הממצאים המחפירים שהתגלו על יוסף דיאלידאן עדיין מנשק את שולי גלימתו של זה. ממה מארד מתבייש? ואולי הוא חושש?
שנתיים תמימות עברו מאז הפעם האחרונה שביקש ממארד להצטרף אליו למפורטאד. שנתיים בהן בגר, החכים, העבה את שריריו על כלי החרישה, וגם קנה אי אילו ידיעות בעולם שסביבו.
שוב לא עניין אותו חיוכו המסתורי של מארד בכל בוקר, יותר היה נראה לו האיש כמסכן, וכאחד שאינו מבין בעצמו שאין צורך וחבל על הכוחות שהוא משקיע בחוסר נעימות ברמה שכזאת.
אבל הבוקר, בשונה מארבע וחמש השנים שעברו עליהם בצוותא, לא נראה שום חיוך על פניו המקומטות של מארד. להיפך, ניתן היה לראות שהאיש אפילו עצוב, או יותר נכון מבוהל.
"מה קרה?" הוא ניסה לשוות לקולו תמימות, שגורמת למארד רגיעה מסויימת. "איפה החיוך והשמחה, מארד?"
מארד הסב אליו את פניו. גבותיו המכווצות התיישרו לרגע כשראה את תנוחתו של פדהאל. "אתה מזכיר את אביך מאוד". הוא אמר בכבדות. "יותר מידי".
המשפט היה מפתיע, אבל יותר מכך מוזר ממש. תמיד טענו באוזניו שפניו עזות המבע שייכות למשפחתה של אימו, ומלבד זאת – מארד מעולם לא דיבר על אביו בצורה כזאת, מבלי להוסיף כינוי לטיני שאינו ברור לפדהאל.
"מה פרוש 'יותר מידי', בן דודי הבוגר?"
מארד נשך את שפתיו, כולא אנחה. "יכולים לזהות אותך ברחוב עוד לפני שתוציא את סנטרך העקשן מעבר לוילון המרכבה". הוא סקר את הבעתו המבולבלת של הנער. "אתה לא מבין על מה אני מדבר, אה?"
"בודאי שאני לא מבין". פדהאל הסיט תלתל צהוב שהסתיר את עיניו. "אני מסתובב ברחובות מאז שנולדתי, יותר נכון, מאז שלמדתי ללכת בכוחות עצמי. כבר אז ידעו כולם את זהותו של אבי. גם היום מודעים כולם לעובדה שאבא שלי הוא אחד מראשי השלטון בכוזר השנייה".
"אבל בזאיר אף פעם לא ביקרת". קדרות אפפה את מארד. "יש שם יותר מידי ידידים מהעבר שיכולים לזהות אותך".
הבנה, דקה כקרום של ביצה הנצה במוחו של פדהאל. "אתה מתכוון להודיע לי שאני הולך לנסוע לזאיר בעתיד הקרוב?"
"בעתיד הקרוב?" מארד הרים את עפעפיו, פרצופו שידר תמיהה רבה. "רגע, אתה רוצה להגיד לי שאמא שלך לא אמרה לך כלום אתמול?"
"אמא שלי?" פדהאל משך בכתפיו. "ישנתי הלילה בביתו של רנן, הוא ביקש שאבוא לעזור לו לקטוף את הכרוב בעלות השחר".
מארד נעץ בו לרגע מבט חסר אמון, ולבסוף נד בראשו. "אנחנו נוסעים לזאיר, אתה, אמא שלך ואני. קח לך קצת בגדים ומטבעות. יוצאים עוד חצי שעה בדיוק".
"עוד חצי שעה, מארד? אתה לא רציני!" קולו של פדהאל קרקר בצחוק נדהם. "איך אתה יכול להודיע לי דבר כזה עכשיו? ולכמה זמן הולכת להיות הנסיעה הזאת? ואם אני כבר שואל, אז, למען ה', מה המטרה שלה בכלל?!"
מארד העיף מבט החוצה, בוחן את מיקומה המדוייק של השמש. "מאוחר מאוד". הוא הרים בתנועות מהירות את תרמילו הגדול. "אין זמן עכשיו להסברים, פדהאל. נדבר אחר כך".
מארד, אמנם, גדול ממנו בעשר שנים תמימות, וגם ראה קצת יותר דברים ממה שהוא הספיק בשבע עשרה שנותיו לראות בתוך הכפר המצומצם שלו. מארד גם זוכר בבהירות את המלכתו של יוסף דיאלידאן, את הצטרפותו של אבא שלו לכוזר השנייה, וגם חווה אי אילו מלחמות קשות בשנים בהן שירת בצבאה של כוזר האמיתית. ובכל זאת, פדהאל חש שהוא מתקשה לסמוך על שיקול דעתו של בן דודו, שמאז ומתמיד לא העריך נכונה שיש לו עוד חיים פרטיים משלו מעבר לעבודת השדה והמשפחה המצומצמת, והזלזול הזה בזמנו ובשיקוליו מזרים את דמו מהר יותר, וגורם לו, בחוסר הגיון רגעי, לפנות אל האורווה שמאחורי הבית ולהתעלם מהנסיעה הקרבה.
עשרים דקות תמימות חולפות עליו ליד הסוסים, ובסופן הוא שומט את המברשת שנועדה להבריש את זנבם ולמהר אל הבית. זה יהיה טפשי למדי להתקע בלי חפצים בנסיעה הבלתי ברורה הזאת, והוא מכיר את עצמו היטב בשביל לדעת שאם אמא שלו תורה לו להצטרף הוא יעשה כבקשתה.
∞
שלוש שנים חלפו מאז אסף את עצמותיו אחת לאחת, וגרר את עצמו בכוחות על אנושיים למקום יישוב. שלוש שנים חלפו מאז הובסו השודדים בקרב וראשו של גאלן נערף. כבר שלוש שנים הוא מכיר את משעוליו של הכפר התמים הזה, קם בוקר בוקר ומודה לאלוקים על חייו שנתנו לו מחדש ועל היכולת לנסות ולממש סוף סוף את חלומו.
אבל הבוקר הזה, בשונה משאר הבקרים, הוא מתקשה למדי להסתיר את חיוכו המרחף על שפתיו. חיוך של ספק אושר אמיתי, וספק חיוכו של אדם שיצא לחרות, שכן לאחרונה הצטבר בכיסו סכום כסף שמאפשר לו לרכוש עכשיו בית קטן וצנוע, בקצות הכפר השלו והציורי שלמד לאהוב. הבוקר יחתום סוף סוף את חוזה המכירה עם המוכר של הבית, ובניהו היה מרוגש לגמרי.
לפני שלוש שנים עוד הרהר בניהו מה דעתם של החשובים באתיל אודותיו. עניין אותו ממש לדעת מהם הסיפורים המתהלכים אודותיו ברחובות, האם מלעיזים עליו שהצטרף לאויביו של אחיו ומת בבוגדנותו, או שמה יש מעט בינה ומחשבה אחרת בקודקודם.
בגישושיו אחר פיסת המידע הזאת, התברר לו למפרע שאף אחד אינו יודע בברור מה קרה לנסיך יקוואל לאחר שברח, יש שמועות קלושות כי נהרג בעת שרעדה האדמה סמוך לאחוזת בנטיליאן, אך אלו שמועות קלושות ובלתי מאומתות.
עכשיו הוא נהנה מהחרות ומהגשמת חלומו לחיים גבוהים ואמיתיים יותר.
הכתיבה לא משהו, היא חצי חיקוי של מ. קינן וחצי אירוניה (לא יודעת בעצמי בדיוק מה)
לכן לא לשפוט... ונא לקחת בקליל
בס"ד
אלרון היטיב את גלימת הערב החורפית שלו, ובצעדים זריזים חצה את הרחוב מול שער הכניסה הרחב הקבוע בחומה ממול. השומר שעמד בפשפש השער נעץ בו מבטים חשדניים ומסוקרנים כאחד, ואלרון נאנח לרגע, נשם עמוקות, ואמר, "מסור למר עצמיאן שאלרון מבקש להפגש עימו".
השומר הנהן בראשו, והעביר את המשפט הלאה, למה שהתרחש מספר דקות מאוחר יותר לא ציפה אפילו אלרון.
מר עצמיאן, או יותר נכון דיאלידאן לשעבר, פתח בעצמו את דלת האחוזה, ובצעדי ריצה קרב למול השער.
"אלרון!" הוא פרש את ידיו, כאילו מבקש הוא לחבק את האדם שמעבר לשער. "אלרון!"
אלרון חייך לידידו הנושן, אשר חמש שנים לא שזף בו את מבטו, חכך בדעתו, ולבסוף אמר, "לא מצאת לך חומת הגנה נסתרת יותר, נסיך שלי?"
שלוואן עיגם את פניו לרגע. הבדידות במבצר הענק היתה קשה לו יותר משניתן לשער.
"יש לך מבצר מבודד יותר?" הוא שאל בכאב, בעוד שניהם עדיין עומדים משני עברי השער. "בתי הקטנה מנוחה לא יודעת מנוחה. משתעממת היא בין כתלי האבן, ואשתי, ליאה, בת הכפר לשעבר, רגילה למרחב הפתוח".
"ואתה?" מוצא אלרון את עצמו שואל. "למה רגיל נסיך כוזרי?"
אבל לשלוואן אין כח להגות בשאלה מעין זו. "מה קורה איתך?" הוא שואל. "איך אתה מסתדר באלעזן?"
"אני עובד שם בתור טוחן". אלרון תמיד היה עניו. "בודאי שמעת על משואל הטוחן מפיו של מהללאל, אשר גדל בביתו עד גיל חמש".
"לא בדיוק". שלוואן נאנח. "מהללאל מסרב לתת לי יחס של ידיד, הוא טוען כי הטעתי אותו והייתי צבוע כלפיו".
"לא באמת!" אלרון מופתע, מאוד. "הוא הרי נודע באופיו הרך ובטוב ליבו ומידותיו. לא יתכן, שלוואן!"
שלוואן טלטל את ראשו הגדול. "גם אני חשבתי שאולי הגיע איזה כפיל צעיר והחליף את מקומו. מהללאל הזכור לטוב".
∞
בס"ד
פרק ראשון / פדהאל
תמיד היה צוחק מַארד, ואומר שרק תמימות בת דורות יכולה לגרום לו לבקש פעם אחר פעם להצטרף אליו כאשר הוא יוצא בבוקר השכם.
"ורק בגלל שאתה לא באמת יודע מה זה לעבוד בשרות של ראשי הקהל במפורטאד". חתם באינפוף קל של קולו, גורם לפדהאל הצעיר להסב את כתפיו הצרות ולחמוק אל הגינה.
בגינה הגדולה, בין זריעת ערוגה אחת לחרישתה של אחרת, היה לו די זמן לחשוב ולשער אילו עבודות בזויות ושחורות מבישות כל כך את מארד, אבל למרות שהגה בכך רבות, לא הצליח להבין בדיוק את חששותיו של האיש.
במה הוא כבר מתעסק? בניקוי בורות ביוב שהצחנה עולה מהם? בסחיבת עגלות בקר על כתפיו? בקבירת מתים?
וגם אם כן, מה כל כך מרתיע אותו שעיניים צעירות ותמימות כשלו יחזו בכך? הוא הרי, כמה עצוב לדעת, בסך הכל בן של בוגד שפל, שלמרות הממצאים המחפירים שהתגלו על יוסף דיאלידאן עדיין מנשק את שולי גלימתו של זה. ממה מארד מתבייש? ואולי הוא חושש?
שנתיים תמימות עברו מאז הפעם האחרונה שביקש ממארד להצטרף אליו למפורטאד. שנתיים בהן בגר, החכים, העבה את שריריו על כלי החרישה, וגם קנה אי אילו ידיעות בעולם שסביבו.
שוב לא עניין אותו חיוכו המסתורי של מארד בכל בוקר, יותר היה נראה לו האיש כמסכן, וכאחד שאינו מבין בעצמו שאין צורך וחבל על הכוחות שהוא משקיע בחוסר נעימות ברמה שכזאת.
אבל הבוקר, בשונה מארבע וחמש השנים שעברו עליהם בצוותא, לא נראה שום חיוך על פניו המקומטות של מארד. להיפך, ניתן היה לראות שהאיש אפילו עצוב, או יותר נכון מבוהל.
"מה קרה?" הוא ניסה לשוות לקולו תמימות, שגורמת למארד רגיעה מסויימת. "איפה החיוך והשמחה, מארד?"
מארד הסב אליו את פניו. גבותיו המכווצות התיישרו לרגע כשראה את תנוחתו של פדהאל. "אתה מזכיר את אביך מאוד". הוא אמר בכבדות. "יותר מידי".
המשפט היה מפתיע, אבל יותר מכך מוזר ממש. תמיד טענו באוזניו שפניו עזות המבע שייכות למשפחתה של אימו, ומלבד זאת – מארד מעולם לא דיבר על אביו בצורה כזאת, מבלי להוסיף כינוי לטיני שאינו ברור לפדהאל.
"מה פרוש 'יותר מידי', בן דודי הבוגר?"
מארד נשך את שפתיו, כולא אנחה. "יכולים לזהות אותך ברחוב עוד לפני שתוציא את סנטרך העקשן מעבר לוילון המרכבה". הוא סקר את הבעתו המבולבלת של הנער. "אתה לא מבין על מה אני מדבר, אה?"
"בודאי שאני לא מבין". פדהאל הסיט תלתל צהוב שהסתיר את עיניו. "אני מסתובב ברחובות מאז שנולדתי, יותר נכון, מאז שלמדתי ללכת בכוחות עצמי. כבר אז ידעו כולם את זהותו של אבי. גם היום מודעים כולם לעובדה שאבא שלי הוא אחד מראשי השלטון בכוזר השנייה".
"אבל בזאיר אף פעם לא ביקרת". קדרות אפפה את מארד. "יש שם יותר מידי ידידים מהעבר שיכולים לזהות אותך".
הבנה, דקה כקרום של ביצה הנצה במוחו של פדהאל. "אתה מתכוון להודיע לי שאני הולך לנסוע לזאיר בעתיד הקרוב?"
"בעתיד הקרוב?" מארד הרים את עפעפיו, פרצופו שידר תמיהה רבה. "רגע, אתה רוצה להגיד לי שאמא שלך לא אמרה לך כלום אתמול?"
"אמא שלי?" פדהאל משך בכתפיו. "ישנתי הלילה בביתו של רנן, הוא ביקש שאבוא לעזור לו לקטוף את הכרוב בעלות השחר".
מארד נעץ בו לרגע מבט חסר אמון, ולבסוף נד בראשו. "אנחנו נוסעים לזאיר, אתה, אמא שלך ואני. קח לך קצת בגדים ומטבעות. יוצאים עוד חצי שעה בדיוק".
"עוד חצי שעה, מארד? אתה לא רציני!" קולו של פדהאל קרקר בצחוק נדהם. "איך אתה יכול להודיע לי דבר כזה עכשיו? ולכמה זמן הולכת להיות הנסיעה הזאת? ואם אני כבר שואל, אז, למען ה', מה המטרה שלה בכלל?!"
מארד העיף מבט החוצה, בוחן את מיקומה המדוייק של השמש. "מאוחר מאוד". הוא הרים בתנועות מהירות את תרמילו הגדול. "אין זמן עכשיו להסברים, פדהאל. נדבר אחר כך".
מארד, אמנם, גדול ממנו בעשר שנים תמימות, וגם ראה קצת יותר דברים ממה שהוא הספיק בשבע עשרה שנותיו לראות בתוך הכפר המצומצם שלו. מארד גם זוכר בבהירות את המלכתו של יוסף דיאלידאן, את הצטרפותו של אבא שלו לכוזר השנייה, וגם חווה אי אילו מלחמות קשות בשנים בהן שירת בצבאה של כוזר האמיתית. ובכל זאת, פדהאל חש שהוא מתקשה לסמוך על שיקול דעתו של בן דודו, שמאז ומתמיד לא העריך נכונה שיש לו עוד חיים פרטיים משלו מעבר לעבודת השדה והמשפחה המצומצמת, והזלזול הזה בזמנו ובשיקוליו מזרים את דמו מהר יותר, וגורם לו, בחוסר הגיון רגעי, לפנות אל האורווה שמאחורי הבית ולהתעלם מהנסיעה הקרבה.
עשרים דקות תמימות חולפות עליו ליד הסוסים, ובסופן הוא שומט את המברשת שנועדה להבריש את זנבם ולמהר אל הבית. זה יהיה טפשי למדי להתקע בלי חפצים בנסיעה הבלתי ברורה הזאת, והוא מכיר את עצמו היטב בשביל לדעת שאם אמא שלו תורה לו להצטרף הוא יעשה כבקשתה.
∞
שלוש שנים חלפו מאז אסף את עצמותיו אחת לאחת, וגרר את עצמו בכוחות על אנושיים למקום יישוב. שלוש שנים חלפו מאז הובסו השודדים בקרב וראשו של גאלן נערף. כבר שלוש שנים הוא מכיר את משעוליו של הכפר התמים הזה, קם בוקר בוקר ומודה לאלוקים על חייו שנתנו לו מחדש ועל היכולת לנסות ולממש סוף סוף את חלומו.
אבל הבוקר הזה, בשונה משאר הבקרים, הוא מתקשה למדי להסתיר את חיוכו המרחף על שפתיו. חיוך של ספק אושר אמיתי, וספק חיוכו של אדם שיצא לחרות, שכן לאחרונה הצטבר בכיסו סכום כסף שמאפשר לו לרכוש עכשיו בית קטן וצנוע, בקצות הכפר השלו והציורי שלמד לאהוב. הבוקר יחתום סוף סוף את חוזה המכירה עם המוכר של הבית, ובניהו היה מרוגש לגמרי.
לפני שלוש שנים עוד הרהר בניהו מה דעתם של החשובים באתיל אודותיו. עניין אותו ממש לדעת מהם הסיפורים המתהלכים אודותיו ברחובות, האם מלעיזים עליו שהצטרף לאויביו של אחיו ומת בבוגדנותו, או שמה יש מעט בינה ומחשבה אחרת בקודקודם.
בגישושיו אחר פיסת המידע הזאת, התברר לו למפרע שאף אחד אינו יודע בברור מה קרה לנסיך יקוואל לאחר שברח, יש שמועות קלושות כי נהרג בעת שרעדה האדמה סמוך לאחוזת בנטיליאן, אך אלו שמועות קלושות ובלתי מאומתות.
עכשיו הוא נהנה מהחרות ומהגשמת חלומו לחיים גבוהים ואמיתיים יותר.
