שיתוף - לביקורת בוקר טוב

  • הוסף לסימניות
  • #1
השטרות רשרשו באופן קסום.
הם נערמו על השולחן, על הכיסא המשרדי. באיזשהו שלב הם גם התחילו לזלוג אל הרצפה.
"כל זה ניתן לך על העבודה האחרונה" קול מוכר נשמע, וגבר נרגש עמד בסמוך לדלת המשרד. "אף אחד לא היה מצליח בזה כמוך".
השטרות, באופן בלתי הגיוני בעליל, החלו לנוע במקומם, ולהתפזר בכל החדר. לעופף באוויר. עשרות, אם לא מאות, שטרות כחולים. כמה צהובים השתרבבו גם כן.
קול טורדני נשמע, השטרות התעוותו וקול האיש המהלל את כישוריו החל להתעמעם.
ידו של דווד גיששה מעט לשמאלו, איפה זה...
הוא נתקל בשטח ריק. רק לאחר רגע ארוך בו תת המודע שלו גירד קשות, הוא פגע בחפץ קשה.
קירות המשרד נעלמו, וברוגז קל הוא לחץ. הרעש הטורדני הופסק.
השטרות חזרו למלא את המרחב, והפעם קול אחר דיבר. "כישרון של ממש" הוא לחש, "איך הצלחת...".
"זה המקצוע שלי" הגיב דווד בשלווה חיצונית, מחייך קלות.
עוד ועוד אנשים נכנסו אל המשרד, מותירים אחריהם שטרות בכמות בלתי ספירה.
כבר לא היה מקום במשרד, ודווד החל לאסוף את השטרות. הוא ניסה לערום אותם, אבל לא היה מקום עבורם.
משום מקום הופיעה מירי אשתו עם מזוודה, והוא החל להכניס אל תוכה שטרות. עוד ועוד שטרות הוכנסו, האוויר חזר לשכון בחדר.
שוב רעש טורדני. איזה מעצבן! עד שהיה כבר אפשר לנשום! הוא רוצה גם לצאת לנופש, לעבור לבית חדש, לקנות כזו מכונית שלחברותא של הערב ייצאו העיניים ו-
אי אפשר ככה. מראה המזוודה החל להימחות אט אט.
ידו נשלחה שמאלה, לחצה על הכפתור.
שקט, סוף סוף.
המזוודה הוסיפה להתמלא, ועדיין נותר בה מקום. מהרצפה נעלמו כבר רוב השטרות, ולא נודע כי באו אל קרבה. מוזר.
"מה קורה עם המזוודה הזו" דווד חש היסטריה כלשהי, "מירי, מאיפה המזוודה הזו בכלל? אף פעם לא ראיתי אותה בבית!".
"זו המזוודה שבה אני שמה את כל הדברים שאני רוצה שיהיו לי" השיבה מירי ברצינות מוחלטת, "תמיד יש בה מקום".
"את לא רצינית" דווד הביט, מיואש, בשטרות שעל השולחן. "גם אותם המזוודה שלך תבלע?".
מירי החלה להרהר בכך. "מממ...".
דווד ניסה לסדר את השטרות שעל השולחן לערמות, אך הם גלשו על הרצפה.
טרררררררררם.....!
די כבר עם זה!
שוב יד שמאל. כל הכבוד לה.
בינתיים מירי המשיכה לאסוף את השטרות מהרצפה.
"תפסיקי" הוא הורה לה בבהילות, "צריך לחשוב על משהו אחר!".
"אבל צריך לשלוח את רבקי לחוג אפייה, כל החברות שלה הולכות לשם!" נזעקה מירי, "אני צריכה בשביל זה כסף".
"יותר חשוב לקנות מכונית חדשה" דווד תפס במזוודה והחל לנער אותה, בתקווה שהשטרות ייפלו בחזרה אל הרצפה.
הם לא נפלו.
איזו מזוודה מרושעת!
מירי והוא החלו לאסוף את השטרות מהרצפה לכמה ערמות מסודרות, ואחר כך עברו לשטרות שעל השולחן.
"קודם נקנה בית, ואז נראה מה לעשות עם השאר" פסק דווד, "אם כי נופש רציתי בשבילך, אבל אם את-" הוא שכח מה רצה לומר, קול כלשהו נכנס לטווח השמיעה שלו במעומעם.
אור גדול שטף אותו פתאום, והכל נמוג באחת.
הוא פקח את עיניו, ממצמץ לנוכח הסנוור הנוראי.
"דווד, כבר שמונה ועשרה! אתה תאחר לעבודה!" מירי, בפתח החדר, היסטרית לחלוטין. "הילדים כבר יצאו ללימודים, ואני צריכה כבר לעוף. קום ותתארגן כבר".
דווד התיישב, ממשש את השמיכה. מה קורה כאן? אויש, הגיע הבוקר.
הוא מלמל 'מודה אני' ונטל את ידיו, מתעורר תוך כדי.
רגע, השעון המעורר שכיוון! איך הוא לא העיר אותו?
בזעף כלשהו הוא נטל את הפלאפון, מדליק אותו. במשך כמה שניות רצופות הוא בהה בטקסט שנכתב שם:
'פספסת התראה 6:40'.

...
אשמח לביקורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כתוב מדהים וקסום!
נכנסתי ממש לאווירה, לחלום, להשתוקקות שהמצב הכלכלי ישתפר.
איזה מאכזב להתעורר, ולגלות שזה רק חלום...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"תעצור לי כאן".

מרחוק נראו הבתים הראשונים של העיר, אנשים לא צריכים לראות מאיזה רכב אני יורד.

הוצאתי את המזוודה מהבאגז' ומשכתי את ידית הנשיאה. לחצתי את ידו של הנהג בהתרגשות, "שכויח".

"שכויח", ענה לי ושנינו חייכנו.

הוא עשה פרסה, נפנף לי מהחלון ונעלם בעיקולי הכביש שממנו באנו.

הטיתי את המזוודה הכבדה ופסעתי העירה מסיע אותה על גלגליה המשומנים.

"שכויח", אמרתי לעצמי.

שכויח ואנטשולדיקט. שתי המילים האלו יספיקו כדי לעזור לי להגיע בשלום למחוז חפצי.


כשהגעתי אל התחנה המתינו בה כמה משפחות חרדיות שוקקות ילדים, וגם קבוצת אברכים צעירים שהתווכחו בלהט על משהו.

עצרתי את המזוודה והרמתי את ראשי אל לוח הזמנים האלקטרוני, מסלסל בידי את הפאה השמאלית, בעוד ידי הימנית לא עוזבת את המזוודה לרגע.

"לא עובד", אמר לי אחד האברכים, "אבל צריך להגיע עוד שלוש דקות בערך".

"שכויח". עניתי.

הוא הסתובב והמשיך לשוחח עם חבריו. יופי, עשיתי את זה ממש טבעי.


כשהאוטובוס הצפוף הגיע, עליתי עם המזוודה, והתקדמתי פנימה, "אנטשולדיקט... שכויח", "אנטשולדיקט... שכויח".

מצאתי מקום יציב במרכז האוטובוס לעמוד בו עם אחיזה בטוחה במזוודה. והבטתי החוצה דרך החלונות, בתחנה של אנדרטת קדושי זיגרוב אני צריך לרדת.

היום זה היום הגדול, חודשים ארוכים של תכנון קפדני ומאומץ יסתיימו בשעה חמש ורבע בדיוק. שזה בעוד - הצצתי בשעון - שלושים ושתים דקות מעכשיו.

מוזר, כבר עברנו חמש תחנות ושום אנדרטה לא נראית.

"אנטשולדיקט", אני פונה ליהודי גדל זקן שידו מחזיקה באותו עמוד ששלי.

הוא לא מגיב.

"אנטשולדיקט?" אני מרים קול ונוגע לרגע בכתפו.

הוא מזיז אלי מבט אדיש וכשהוא מבחין בעיניי השואלות, הוא ממהר להוציא את האוזניות.

"אנטשולדיקט", הוא אומר, "אמרת לי משהו?"

"אמרתי אנטשולדיקט", חייכתי, "עברנו כבר את אנדרטת קדושי זיגרוב?"

"לאן אתה צריך להגיע?", ענה לי בשאלה.

שאלה שלקח לי כמה שניות לענות עליה, שכן לא חכם יהיה לומר בפשטות - לתחנת רכבת מרכז, דרך אתר הבנייה השומם שמאחוריה.

"אני צריך להגיע, אמ... לאנדרטה, כלומר, חבר מחכה לי שם".

"הוא לא פונה ימינה, בגלל האולימפיאדה, הוא נוסע דרך שדרות בן חור, תרד כאן ותחזור לכיכר מרלין ושם... תשאל שם, זה עשר דקות הליכה".

"שכויח", אמרתי ולחצתי על כפתור הצלצול.

עלי למהר.

מראש לקחתי לי זמן נוסף כמרווח בטחון, והנה צדקתי. העיכוב הלא מתוכנן הזה היה יכול להסתיים בכישלון גמור, אולי אפילו באסון. הן אי אפשר לשנות את המנגנון, חמש ורבע זה חמש ורבע.


הגעתי לכיכר מרלין השוממת, ולא ידעתי לאן לפנות. עצרתי באצבעי רכב שעבר שם, "אנטשולדיקט. אנדרטה לקדושי זיגרוב?" קראתי אל חלון הרכב הנפתח לאיטו.

הנהג היה חביב מאד ונחוש לעזור. במשפטים מהירים מלווים בתנועות ידיים נמרצות הוא הסביר לי בדיוק מה עלי לעשות.

"שכויח", אמרתי לו בקידת תודה, מנסה להסתיר את העובדה שלא הבנתי כלום. הכל היה באידיש. ולא עוד אלא שבמהירות שהוא ירה את המילים מסתבר שגם דוברי אידיש שוטפת היו מסתבכים.

הנהג היה חד אבחנה, וכנראה שם לב שלא תפסתי את ההוראות. ברוב אדיבות הוא הזמין אותי בתנועת יד להכנס לרכב.

רק זה חסר לי.

פסעתי צעד לאחור, "שכויח, שכויח" קראתי, משתמש במחצית מאוצר המילים האידישאי שלי, ומניע בחוזקה את ראשי לשלילה.

כשראה שאני נחרץ בסירובי, נסע משם כשהוא ממשיך לירות צרורות מילוליים מהחלון.

חיכיתי שייעלם מהעין לפני שעצרתי רכב נוסף.


"סליחה, איך אני מגיע לאנדרטת קדושי זיגרוב?".

"מכאן ישר עד הרמזורים ושמאלה".

"שכויח".

"מה אמרת?" הוציא הנהג ראש עצבני מהחלון.

"שכויח שכויח, תודה רבה".

"תפסיקו כבר עם האידיש הפאנאטית שלכם, אם הייתם הולכים לצבא הייתם יודעים עברית, דוסים".

הוא נסע בחריקת צמיגים, מביע את זעמו בלחיצה על הגז.


חבל שלא הקלטתי את זה, הייתי משמיע למפקד, אוי איך שהוא היה צוחק.

אבל אין זמן להשתעשע, נשארו לי עשרים ושש דקות. פסעתי בצעדים גדולים ומהירים עם המזוודה הכבדה שגלגליה נרעדים מאבני המדרכה.

ברמזורים פניתי שמאלה ואחרי כמה רגעים ראיתי מרחוק את האנדרטה, השעה הייתה שלוש דקות לחמש, התחלתי לרוץ.

זה כבר היה מקום הומה יותר, שאילץ אותי לתמרן בין העוברים ושבים. קראתי "אנטשולדיקט" או "סליחה" בהתאמה לסוגי המכשולים, משתדל שלא למשוך תשומת לב מיותרת, להתנהג בטבעיות.

מהאנדרטה ואילך כבר ידעתי את הדרך היטב, שיננתי זאת הרבה פעמים.
רחוב אלפסי עד המכבסה, ואז להכנס בין הבניינים ולעלות שתים עשרה מדרגות לסמטת מרידור. המזוודה תיזזה על פני המדרגות, המפקד אמר לי שזה בסדר גמור אין מה לחשוש מהקפיצות שלה, מה שיש לדאוג זה רק דבר אחד, להגיע בזמן ליעד.

לא מהשער הראשי ועמדות הבידוק, כמובן. אלא מאחור, מאיזור השיפוצים של האגף החדש, איפה שאחד החברים אמור לדאוג שאחת מחוליות השרשרת שסביב הידיות הכבדות - תהיה חתוכה.


צעדתי בסמטת מרידור עד לשלט הגדול "אין כניסה, סכנה כאן בונים". הצצתי בשעון, חמש וארבע דקות.

דחפתי את גדר הפח החורקת, דחפתי את המזוודה, נכנסתי אחריה, וסגרתי בחזרה.

מגרש חצץ ענק ושומם השתרע לפניי ברוחב קילומטר בערך, צידו האחד גובל בשורת מכולות מתכת חלודות, ובצידו השני לכל ארכו ניצבו דחפורים טרקטורים וכלי עבודה כבדים אחרים.

חציתי את המגרש בריצה מטורפת וטיפסתי על ערימת חול גדולה שהתנשאה בקצהו, גורר אחריי במאמץ כביר את המזוודה שגלגליה מתחפרים ומעלים עננים לבנים.

מעבר לגבעת החול הופיע בנין תחנת הרכבת. הו סוף סוף.

והנה השער.

מיהרתי אליו מתנשף, בדקתי את השרשרת, מצוין, מצאתי את החוליה השבורה.

התחנה תהיה עמוסה אנשים עכשיו, מכל הארץ מגיעים למשחק הגמר, ובשעה חמש ורבע אפס אפס...


"הלו".

נשמע קול מאחורי.

טנדר מלא בפועלים ערבים עמד בסמוך במנוע פועל, ושני גברים מכוסים זיעה ובוץ התקרבו אליי, שריריהם נעים מתחת לחולצות הטריקו המאובקות.

"יהודי מלוכלך" סינן אחד מהם.

חייכתי אליו ואמרתי "אנ... "

בום!

אגרוף קשה ומהיר השתיק אותי.

פי התמלא בדם ושברי שיניים.

מעוצמת המכה הוטחתי אל השער והתקפלתי בכאב.

הפועל השני אחז בחולצתי בשתי ידיו ומשך אותי אליו, הוא הביט אל תוך עיניי ממרחק עשרה סנטימטר וצעק "שחררו את פלסטין יא חזירים", ואז השליך אותי ארצה בכח.

רציתי לצעוק משהו, אבל מהלסת המרוסקת יצאה רק יבבה חסרת פשר.

ואז התחילו הבעיטות,
שניהם יחד.

"למען ילדי עזה".

"נקמת האדמה"


מחלונות הטנדר גם נשמעו קריאות עידוד, עד שהנהג צעק "יאללה מספיק".

שני הפועלים ירקו עלי, הוציאו מכיסי את הארנק, לקחו את המזוודה, ועלו לטנדר.

בקושי רב התרוממתי על מרפקיי, ניגבתי את פניי בשרוולי ונשאתי את מבטי אל הכיוון שאליו דהר הטנדר, ענן אבק לבן שהתרומם ממרכז מגרש החצץ הצביע על מיקומו. הצצתי בשעון.

חמש וארבע עשרה דקות, וחמישים ושש שניות.

"חראם עליכום", נפלטה מפי קריאת יאוש בשפת אימי.

ואז נשמע פיצוץ אדיר.
שיתוף - לביקורת יורה
הסתיו החל להתכרבל בחורף,
ללא שמיכת פוך, סתם ככה על ההרים החשופים והגבעות השוממות, בין העצים לשיחי הקוצים הצומחים פרא, מחזיר את הזמן לאחור ופורש חשיכה סמיכה על הארץ בטרם עת.

אורות הרחוב ננערו במקומם מתקוממים ומתעוררים תוהים על מה החשיכה הכה מוקדמת, אך אנחנו רחוקים מהם, מתאפלים ונאפלים לנו במקום בו האפילה שורה לה בחדווה יחד עם בן זוגה החושך, סמיך הוא מאי פעם החושך, אכן יש אורות מעטים, שהרי אין אנו יכולים להגות בתורה מתוך החשיכה, אלא וודאי נמצאת היא כעוטפת את האורות הקטנים, מבודדת אותם כליל.

חיות השדה זיהו את הקדמת שעת החושך וניצלו זאת היטב. קולות התנים החלו להיטמע בקולות הצבועים, היער הקט התעורר לחיים, לחיים ולמוות.
כבר הזהירו אותי שממש ייתכן שיש זאב ביער, זאבה! מתקן אותי ידידי, נו שיהיה זאבה...

הגשם החל דופק, מיטלטל בין עוצמה לחולשה, מכה על הארץ, מנער את האבק בקול דיצה, מרווה את האדמה התחוחה ומלטף את קירות הפנלית החלקים, ריח קל של אבק טרי החל עולה מן האדמה, נסוגנו אל החדר המקורה, הגשם התחזק.

קול היורה פסק, האוויר היה רענן מאין כמותו, רצפת הבטון הטרושה הבהיקה באור יקרות, האדמה התמתחה בחיוך.

התנים חדלו מלצעוק.
שיתוף - לביקורת למה אוספים?
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.
שיתוף - לביקורת צ'יפס
כשהשמש זרחה באותו בוקר על הישוב הוותיק, לא ידע מר צ'יפס מה יהיו קורותיו ביום שיחלוף, תמהים אתם על השם צ'יפס שוודאי אינו הוא השם שהעניקו לו הוריו זכרונם לברכה, ששימק'ה שמו על שם זקנו עליו השלום רבי שמעון שנפלאותיו ידועים בכל מדינות הבלקן וגלילותיהם, כמו המעשה הידוע על אותה נערה שנכנס בה דיבוק ל"ע ובא רבי שמעון והוציאו באותות ונפלאות, אך אנו נסיח ליבנו ממעשי הצדיק ונפלאותיו ונעסוק בנכדו מיודעינו שימק'ה המכונה מר צ'יפס,
חובה לנו לספר למה נקרא שמו מר צ'יפס, שהרי כבר עבר הוא את גיל 50 ובריאותו אינה מאפשרת חיי אכילת צ'יפס, אלא ברור כי מקור השם תלוי במעשה שהיה, שבתקופת המלחמה כשאש וגפרית הומטרו על יישובי הדרום, נשלחה פצצה רבת עוצמה ששגרו המרצחים יימח שמם אל היישוב השקט בו גר מר צ'יפס, והביא בורא עולם רוח צפונית שדחקה את הפצצה מבתי התושבים אל שדה תפוחי האדמה שבבעלותו של מר צ'יפס, החום הרב והעצמתי שנגרם מהפיצוץ הפך בן רגע את כל תפוחי האדמה שבשדה לצ'יפס פריך, ותיקון גדול נעשה באותה העת, שלא היו פועלי חוץ שילקטו את תנובת שדהו, ובעקבות הפיצוץ נהרו רבים לרכוש את תפוחי האדמה המקרוספים והפריכים עד שהרוויח מר צ'יפס שבעתיים משנה רגילה, אין אנו צריכים להוסיף שבשנת השמיטה השבית מר צ'יפס את שדהו למרות ההפסד הרב. כך שלא היה הפלא גדול בעיני יראי ה' כשניצלה תבואתו.
נחזור לתחילת דברינו, באותו בוקר כשפתח מר צ'יפס את דלת ביתו רחב הידיים אל השמש הקופחת הופתע לגלות ארגז עץ בגודל בינוני חוסם את הפתח, בסקרנות רבה וברתיעת מה הוא החל לפתוח את הארגז ומרגע לרגע תדהמתו גברה, שאם היה רגיל לראות בארגזי עץ כגון זה מפרי העץ והאדמה, כאן נראה לעיניו מראה שונה בתכלית, בתוך הארגז היו סדורות שורות שורות של אבנים בלתי מהוקצעות מה שגם גרם לארגז להיות בלתי סחיב לחלוטין והרי עדיין הוא חוסם את דלת ביתו ומונע ממנו ללכת אל התפילה והשיעור הקבוע שאחריה ותורה מה תהא עליה?, אלא בוודאי נוכרח לומר שהיתה יציאה נוספת מביתו של מר צ'יפס, ארגז האבנים נותר בחזית ביתו מה שגרם לו להרהר בדברים בטלים כגון שמא אותם אבנים הם כמכשירי הקשר שנתפוצצו בהר הלבנון או אולי כאבנים ועפר שנהפכו לחרבות ולחיצים שזרק אברהם אבינו עליו השלום על המלכים ועוד כגון דא, על כן רבה תדהמתו כשחזר מבית הכנסת וארגז האבנים נעלם כלא היה, תמיהה גדולה אחזה בו, קל וחומר את אשתו שנתוודעה לסיפורם של דברים, באמת לא נעלמו האבנים כלל, אלא פשוט מר צ'יפס נכנס שלא כדרכו מהכניסה האחורית שממנה יצא והארגז עמד בכניסה הקדמית כפי שאמרנו קודם.
כשירד הערב ישב מר צ'יפס לארוחת הערב שהתקינה לו נו"ב שתחיה, השולחן היה ערוך בקפידה בלביבות בשר ותבשיל כרישה ועוד מיני אוכלין המשיבים את הנפש כשלפתע רשרוש קל מן החצר עלה באזניו, הוא זנח את השולחן ויצא החוצה כששבריר שניה לאחר שיצא הונחתה עליו מכת מחץ מאלת עץ מרשימה שגרמה לו להתמוטט על הארץ, דקה לאחר מכן כשנפתחו עיניו הוא ראה במעומעם קבוצת בדואים מעמיסים בקושי את ארגז העץ המוכר לנו מהבוקר על רכב טרנזיט גדל ממדים ובטרטור מנוע נעלמים מהאופק, וכאן נדגיש כי ארגז האבנים המסתורי לא היה הארגז היחיד בנכסיו של מר צ'יפס, אלא ארגז נוסף היה לו בחצרו ובו מכשירי חקלאות יקרים ביותר שהוזמנו ממדינת הים ועליו תצפתו הגנבים הארורים במשך מספר ימים עד שבאו,
עדיין אנו תמהים על בואו של ארגז האבנים שנלקח על ידי הגנבים במקום ארגז הכלים היקר, על כל פנים נתלה את מחשבתנו בפסוק "והבוטח בה' חסד יסובבנו".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה