ביטול כלי מהיכנו

[למען דעת]

איך מנקדים?
ראיתי בספר כלשהו: מֵהֱיכָנוֹ!

 

[cheinanit]

ה צרויה.

 

[כתבים]

ה צרויה.

אולי כך הקריאה המקובלת, אבל לפי הדקדוק לכאורה הה' סגולה והכ' צרויה.

 

[cheinanit]

לענ"ד, ה צרויה וכ קמוצה.

 

[דגש חזק]

צורת היחיד היא:הָכֵן (מלש' מוכן ומזומן) לכן נראה שצריך להיות: מֵהֲכֵנוֹ

 

[cheinanit]

ומה תעשו עם הי'? כך כתוב בכל ספרי ההלכה!

 

[אפכא מסתברא]

הָכֵן - כמו הָקֵם, ולפיכך צ"ל "מֵהֲכִינוֹ" כמו "מֵהֲקִימוֹ". כך גם היו"ד נמצאת - אמנם לא במקום שרגילים לרשום אותה, אבל לפחות לא הלכה לאיבוד.
יש הרבה מלים ומושגים המבוטאים באופן משובש, כמו דם בעין וכד'. הרוצה לדייק - ינקד נכון, והעולם ימשיך לבטא כרצונו.

 

[דגש חזק]

לפי כללי הדקדוק היבשים אין שם פעולה הֶכֵּן, משום שאין שורש נכן (כמו הֶזֵּק מהשורש נזק) אלא השורש הוא כון.

 

[cheinanit]

וכנראה שבביטוי זה, המילה קיימת בלשון הקודש, אך לא קיימת בעברית.

 

[כתבים]

לפי כללי הדקדוק היבשים אין שם פעולה הֶכֵּן, משום שאין שורש נכן (כמו הֶזֵּק מהשורש נזק) אלא השורש הוא כון.

צריך לזכור שכללי הדקדוק בלשון חכמים שונים מאד מכללי העברית החדשה, בכל אופן בתוספות הערוך השלם ערך 'הכנה' כותב בשם.. בן יהודה (1083) שמשקל תיבה זו הֵכֶן.

 

[דגש חזק]

מעניין,
יש לציין שהכלל הנזכר שייך ללשון הקודש ואיננו קשור לעברית החדשה.

 

[אפכא מסתברא]

מוזר שהוא נזקק לבן יהודה. לא נראה לי שזו הוכחה.

 

[כתבים]

מעניין,
יש לציין שהכלל הנזכר שייך ללשון הקודש ואיננו קשור לעברית החדשה.

כללי הדקדוק בלשון חכמים שונים גם מכללי לשון הקודש.
בכל אופן מֵהֲכֵנוֹ יכול לבוא בחשבון לולי הי', אבל לא מֵהֲכִינוֹ.

 

[כתבים]

הפניתי שאלה זו למומחה בכללי לשון חכמים, וזו תשובתו:

ראשית, המילה מהכינו לא יכולה להיות על משקל היזק, היכר, היתר ודומיהם - כי עי"ן הפועל לא דגושה.
מקובל לומר שבסיס המילה הוא הכן - מלשון הכנה, כמו השב - מלשון השבה, הפר - מלשון הפרה וכדו'. בעברית הָכֵן הה"א בקמץ והאות שאחריה בצירי, ובמסורת תימן צ"ל הֲכָן הה"א בחטף פתח והאות שאחריה בקמץ.
איך שלא יהיה, בין בעברית ובין במסורת תימן בהטייה (כשנוספה ו' השייכות) צ"ל הֲכֵנוֹ/הֲכֵינוֹ - הה"א בחטף, והכ"ף בצירי.
בדקתי עכשיו גם במילון אבן שושן מנוקד מֵהֲכֵינוֹ כמסורת תימן. אך על כרחך הכתיב בגמרות מורה שהקריאה הייתה בצירי (כעין מיתיבי - מתיבי).

 

[אפכא מסתברא]

יש לדון בדבריו של המומחה, אלא שאין הוא לפנינו...

 

[agav]

כללי הדקדוק בלשון חכמים שונים גם מכללי לשון הקודש.

באילו מקרים למשל?

 

[דגש חזק]

הָכֵן - כמו הָקֵם, ולפיכך צ"ל "מֵהֲכִינוֹ" כמו "מֵהֲקִימוֹ".

מבלי להכנס לכוונת רבותינו ז"ל, אלא כהבעת דעה בעניין צורתה של מילה זו:
נראה לי שיש כאן שתי צורות מקור נפרדות של הפועל,
הָכֵן - הוא מקור מוחלט. כלומר אין לו נטיה ולא יכולות להצטרף אליו אותיות בכל"מ.
כמו: הָשֵׁב תשיבם, שָׁמֹעַ תשמעו וכדו'
הָכִין - הוא מקור נטוי, אותו אפשר להטות ולצרף אליו אותיות בכל"מ.
כמו: לְהָכִין, מֵהֲכִינוֹ, בַּהֲשִׁיבָם וכדו'
יתכן שהמילה הָכֵן המדוברת היא לא צורת מקור של פועל, אלא תאור מצב (מצב הָכֵן, עומד הָכֵן)
ואז אפשר להטות אותה ולצרף אליה בכל"מ. וכמו שאפשר לומר: מֵעָמְדּוֹ על מקומו, כך אפשר לומר: מֵהֲכֵנוֹ (ממצב ההָכֵן שלו)

 

[כתבים]

באילו מקרים למשל?

נושא זה רחב מאד ונכתבו עליו מחקרים שלמים, כמה דוגמאות על קצה המזלג:
א. פעלים חדשים - 'הדרים' 'הצפין' נגזר משמות דרום צפון.
ב. משקלים חדשים - פָּעוֹל, כגון 'טחון' 'לקוחות'. פַּעְלָן, כגון 'קבלן' 'גזלן' 'סרבן'.
ג. בניינים - שימוש בבנין פִעֵל במקום הבנין הקל, כגון 'שיבר'. שימוש בבנין נתפעל במקום פֻּעַל והתפעל, כגון 'נתגרשה' 'נתחייב'.
ד. שינויים במין - 'כוס' במקרא ל"נ 'תעבר כוס', ובלשון חכמים ל"ז 'ארבעה כוסות'. 'שדה' במקרא ל"ז 'ויקם שדה' ובלשון חכמים ל"נ. 'רחלים' ל"ז במקרא, 'רחלות' ל"נ בלשון חכמים. 'חלד' ל"ז במקרא, 'חולדה' ל"נ בלשון חכמים.
ועוד שינויים רבים, ניתן לעיין בהרחבה ב'מבוא לניקוד המשנה' של ח. אלבק, וב'דקדוק לשון המשנה' של מ.צ. סגל.

 

[עדיאל]

הנלענ"ד שהשורש של הכנה הוא כַּן, כלומר בסיס, כמו הכיור וכנו. הבסיס של הכיור, כאומר: משהו עומד מוכן לקבלת הכלי שאמור להתמצב עליו.

האמור הוא, כאשר יש כלי מיוחד שכל תכליתו היא ההכנה האמורה. אם הכלי הוא כלי, ורק אחת הפונקציות שלו היא מוכנותו למטרה מסוימת, הרי שכלי זה הינו כלי מוכן.
ולכן, בעברית מדוברת היינו אומרים: ביטול כלי ממוכנותו.
הלשון העברית הקדומה תיארה פעולה זו, במקום מוּכָנוּת - הֵיכָנוּת. ולכן יש כנראה לומר: מֵהֵיכָנוֹ.

אגב, בעניינא דיומא: "והיה נכון לבוקר".
היום היו אומרים: והיה מוכן לבוקר.

 

[agav]

נושא זה רחב מאד ונכתבו עליו מחקרים שלמים, כמה דוגמאות על קצה המזלג:
א. פעלים חדשים - 'הדרים' 'הצפין' נגזר משמות דרום צפון.
ב. משקלים חדשים - פָּעוֹל, כגון 'טחון' 'לקוחות'. פַּעְלָן, כגון 'קבלן' 'גזלן' 'סרבן'.
ג. בניינים - שימוש בבנין פִעֵל במקום הבנין הקל, כגון 'שיבר'. שימוש בבנין נתפעל במקום פֻּעַל והתפעל, כגון 'נתגרשה' 'נתחייב'.
ד. שינויים במין - 'כוס' במקרא ל"נ 'תעבר כוס', ובלשון חכמים ל"ז 'ארבעה כוסות'. 'שדה' במקרא ל"ז 'ויקם שדה' ובלשון חכמים ל"נ. 'רחלים' ל"ז במקרא, 'רחלות' ל"נ בלשון חכמים. 'חלד' ל"ז במקרא, 'חולדה' ל"נ בלשון חכמים.
ועוד שינויים רבים, ניתן לעיין בהרחבה ב'מבוא לניקוד המשנה' של ח. אלבק, וב'דקדוק לשון המשנה' של מ.צ. סגל.

תודה!
הדוגמאות שהבאת הן צורות אופייניות ללשון חז"ל, אבל כללי הדקדוק כנראה אינם שונים משל לשון המקרא. (פעלים גזורי שם, שימושי זו"נ וכו' קיימים גם במקרא)