דיון בין צבע לצביעות: תפקידנו ככותבים בכתיבה רגישה

  • הוסף לסימניות
  • #1
עבדתי בימים האחרונים על קמפיין התרמה לאנשים יקרים שעוסקים בהצלת נפשות, ומטבע הדברים זקוקים כעת, לאחר הטרגדיה, למזון כלכלי כדי שיוכלו להמשיך הלאה.
כתוצאה מכך עסקתי עם חומרים כאובים שבחלומותיי הגרועים ביותר לא חלמתי שאצטרך לראות,
אבל מה ששבר אותי, בסופו של דבר, לא היה ההתעסקות בתמונות,
אלא האנליטיות והמעשיות שבהן ניתחתי את טיב הקופי.

והרגע ההוא, שבו מצאתי את עצמי מחשבת את אפקטיביות המילה "המומים" לעומת "שבורי לב",
היה הרגע שבו גאתה בי הבחילה והרגשתי שאני לא יכולה לשאת את ההתעסקות הזו יותר.
איך, בעולם, את מעזה לקחת דם בידיים ולהפוך אותו ליצירה???

יממה עברה מאז. ובמבט לאחור, כשאני רואה את מספרי התרומות עולים ולמול רוחי האור בעיניים של אלו שהכסף יועיל להם למנוע כאב,
אני מרשה לעצמי, בעדינות זהירה,
להעז לחשוב:
איפה עובר הגבול בין דריכה אכזרית על יבלות, לבין עשייה חיובית ונכונה?
היכן ההבדל בין אטימות סדיסטית לבין רצון כן ואמיתי להועיל לאלו שזקוקים לכך?
ולמה, הו, למה הייתה תחושת הבחילה איומה כל כך, במקום שבו לכאורה הייתי צריכה לשמוח ולהתעודד מכך שמקומי בין המועילים?
האם לא נכון להשתמש בכאב שכבר קיים, על מנת למנוע ממנו להישנות?

השאלה שלי חזקה ובוערת ועדיין לא הגעתי לתשובה. אשמח אם תעזרו לי לחשוב עליה.
היכן המקום שלי,
שלנו,
ככתבי תוכן,
ושמא נציין ככתבי שיווק,
שבהנף מקלדת עשויים ליצור עולמות ולחלל אותם.
מה תפקידנו כמנגישי הטרגדיה, לעיתים, והיכן עובר הגבול שלנו בין שימוש נכון לשימוש נפשע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
זו אחת הסיבות שאני לא רוצה לעבוד בכתיבה שיווקית...
(הסיבה העיקרית היא שאיני חושבת שאצליח לכתוב על משהו שאני לא מתחברת אליו במאה אחוז. זה שונה מעבודת עריכה, מה שאני עושה בפועל, שאז אני יכולה גם להתחבר בתשעים אחוז לנושא).
סליחה שלא עזרתי מעבר... זו באמת שאלה טובה וקשה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אני חושבת שהסוד הוא המנוע.
מה מניע אותי בסופו של דבר לבחור במילה המדויקת
שתביע את הכאב ותספר אותו לאוזניים אחרות.
ואני בטוחה,
שכאשר מתחברים לחומר, והוא נוגע וכואב,
אי אפשר לכזב.
אי
אפשר.
האם כשאת בוחרת במילה כלשהיא את בוחרת בה כי:
היא מבטאת טוב יותר את הכאב שאת חשה
או:
היא תזעזע יותר ולא בהכרח תשקף את הכאב ששידרו לך?
אם את מחפשת מילים כדי להעביר תחושה כנה ואמיתית-
הרי שאינך משקרת.
זו האמת שהרגשת ואת מביאה אותה אל הקורא.
***
ועוד נקודה.
קוראים רבים נוטים לבקר תכנים של קמפיינים מסוג כזה.
הם נראים להם סחטנים, מציצנים, חסרי בושה.
למה?
כי הם לא היו שם,
מול הלקוח שנפשו סערה,
מול המשפחות שההינו לשתף,
מול החומרים הכאובים שאת יודעת טוב מהם כמה הם אמיתיים.
ובנימה אישית-
היתה לי דעה די מגובשת על ארגונים מסויימים,
עד שהתקרבתי אליהם במסגרת עבודתי
והורשיתי לטייל במסדרונותיהם.
הטלטלה שעברתי הפכה את דעתי
ומשם רק ביקשתי לצרוח אותה לעולם.
לא מרגישה שדרכתי על יבלות,
מרגישה שזכיתי לסייע להן להתרפא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אם מדובר בארגון צדקה (אמיתי כמובן) זה הכי קל -
סיפר נכד של רב גדול:
הייתי אברך צעיר, וקופת צדקה כלשהי פנתה אלי שאבוא לנאום ב'דינר' התרמה.
התלבטתי, בכל זאת לצאת לזרקורים...
עליתי אל סבא ושטחתי את התלבטותי.
כשסיימתי, סבי הביט בי מזועזע -
איך אתה מעז לחשבן את החשבונות האישיים שלך?
אם גבאי הצדקה חושבים שזה מה שיועיל להתרמה -
אז תעשה את זה!
למען העניים!
תפסיק לחשוב על עצמך!
עד כאן הסיפור.
לגבי הקושי האישי להכיל את ה'מקצועיות' שבטרגדיה -
אפשר לחשוב על זה כמו רופא שמנתח ניתוח חירום.
מוטלת לפניו גופה בין חיים למוות,
וכל מה שהוא רואה זה נתונים רפואיים, גרפים, אברים ועורקים.
לא בנאדם.
אם הוא יחשוב על האדם שלפניו הוא לא יהיה כשיר להועיל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
יצא לי לכתוב פעם-פעמיים בצורה סוחטת.
המסקנות שלי: כדי לכתוב באמת מתוך הלב, גם אם אני לא מכירה את הירידה לפרטים, צריך להתחבר לדברים הקטנים שהשתנו ולדבר עליהם. דברים בנאליים מאד, לא מציצניים, אבל הם מבטאים את הכאב בחדות כואבת ופוצעת.
בדרך כלל זה מה שבאמת נוגע ומחבר.

להגיד שהכאב עצום, והחלל גדול, ושהלב נשבר, ושכולם המומים - זה משהו כללי מאד ולא מעז באמת לגעת בכאב. אלו תיאורים ספרותיים נטו, שחוטאים לאמת. מי אמר שזה באמת מה שמרגישים?
אבל כשמתארים את הופלה שנשאר מיותם במגירה, והפתק על הקיר עם התורנות ובו מופיע פרט מסויים שפתאום נעדר, והילד שמקבל חלה אבל אין לו טחינה ומציק לו ללעוס חלה יבשה - זה הרבה יותר מחבר. ותאמינו לי, שאלו דוגמאות בנאליות שהמצאתי הרגע. לא צריך לצאת לסיור בבית של זה שכותבים עליו כדי לכתוב את הדוגמאות האלו, ולכן אני לא רואה אותן כמציצניות - אלא ככאלו שמורידות את הרגש לעולם המעשה.

דברה איתי אחת הקופירייטריות הידועות שכתבה בעבר לאחת הקופות הגדולות (אין לי מושג אם היא עדיין כותבת), היא סיפרה לי על קליפ שקבלה. במקום לצאת לסיור בבית של נזקקים, הסריטו לה אותו. התיאור היה מחריד (קומה 2-, צפיפות מזעזעת, ופתאום, תוך כדי הצגת הצפיפות ופתרונות הארעי לארונות מעל המיטות של אבא-אמא - המצלמה עוברת להתמקד בתמונת החתונה המאושרת... זו באמת דוגמה קיצונית מאד, אבל לא היו דמעות, לא היו תיאורים סוחטי דמעות על אלמנות ויתמות ואבא שברח ומזונות ועגונה והורה שירד מהדרך וכו' וכו' וכו', אלא פירוט לפרוטות של מציאות חיים אמיתית וכואבת, וזה מה שחיבר וזעזע פה באמת.



וכשזוכרים את המטרה, וכשמתחברים באמת לכאב של השני - זו באמת יצירה, אבל יצירה שבונה עולמות.
וצריך לזכור את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
השאלה שלי חזקה ובוערת ועדיין לא הגעתי לתשובה. אשמח אם תעזרו לי לחשוב עליה.
....
והיכן עובר הגבול שלנו בין שימוש נכון לשימוש נפשע.
בעיניי, ואני כותב זאת תחת שמי המלא:
כל זמן שמקבלים תמורת העבודה צ'ק שאפשר להפקיד אותו בבנק ולקנות עימו מתנה לאשה, לחם, חלב, אטריות, עגילים לאשה לחג, ספה, שרשרת פנינים, דירה, רכב - אין שימוש נפשע בשום מילה כתובה.

מבחינתי הלקוח לוקח את כל האחריות על פרסום הדברים. הרי אם לא אני, הוא ישכור את המתחרים שלי. נגיד את @אשר לב או @קופי 100
יוצאים מן הכלל הם מפרסמים שלא שמורים תומ"צ, או מרמים בזדון ובידיעה את הלקוחות, נוכלים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אני גם חושבת שההבדל הוא המניע.
כשאת מגיעה ממקום של רצון להיטיב עם הסובל,
את לא תתארי תיאורים שיפגעו בו,
ואת כן תכתבי כמה הוא שבור
כדי שאנשים ירצו לעזור לו להמשיך בחיים.
...
אני כן כותבת כתיבה שיווקית.
אבל בשום פנים ואופן לא צדקה!
אף פעם לא הרגשתי בנוח לבקש תרומות מאנשים,
גם לא למטרה חשובה.
אבל אחרי הסיפור הזה-
סיפר נכד של רב גדול:
הייתי אברך צעיר, וקופת צדקה כלשהי פנתה אלי שאבוא לנאום ב'דינר' התרמה.
התלבטתי, בכל זאת לצאת לזרקורים...
עליתי אל סבא ושטחתי את התלבטותי.
כשסיימתי, סבי הביט בי מזועזע -
איך אתה מעז לחשבן את החשבונות האישיים שלך?
אם גבאי הצדקה חושבים שזה מה שיועיל להתרמה -
אז תעשה את זה!
למען העניים!
תפסיק לחשוב על עצמך!
אני מתחילה לחשוב שאני אנוכית.
לא יודעת.
צריכה לחשוב על זה עוד.

למעשה,
אני לא לוקחת אחריות כי אני די בונה על זה:
הרי אם לא אני, הוא ישכור את המתחרים שלי. נגיד את @אשר לב או @קופי 100 או @Natan Galant
אשמח לשמוע גם את חוות דעתכם בנידון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
המטרה שלי זה לחבר את הקורא לסבל שעובר על המתמודד.
אם הוא יתרום? זה כבר באמת לא בידי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
גם אני רוצה להתחבר לשאלה.
ולהוסיף,
שכל אחד שכותב טרגדיה, כדי לגרוף לייקים, עושה אותו דבר.
לא?
בטרגדיה שקרתה באמת זה לא ראוי.
אא"כ זו טראומה אישית והדרך להירפא ממנה היא ע"י שיתוף שלה.
אבל לא בשביל לייקים.
אא"כ תוכל תבהיר מה הצד השני פה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ולמה, הו, למה הייתה תחושת הבחילה איומה כל כך, במקום שבו לכאורה הייתי צריכה לשמוח ולהתעודד מכך שמקומי בין המועילים?
לעניות דעתי.
ביום בו הבחילה לא היה איומה כל כך, תדעי שסיימת את תפקידך בעבודות מסוג אלה.
זה מה ששומר על היצמדות לכאב האמיתי בלי סטייה אחת ימין או שמאל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
ומעבר - יש לי המון מה לכתוב בנושא,
רק שזה לא כל כך קשור לפותחת האשכול ולנקודות הספציפיות שהועלו כאן
אולי יום אחד נכתוב
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אני חושבת שהסוד הוא המנוע.
מה מניע אותי בסופו של דבר לבחור במילה המדויקת
שתביע את הכאב ותספר אותו לאוזניים אחרות.
ואני בטוחה,
שכאשר מתחברים לחומר, והוא נוגע וכואב,
אי אפשר לכזב.
אי
אפשר.
האם כשאת בוחרת במילה כלשהיא את בוחרת בה כי:
היא מבטאת טוב יותר את הכאב שאת חשה
או:
היא תזעזע יותר ולא בהכרח תשקף את הכאב ששידרו לך?
אם את מחפשת מילים כדי להעביר תחושה כנה ואמיתית-
הרי שאינך משקרת.
זו האמת שהרגשת ואת מביאה אותה אל הקורא.
***
ועוד נקודה.
קוראים רבים נוטים לבקר תכנים של קמפיינים מסוג כזה.
הם נראים להם סחטנים, מציצנים, חסרי בושה.
למה?
כי הם לא היו שם,
מול הלקוח שנפשו סערה,
מול המשפחות שההינו לשתף,
מול החומרים הכאובים שאת יודעת טוב מהם כמה הם אמיתיים.
ובנימה אישית-
היתה לי דעה די מגובשת על ארגונים מסויימים,
עד שהתקרבתי אליהם במסגרת עבודתי
והורשיתי לטייל במסדרונותיהם.
הטלטלה שעברתי הפכה את דעתי
ומשם רק ביקשתי לצרוח אותה לעולם.
לא מרגישה שדרכתי על יבלות,
מרגישה שזכיתי לסייע להן להתרפא.
אויש, זה יכל להכתב פחות יהיר
המסקנות שלי: כדי לכתוב באמת מתוך הלב, גם אם אני לא מכירה את הירידה לפרטים, צריך להתחבר לדברים הקטנים שהשתנו ולדבר עליהם. דברים בנאליים מאד, לא מציצניים, אבל הם מבטאים את הכאב בחדות כואבת ופוצעת.
בדרך כלל זה מה שבאמת נוגע ומחבר.
מסכימה ממש.כתיבה שנכנסת לפרטים היא לרוב הכי נוגעת ורגישה.
חני וינרוט אמרה פעם- מה זה לחיות? לחיות זה מורכב מהדברים הכי פיצים. אי נמצאת בבתי חולים, למה אנשים מתגעגעים? לנס קפה של הבוקר, ללהכניס כביסה למכונה, להעמיד סיר אורז.
תכל'ס
כל זמן שמקבלים תמורת העבודה צ'ק שאפשר להפקיד אותו בבנק ולקנות עימו מתנה לאשה, לחם, חלב, אטריות, עגילים לאשה לחג, ספה, שרשרת פנינים, דירה, רכב - אין שימוש נפשע בשום מילה כתובה.
האם ככה היית מתיחס לכל עבודה שהיא?
אני מתחילה לחשוב שאני אנוכית.
לא יודעת.
צריכה לחשוב על זה עוד.
כל אחד מה שמתאים לו.
לעניות דעתי.
ביום בו הבחילה לא היה איומה כל כך, תדעי שסיימת את תפקידך בעבודות מסוג אלה.
זה מה ששומר על היצמדות לכאב האמיתי בלי סטייה אחת ימין או שמאל.
אני לא בטוחה שיש ענין להשאר עם בחילה במשך כל העבודה. אולי להשאר עם כאב, אולי לא לתת להרגל להשתלט ולא לחספס, אבל בחילה? למה?
ובקשר לשאלה ששאלת, @מ. י. פרצמן , התשובה היא לכתוב עם ענוה איך ומה- סומכים עליך :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
בעיניי, ואני כותב זאת תחת שמי המלא:
כל זמן שמקבלים תמורת העבודה צ'ק שאפשר להפקיד אותו בבנק ולקנות עימו מתנה לאשה, לחם, חלב, אטריות, עגילים לאשה לחג, ספה, שרשרת פנינים, דירה, רכב - אין שימוש נפשע בשום מילה כתובה.

מבחינתי הלקוח לוקח את כל האחריות על פרסום הדברים. הרי אם לא אני, הוא ישכור את המתחרים שלי. נגיד את @אשר לב או @קופי 100
יוצאים מן הכלל הם מפרסמים שלא שמורים תומ"צ, או מרמים בזדון ובידיעה את הלקוחות, נוכלים.
אני מתחרה שלך? לקחתי כמחמאה (כי אני בשרי)
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
כתבתי כבר כמה קמפיינים של צדקה. כשמדובר במטרה ראויה כני ממש שמח לעשות את זה כולל כל תיאור שיניע את ליבו וכיסו של הקורא. בלי מניפולציות ובלי דמגוגיה אבל מספיק כדי לבלוט בתוך שלל הקמפיינים.
גם באסון הנוכחי, סייעתי קצת בהתנדבות לאחד הקמפיינים.
ארגון אחר שאני עובד איתו קבוע וביקש קמפיין למען משפחות האסון, ביררתי ביסודיות שאכן הכסף כולו ילך למטרה זו ורק אז הסכמתי לכתוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בטרגדיה שקרתה באמת זה לא ראוי.
אא"כ זו טראומה אישית והדרך להירפא ממנה היא ע"י שיתוף שלה.
אבל לא בשביל לייקים.
אא"כ תוכל תבהיר מה הצד השני פה.
אתה צודק. אחרי שפרסמתי את התגובה, השכלתי שלא לזה כיוון המשורר.
אני לקחתי את זה, לקלות, שבה ניתן לשבת ולתאר טרגדיות, אפילו מדומינות, ולהישאר קרירים.
והכל, כדי לסחוט רגשות ולייקים.

ומעניין לעניין באותו עניין ממש.
במו עיני ראיתי אנשים שקשורים לאחת המשפחות מהאסון, והם מעלים על זה סטטוסים ופוסטים, כדי להעלות מעט את הרייטינג שלהם.
ללא שום תועלת אחרת.
,
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
בעיניי, ואני כותב זאת תחת שמי המלא:
כל זמן שמקבלים תמורת העבודה צ'ק שאפשר להפקיד אותו בבנק ולקנות עימו מתנה לאשה, לחם, חלב, אטריות, עגילים לאשה לחג, ספה, שרשרת פנינים, דירה, רכב - אין שימוש נפשע בשום מילה כתובה.
באמת?
זאת אמירה קצת מתמיהה, והייתי אומרת אפילו נשמעת אנוכית. האומנם קניית עגילים לאישה או אטריות למרק מצדיקה כל מלאכה?
אני אשמח אם תוכלו לפרט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
זאת אמירה קצת מתמיהה, והייתי אומרת אפילו נשמעת אנוכית. האומנם קניית עגילים לאישה או אטריות למרק מצדיקה כל מלאכה?
כן, תלוי מה עוצמת הצורך!
אי אפשר להשוות מאחד לשני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
כן, תלוי מה עוצמת הצורך!
אי אפשר להשוות מאחד לשני.
לא הצלחתי לרדת לעומק התשובה שלך. תוכלי להסביר?
מה שאני הבנתי מדבריו של @Natan Galant, הוא שלדעתו - כל עוד הכתיבה מתוגמלת בתשלום שמועיל לנו לחיים האישיים, הרי שאין שום בעיה מוסרית עם הכתיבה, ולא משנה מה היא כוללת.
הבנתי לא נכון?
ואם הבנתי נכון, איך אפשר להבין את זה?...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה