ביקורת שמנונית

[תקוה]

מה הטעם להמית אותו?
למה השבי שלו שונה מהשבי של איסתרק?
תראי איך הוא הוציא מהכוח אל הפועל את יכולותיו, האם הוא יכל לעשות זאת בארמון?

 

[גלבוע]

יכולותיו...
הפך לשודד

 

[תרצה613]

יכולותיו...
הפך לשודד

אכן
ומעבר לזה - לימד שודדים לרצוח, במודע. מתוך שיקולים שגויים ואנוכיים

 

[dLive]

אכן
ומעבר לזה - לימד שודדים לרצוח, במודע. מתוך שיקולים שגויים ואנוכיים

אתם זוכרים בן כמה הוא?
אתם מבינים ברור את הסיטואציה שבה הוא היה?

מדובר בנער צעיר, שעומד במצב שגם מבוגרים לא תמיד מחזיקים (נו באמת, עכשיו כולם יכריזו שהם בכזה מצב לא היו מסכימים לעשות זאת - גם במחיר חייהם... ממש מאמין לכם), ובחר בחירה לא נכונה. תוצאה של בחירות לא נכונות היא רעה - אבל אין לי שום הנאה מלראות מישהו טועה ומשלם על כך.
אנשים שכותבים "נהניתי מהמסר שעל בחירות רעות משלמים" כנראה לא ראו במציאות את התשלום מגיע אף פעם.

 

[גלבוע]

מוזר לי הסימפטיה הזו.

 

[dLive]

תגובה זו באה להבהיר את עמדתי ולא יותר. לא ארצה להסיט את הדיון מהנושא המרכזי.

יש לכם תשובה לשאלה: מה הייתם עושים במקומו?
לא לימדו אתכם ש"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו"?
זו לא הזדהות איתו אלא קושי להסכים עם הגישה הזו. ממתי שמחים כשמישהו משלם על טעויות?
אם תתרגמו את הגישה הזו למציאות ותבחנו את אלו שסביבכם, אולי תבינו למה אני מתכוון.
(אם נדייק - הגישה מפריעה לי. אין לי עניין להגן על מישהו שלא קיים... )

 

[תקוה]

יכולותיו...
הפך לשודד

מרצון?

האם איסתרק הפך לקווארי כשהוא נהנה מתענוגותיהם?

 

[אגודה אחת]

גם אני אחרי יוזבד (ואחרי 2 לילות ללא שינה)
ודווקא אהבתי מאוד את העובדה שיקוואל מת.

אנחנו רגילים מהספרים שלה שהגיבורים בוחרים בטוב, ותיאורח המאבקים הנפשיים שלהם מובילים לתגובות נכונות.
והנה, תיאור של מישהו שהיו לו את כל האפשרויות להגיע רחוק מבחינת כישורים, מעמד, כל מה שחפץ. והוא בחר, במודע, לבחור בחירות שגויות.
והמשיך ובחר אותם שוש ושוב לאורך כל הספר!! נכון שהוא מסיים בזה שכוונותיו היו טובות, אבל זה כנראה הסבר האימרה ש "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות"...

הגיע הזמן לדבר קצת קשוח, ולראות בצורה חדה ומוקצנת לאן דרך שגויה יכולה להוביל...

כל מה שנכתב אודות מנרם והניתוק שלו - הוא אכן נקרא "האביר הפרוש". זה לא תיאור של כל רב... והמסר שם מדהים בעוצמתו. הייתי המומה מהאומץ שלה לכתוב אותו. זה תיאור של אחד החוליים האיומים בציבור החרדי, וד"ל

לתשומת לבכם!
אבל בסופו של דבר הוא פיצץ את האבקה השחורה למען איסתרק שלא יבואו השודדים חבריו של ידרת ויפוצצו. כך שכוונותיו היו טובים.
הוי דן את כל האדם לכף זכות!!!

 

[תקוה]

הוא גם פיצץ זאת כשהעמק היה ריק ולא עמוס אנשים כמו בתכנית. מי יודע כמה אנשים יכלו להיפצע...

 

[תקוה]

איזה חי?
להזכירך- מבטו התקבע אי שם בנקודה מעל ראשו של אולה שהבין שאיחר את המועד..

היא כתבה גם שהוא נקבר בעיירה הקרובהה ללא ליווי המתאים לנסיך של כבוד.

כתוב שאולה יעביר אותו לכפר לקבורה לא כתוב שכך עשו.

לדעתי הפרולוג נכתב כדי לסיים את נושא יוזבד. אבל יקואל עוד חי.... וסיפור שלם עליו עוד בדרך

 

[גלבוע]

יש לכם תשובה לשאלה: מה הייתם עושים במקומו?
לא לימדו אתכם ש"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו"?
זו לא הזדהות איתו אלא קושי להסכים עם הגישה הזו. ממתי שמחים כשמישהו משלם על טעויות?
אם תתרגמו את הגישה הזו למציאות ותבחנו את אלו שסביבכם, אולי תבינו למה אני מתכוון.
(אם נדייק - הגישה מפריעה לי. אין לי עניין להגן על מישהו שלא קיים... )

אני חושבת שהענין כאן הוא לא לשמוח לאידו של מישהו (שלא קיים....) אלא לבדוק איפה המישהו הזה פוגש אותנו, ומה אנחנו יכולים ללמוד מהנסיון שלו.
שמעתי אתמול משל יפה שממחיש את העניין:
במכשירי הGPS של פעם, היתה נפוצה מקלדת וירטואלית חכמה.
בהתחלה, יש לפניך את כל האותיות, לבחירה.
ברגע שהקשת אות, חלק מהאותיות נעלמות ונשארות רק אלו שהן המשך אפשרי לאות שהוקשה.
למשל, אחרי ת' תקבל עדיין את האות ל', כדי שתוכל לכתוב תל אביב או תל רומיידה, אבל לא תקבל ם', כי אין מקום בארץ שנקרא תם.
כך ככל שאתה ממשיך להקליד, הGPS מציע לך פחות ופחות אותיות.
אז אם כתבת 'רה' ועכשיו אתה יכול לבחור רק ברהט, אף אחד לא יכול להגיד שלא היתה לך ברירה.
נכון, בשלב הזה כבר לא היתה בחירה, אבל למה בכלל הגעת לשלב הזה?
יקוואל עמד בסוף במצב שלא מדי הרבה היה לו מה לעשות, והמעט האפשרי היה לפוצץ את האבקה.
אבל מה בדרך?
כמה פעמים הוא יכל לפנות לנציבות בטחון הפנים ובחר שלא?

(הבהרה: המסר שבדברים מופנה בראש ובראשונה למי שכתבם. אין לי הזכות לדבר כמוכיח בשער)

 

[גלבוע]

כתוב שאולה יעביר אותו לכפר לקבורה לא כתוב שכך עשו.

לדעתי הפרולוג נכתב כדי לסיים את נושא יוזבד. אבל יקואל עוד חי.... וסיפור שלם עליו עוד בדרך

לא נראה לי.
אני חושבת שהיא לא כתבה 'זהו הוא מת' פשוט כי זה לא תאור ספרותי, אבל חוץ מזה היא כתבה הכל.
אם אולה רצה להגיד איתו וידוי ושמע ישראל, והוא ראה שאיחר את המועד, מה זה אומר אם לא מוות?

 

[בתנופה]

הביקורת כאן ממש לא מובנת.

את האמת, מיה מאד רצתה שישאר בחיים.
אבל מה לעשות שלפתע פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, הוא פשוט מת?

זה לא קשור אליה או למישהו אחר, זה כי ככה ה' רצה...

 

[תרצה613]

חבר',ה, הגזמתם

הבחור לא היה בסדר, ולצערינו לא ניתנה לו האפשרות לתקן את מעשיו.
לפי רצף הבחירות שלו, היא ריחמה עליו כשהרגה אותו. הוא היה הופך לראש השודדים.
נראה לכם שהאגו המנופח שלו היה מאפשר לו להגיע לאיסתרק יחף עם עפר על ראשו?

אבל אולי אם תהיה ביקורת רחבת היקף על מותו, היא תנהג כמו ארתור קונן דויל בתעלומת הבית הריק

 

[dLive]

הבחור לא היה בסדר, ולצערינו לא ניתנה לו האפשרות לתקן את מעשיו.

את זה חיפשתי...

לפי רצף הבחירות שלו, היא ריחמה עליו כשהרגה אותו. הוא היה הופך לראש השודדים.
נראה לכם שהאגו המנופח שלו היה מאפשר לו להגיע לאיסתרק יחף עם עפר על ראשו?

האגו שלו כבר לא היה מנופח אחרי השינוי שהוא עבר.
בדיוק כשהוא מתחיל להשתנות הוא מת?

כמה פעמים הוא יכל לפנות לנציבות בטחון הפנים ובחר שלא?

בחר שלא? מה בחור צעיר יכול לעשות בלי חרב וסוס, מול גדוד שודדים (גם אם לא מאומן - אבל מדובר באנשים בוגרים)? ברגע שהיה מנסה לברוח, היו תופסים אותו.
ואם נמשיך בקו ההגיוני, נציבות פנים לא נועדה לפעול נגד גדוד שודדים, אלא כנגד בודדים. לטיפול בקבוצות מזעיקים את הצבא (גם בימינו).
זה סוג קשה של התלבטות. לברוח עכשיו? עוד רגע? משגיחים עלי או לא? והלחץ שאם לא יצליח לברוח יהרגו אותו...

 

[חסיד נלהב]

לי זה עשה רושם שהיא הרגה אותו כדי שלא יהיה הפי אנד.
יצאתי מתוסכל מהספר הזה. הלוואי שהייתה ממשיכה עם הדמויות האהובות של איסתרק מהללאל וכו ולא בורחת לעלילה מפותלת ומתוסבכת ודלה במסרים יחסית. למרות שאין חולק שזה ספר טוב, ביחס לשני הקודמים הוא חיוור.

 

[ניק 26212]

אני הרגשתי שזה כמו סיום או התחלה של סיפור
מלא קטעים קצרים על כל נקודה ברחבי כוזר
שלא כל כך הובילו לאיזה תהליך
כמו בפרקים הראשונים בד''כ בספר שמחכים שיתחיל כבר העלילה
הספר טוב כי הכתיבה שלה מדהימה
אבל לדעתי, העלילה הרבה פחות מהראשונים

 

[תקוה]

לא נראה לי.
אני חושבת שהיא לא כתבה 'זהו הוא מת' פשוט כי זה לא תאור ספרותי, אבל חוץ מזה היא כתבה הכל.
אם אולה רצה להגיד איתו וידוי ושמע ישראל, והוא ראה שאיחר את המועד, מה זה אומר אם לא מוות?

מות קליני. אנשים קמים מזה, את יודעת.

 

[שירו]

וואוו, נראה לי שלקרוא את הבלוג הזה -זה חלק מההנאה של קריאת הספר בעצמו..

 

[קו מחשבה]

ביקורת לא כל כך שמנונית...

חשבתי בהתחלה כמו רבים כאן, שהספר קצת לא ממוקד כמו הקודמים, ואולי פחות טוב מהם.
לא התאפקתי, וקראתי פעם שנייה... מומלץ!
המון ביקורות כאן ובכלל מתבררות כחסרות בסיס.

אני שמתי לב פתאום למסר החזק שעובר כחוט השני אצל כל הדמויות, ומהבחינה הזאת - הספר הזה עולה על כולם!

רק דוגמה קטנה, מעניין אחר (כי על ה"רצח בדם קר" של יקוואל זה נשמע קצת מפחיד פה לדבר...):
יוזבד, שלוואן, מהללאל, איסתרק, רובן, אלרון ועוד - כולם עומדים בפני השאלה הקיומית: האם לסמוך על עצמי ועל שיקול הדעת שלי / על כוחות הנפש שלי / על הרצונות שלי, או לשאול, להתייעץ, לקבל מרות ולהתכופף גם לדברים שנראים שמאל והם בעצם ימין?

ננסה לפרט בקצרה, כמה שאפשר:
יוזבד - הדברים ברורים: מהרגע הראשון הדוד מנסה להניא אותו מללכת להיפרד מאביו לשלושה שבועות, ומצליח. נפילה ראשונה שגררה עוד כמה אחריה, עד הרגע שבו הוא מחליט לפנות לאביו, והכל מסתדר באורח מופלא.
שלוואן - בטוח שיעמוד איתן מול אביו גם אם יגלה את הנוסחה השחורה, עד שחולם את החלום המדהים (!!!), ומגלה שהמעמקים האפלים של נפשו שורצים כרישים. מאז, שוב ושוב הוא ניצב בפני הדילמה: לסמוך על עצמו, או לא.
אלרון - להשאיר את הנשק או לא (ממש בסוף), לקבל את חירותו או לאחוז באמונתו. (שימו לב, למשל, לקטע שמביע את התמיהה שלו על הירושה של הדוד, שאין לו ממנה כלום, עד שהוא מגיע לרב ומתבררת הסיבה).
מהללאל - אם היה מתייעץ עם אביו אם להעביר כסף לאבא הגדול, הכל היה נראה אחרת. (עיינו בפנים, זה כתוב הרבה יותר טוב ממה שאנסה לכתוב כאן...)
איסתרק - מחליט, אחרי לילה ללא שינה, לשלוח את יקוואל לנופש. הוא אפילו גאה בעצמו שהצליח להתעלות מעל השיקולים הראשוניים ולבחור נכון. ואז הוא נזכר בהחלטה שלו שלא לקבל שום החלטה משמעותית בחינוך של יקוואל בלי להתייעץ. התשובה מפתיעה ומביכה אותו, אבל, כמו מלך, הוא עומד יפה בניסיון.

ועוד, אבל נשאיר קצת נקודות למחשבה...

לדעתי, הספר מיוחד במינו, עמוק ונוקב, ומוביל אל המסר האחד בצורה נפלאה, מזוויות מעניינות ורבות, והמפליא הוא שמדובר על התמודדויות כל כך אחרות, אבל המוטו נשאר.