בית סבא וסבתא

  • הוסף לסימניות
  • #1
בהשפעת השירים שפורסמו בפורום זה, אעתיק עבורכם שיר (אולי ארוך מדי...) שכתבתי לפני כחודשיים, לאחר שסבי נפטר, תקופה לא ארוכה אחר פטירתה של סבתי ע"ה, וביתם האהוב והחם התרוקן לו לפתע...
נטפי דמעות...
איך באחת, נעזב לו הקן,
איכה זה, לפתע, מיושביו התרוקן?
איך הועם זהרו כך פתאום?
אי לבו, שחדל לו מפעום?

זיידי, באבי,
כל פינה. כל רהיט, וכל פרט
אות לזכרון שבלב הוא נחרט.
הריחות, הכלים, התמונות, המראות...
הצלילים, הקולות...
רק אתם חסרים, דמויותיכם לא נראות...

איפה את, באבי, וקולך הצלול
והצעתך לפתוח לתינוק את הלול...
היכן הוא ספר התהילים הענק
וקולך הממלמל- איכה זה נשנק?

שם ליד הכיור, במוצאי כל שבת,
מקומך כה חסר, המטבח כמו מושבת...
ויום חמישי עת נישא לו הריח...
הקוגל הטעים וצלחת ה"בונדלעך" שמלאת עבור כל אורח...

ספורי צדיקים ששפעת למכביר
לא נלאית שוב ושוב להזכיר, להסביר...
אמונת החכמים שפיעמה בך עד מאד,
ההתקשרות לדורות עברו, לדמויות ההוד...
ההמנעות בכל מחיר- משמיעת לשון הרע
וצדדי הזכות שמצאת תמיד לכל מאורע...

החלון הגדול- בו דמותך כבר לא נראית,
הנוף הרועש בו הושבת כל ילד, וספרת והראית...
מי יזכיר לנו לברך בקול על הופל/ עוגיה
מי ישיבנו אותו טעם ערב שבפינו היה?

השולחן הקטן, שם בהול
לו יכול, היה מרבה להשתומם ולשאול:
איה הם אותם גלמודים, קבצנים, אומללים ומוזרים...
שכבדת וארחת, ונתת להם הרבה יותר ממטבעות קרירים וזרים...


זיידי ובאבי,
מה אעשה מעתה בכל מוצאי שבת?
איכה שונה באחת סדר יומי והושבת?
שוב לא יצא האור מחרכי התריסים בסלון,
וקצוות שטריימלך לא יציצו מבעד לחלון...
(אות שעדין ערים אתם ופנויים לארוח
כי עדין נשמה בביתכם, עדין נושבת בו רוח...)
התריס הפתוח- לא יזמין לעלות
והלב- ממאן לעכל, מתגעגע עד כלות...

איכה הם מעשיות, זכרונות העבר?
מי יקשר בינינו, דור יתום- לדורות שהיו זה מכבר?
איך נדם לו צלצול הטלפון- אין דורש הלוואה, אין חפץ לתרום
כי הפה המבקש והיד הנותנת- עלו למרום...

ובכל יום הולדת- מי יתן לי ברכה,
עיני מי ישתתפו עמדי בשמחה?
אל מי אעלה, כשאחלוף שם, בדרך...
ללגום לגימה, לשאול מה נשמע, לשמוע מילים רבות ערך...

והיכן נתאסף מדי ליל שבת- הנכדים/הנינים מכל הפזורות
למי נאחל "גוט שבת"? מי יחלק עדשים? מי יאחד הקצוות?

והבית... בית אבנים הוא- ולו נשמה!
מכל פינה קולכם עוד מהדהד ונשמע
איכה היה זה הבית לשממה???
איכה התכנסו כל כתליו בדממה???

זיידי ובאבי,
עוד חיים אתם בקרבי, נמצאים אתם מאד!!!
אנא, אמרו שם למעלה, כי מלא כבר הנאד
וכבד הוא, ומכביד עוד ועוד...
בקשו שתהיה פרידתנו קצרה
ושובו אלינו בקרוב, במהרה!!!!

אמרי שם, באבי, כמו שאמרת תמיד-
"סימנים זענען שוין דא", פון ווארטן זענען מיר שוין מיד...

שובו ביחד- זיידי ובאבי, עם ההורים, אחיות ואחים
כל בני עירתכם, ההרוגים, הטבוחים...
עורו נא יחד עם כל שוכני בית מועד...
כי בא, כי בא מועד. . . . .
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
שיר מיוחד ומאד מביע את החיים הגדושים ומלאי התוכן של אנשים של פעם ואת הריק שהותירו מאחור,
מזדהה איתך מאד
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
נכתב ע"י תושיה;2027972:
שיר מיוחד ומאד מביע את החיים הגדושים ומלאי התוכן של אנשים של פעם ואת הריק שהותירו מאחור,
מזדהה איתך מאד

שמחה שהצלחתי להעביר מעט מתוך המכלול... ותודה על תגובתך!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

הספרנית בספרייה שלנו, ג'ודי, הייתה רווקה מבוגרת עם משקפי פלסטיק ענקיות ומבטא אמריקאי. היא הייתה נחמדה ואהבה לצחוק ולפטפט עם הילדות שבאו לשאול ספרים.

הספרייה הייתה המקום שאני הכי אהבתי לבקר בו. כל מדף היה מלא בהבטחות של הרפתקאות חדשות, דמויות מרתקות, ועולמות קסומים. גם את ג'ודי אהבתי, אבל היא לא ממש הייתה חברה שלי, אחרי הכל יכולה הייתה להיות סבתא שלי... (את המשפט הזה כדאי לכם לזכור).

פעם קראה לי מהדלפק שלה "בתאל. למה כל הספרים שאת מחזירה מלאים כתמים?"
"אחרת לא הייתי יכולה להחזיר אותם" חייכתי.
היא הסתכלה עלי דרך המשקפים הגדולות שלה.
"אחרת לא הייתי מצליחה לסיים לקרוא אותם". אמרתי לה, נהנית להתעלל בחוסר ההבנה שלה.
"זה בגלל סבא שלי" אמרתי אחרי שראיתי שהיא מתחילה להיות קצרת רוח. "אני אספר לך הכל, אבל עוד שלוש דקות נגמר הזמן ואת תכבי אורות ואני עוד לא הספקתי לבחור חדשים.
"תבחרי מהר ואחר כך תספרי לי" הסתקרנה ג'ודי.

בחרתי לי ספר אחד מצחיק, ושני ספרים מותחים.
בנתיים היא כבר כבתה את האורות וזרזה את המתאחרות.
לבסוף הזמינה אותי אל מאחורי הדלפק שלה ונשארנו שתינו בספרייה יושבות מתחת למנורת ניאון בודדת.
ואז סיפרתי לה על סבא שלי, שהיה אדם חכם ומשעשע ותמיד ממציא פטנטים.
הפטנטים של סבא שלי היו מגוונים ומשוגעים, ותמיד גרמו קצת לצחוק וקצת לחשוב, ולדעת שאין גבול לדמיון האנושי.
הוא היה גר בדרום אפריקה ועבד שם עבור הממשלה בפרויקט סודי כלשהו. אשתו הראשונה, רחל, התגרשה ממנו בגלל הסודות הרבים שהיה נאלץ להסתיר מפניה, היא לא סבלה זאת.
אחר כך עלה ארצה והתחתן עם שירה, שהיא הסבתא שלי. שהייתה שחקנית תאטרון שחזרה בתשובה, הם היו זוג משמים, שניהם שנאו את השגרה, שניהם בעלי מזג טוב, והם חיו חיים משוגעים.
עד שסבתא שירה נפטרה. לפני ארבע שנים.
מהקורונה.
סבא שלי שמר עדיין על חיוניותו, אבל מאז עננה אפלה התיישבה על מצחו עטור השיבה וסרבה להתפוגג.
הייתי הולכת לישון אצלו הרבה, הנה אני מתקרבת לספר על הכתמים".
ג'ודי צחקה. "כל כך מעניין היה הסיפור, ששכחתי בכלל למה הוא התחיל".

אני מאד אוהבת לקרוא, אבל יש לי בעיה רצינית, בעיית ריכוז, בבוקר אני לוקחת תרופה לבית הספר, אבל בלילה כשאני קוראת ספר. אני קוראת ומפסיקה קוראת ומפסיקה. שזה דבר לא נורא בפני עצמו, מה שמשגע אותי הוא שכשאני חוזרת לקרוא, אני לא זוכרת איפה הפסקתי.
ואני לא רוצה לקרוא עוד פעם משהו שכבר קראתי, ובטח שאני לא רוצה לדלג.
ועד כמה שזה נשמע מוזר, אני לא מצליחה בשום אופן למצוא את הנקודה שבה הפסקתי.
אז עושים קיפול בדף למעלה - תגידו.
ובכן, צריך לזכור לעשות את זה, ובשביל ילדת קשב זו משימה לא פשוטה.

סיפרתי את זה לסבא.
"אוי בתאל", צחק, "אני מבקש סליחה, אבל זה בגללי. את ירשת את זה ממני".
"אני, אמא שלך, ואת... נושאים בגאון את לפיד הריחוף! תתפללי שלא תעבירי אותו הלאה..."
"סבא" אמרתי לו, "נראה לי שהחיים שלך לא היו כאלה מעניינים בלעדי הלפיד הזה".
"ייתכן, בתאלוש, את ילדה חכמה" הוא ליטף את ראשי "נראה לי שיהיו לך חיים מעניינים לא פחות".
"אמן" עניתי. ואז הוא הראה לי את האלבומים המרתקים שלו.

למחרת הוא הביא לי שקית עם סוכריות אדומות. "קחי אחת" ציווה.
ברכתי שהכל ומצצתי את הסוכריה. ואז הוא אמר:
"שמתי לב שכשאת הופכת דף בספר את מרטיבה את האצבע בלשון. בואי תעשי את זה עכשיו, הוא הגיש לי ספר פתוח.
כתם אדום הופיע על פינת הספר.
"זהו זה, מהיום תדעי בדיוק איפה את אוחזת בספר. רק תתרגלי למצוץ סוכריות בזמן הקריאה.

הספרנית לא יכלה להפסיק לצחוק. "תספרי לי עוד על סבא שלך".
סיפרתי לה שעה ארוכה את כל מה שזכרתי מהחיים של סבא. ועל הפטנטים שלו.
הכי היא צחקה מהתחבולה שעשה שהשכנים שלו יפסיקו להרעיש בלילות.
היה משהו כל כך רגוע ויפה בשיחה עם ג'ודי, אולי בגלל שהיא הייתה מיוחדת, אולי בגלל שסבא שלי היה מיוחד. בכל אופן, הרגשתי כאילו גיליתי פינה חדשה בעולם, פינה בה ג'ודי לא הייתה רק ספרנית, אלא גם אדם עם לב רחב, אוזן קשבת, ומאור פנים שבדרך כלל פחות מצוי בגילאים האלה.


עברו מאז כמה שנים, ואם אתם רוצים אני מוכנה עדיין לספר לכל מי שמעוניין, על סבא שלי.
על חוכמתו, מעשיו הטובים, עלילותיו (מה שהותר לפרסום), על שמחת החיים שלו, על לפיד הריחוף, ועל הפטנטים כמובן, והתחבולות המשוכללות.
וגם על שלושת נשיו! רחל, שירה, ו...
ג'ודי.
שיתוף - לביקורת אם לא בריתי?
ב"ה

אתם, שמדברים נגד לומדי התורה.
אתם, שהפכתם את לימוד התורה למעשה פלילי.
אתם, שהחלטתם לכלוא בחורי ישיבות על עוון ההשתמטות, כלשונכם.
אתם, שיצרתם משוואה שאומרת: כשיש מלחמה, כולם צריכים להתגייס לשורות הצבא, כי במלחמה צריך את כל הבנים מגויסים כדי להילחם.
אתם, שסברתכם היא שותפות בנטל.

אם היינו מקשיבים לכם, הרי שאז לא היו בתי המדרש מלאים בבחורים השוקדים על דברי התורה.
האם חשבתם שלבטל את התורה הזאת, הקיימת והנצחית, זה מה שיוביל את עם ישראל לשמירה והגנה?

אם תחשבו לרגע לכמה שמירה אנו נצרכים, הרי שצבא שלם לא יכול להגן מפני יום של חרון אף ה'.
האם כל מה שעברנו, החל מהשביעי לעשירי, אינו מצביע באופן הכי מדויק שיכול להיות על מהלך על-טבעי?
כי אם אויבינו היו מסכימים פה אחד על אותו היום ואותה השעה, הרי שלא היו עוזרים כל כלי המלחמה וכל החכמים וכל החיילות כולם.

ראינו כמה נזק יכול להיגרם מכמה טילים איראניים, ורק מי שהיה מחובר למצבת פיקוד העורף יודע על רמת ההכנות לקראת קטסטרופה שהייתה יכולה להתרחש חלילה.

אין חולק על כך שהצבא וחייליו עושים עבודת קודש מתוך מסירות נפש אדירה.
כל חייל שיוצא לקרב משאיר צוואה, ויודע שיש סיכוי שהיא אכן תתממש.
זו מסירות נפש שאין כמותה, וזו זכות אדירה של עם ישראל.

וכל חייל שליבו דופק ופועם בעוז לקראת משימה של סיכון חייו בשטח אויב, מבקש שני דברים:
האחד, שמירה והגנה עצומה מלמעלה,
והשני, שתהיה בידו הזכות לשרת ולהגן בגופו על עם ישראל.

ואם השמירה מלמעלה מגיעה רק בזכות קיום התורה, הרי שכל חייל מבקש בעומק ליבו, שיהיה מי שישקוד על התורה למענו ולמען השמירה על כל עם ישראל.

התורה מוטבעת בנפש כל יהודי, וכל יהודי מתחבר אליה, מי בגלוי ומי בסתר, ובליבו פועמת קדושת התורה.
ומי שיבוא וילעג ויקרא: "לכו תילחמו עם התורה", כעת צריך לקום ולעשות מעשה.

או במילים אחרות: לא מספיק ללמוד תורה, צריך להכניע את האויב עם טנקים.

לאותם אלו אני קוראת את הקריאה שלי:
אתם, שמאמינים שבכוח הצבא להכניע את האויב.
אתם, שחושבים שכולם צריכים להיות שם במלחמה הזאת, כולל לומדי התורה.
האם אתם חושבים שטנק לבד יכול לשמור על עם קטן, מוקף באויבים?

ומה הסיבה שיש שנאה כל כך עמוקה כלפי עם ישראל?
אולי תתבוננו בשורש של הדברים?
אולי תשכילו להבין שהצבא הוא שליח של בורא עולם לשמירה על עם ישראל.

ואם ניקח את חוד החנית, שהוא לימוד התורה הקדושה, לב ליבו של עם ישראל, כיצד תהיה שמירה על העם?
הלא קודשא בריך הוא, ואורייתא, וישראל, חד הוא, הם דבר אחד.

היה מן הראוי שכל לוחם ילך ויבקש מלומד תורה בתחנונים:
למד לזכותי.
למד למען השמירה עליי ועל כל העם.

היה מן הראוי שאנחנו, כעם, נבקש את לימוד התורה הזה, נכבד אותו, נייקר אותו, ונרומם אותו.

לימוד התורה, והשמירה האדירה שהוא מביא אתו, זה הבסיס של הקיום שלנו.
"אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

אז כן, הרבה שליחים לו למקום, כדי להגן על עם ישראל: יש את לומדי התורה ויש את הלוחמים.
אבל האם אתם חושבים על כך שאתם מוותרים על השמירה הכי גבוהה שיכולה להיות, באמצעות דיבורכם?

הלא על הבל פה של לימוד התורה מתקיים העולם כולו, מתקיימים עם ישראל, וזו השמירה שתוביל אותנו לגאולת עולמים.

השומרים, ששומרים על הגחלת, למרות ועל אף.

ואם אתם, אלו שמבקרים את לומדי התורה, מוכנים ללחום בלי שמירה ובלי הגנה,
ואם מתי מעט שמעדיפים לחשוב שהכוח הפיזי הוא העיקר, ומוכנים להשפיל את לומדי התורה,
הרי ששפלותם היא רוממותם.

ואם הושפלנו על קיום העולם, ואם הושפלנו על עבודת השמירה, יבוא יום שנתרומם.
נוכל לראות אז את הכוח העצום, הכוח הרוחני.
נוכל לראות אותו במוחש.
נוכל לראות עננים של שמירה, שנוצרו כתוצאה מכוח לימוד התורה.

ואז כל מי שלא האמין, ואפילו נלחם בלימוד התורה, ובפרט בשעת מלחמה, יבין שכל המלחמה הייתה על התורה ועל לימודה.

ואם יש בכם חיבור של מסירות נפש בשביל עם ישראל, כדאי מאוד שתדברו במעלת לומדי התורה, והיה זה שכרכם.

לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ: (שיר השירים פרק א פסוק ג)
"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" -
שְׁמָנֶיךָ אותיות נשמה.
נשמת עם ישראל, אין כמותה.
היא מקבלת את כוחה מבורא עולם עצמו, כמו שנאמר: "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ"
הנשמה מקבלת מבורא עולם, ודי למתבונן.

כשרואים את מסירות הנפש של הלוחמים, אי אפשר שלא לראות את הקדושה האדירה, העל־טבעית, שכולה נמשכת מכוחו של בורא עולם.
וכששומעים את לימוד התורה הקדושה, אי אפשר שלא לחוש את הקדושה האדירה היוצאת מתוך המילים.

כל מי שמתבונן, יכול להרגיש זאת.
ודי למבין.
בפינה הרחוקה של ארגז החול בגן הלבנט ישב ילד שזוף עם סוודר שחור ארוך מדי. היה לו פרצוף זועף וכל הזמן הוא ניסה לחפור בורות בחול, והיה מחביא שם חלקי מתכת כדי שאף אחד לא יגנוב לו אותם. הוא גם היה מחביא שם את כל הגולות המוזרות שהיה מביא מהבית.
היתה לו קבוצה של פעוטות ששיתפו איתו פעולה. הוא היה נותן להם גולות כדי לזרוק על שאר הילדים. בעיקר על הנדנדה שישב עליה ילדון מסודר עם שיער כסוף, מסורק לצד. הוא כל הזמן נאם בפני חבריו שצריך לזרוק את המפה הזו מהגן. למחוק אותה מהמפה. אחרת אי אפשר לחיות כך בגן.
הילד שעל המגלשה ישב שם עם פנקס קטן, ורשם מי זרק עליו גולות. אף פעם לא קרה שזה שזרק לא התחרט על כך, כי הילד המסודר ידע לגרום לאחרים להצטער על מעשיהם, אבל איכשהו תמיד הם היו ממשיכים להיטפל ולהציק לו.
הוא גם לא שכח את המריבה הגדולה שהיתה לו עם הילד עם הסוודר בעצמו, כשהוא זרק עליו הרבה גולות. אז, הילד עם השיער הכסוף שבר לפעוט עם הסוודר הארוך את כל המגדלים שהוא בנה, וגם הרס לו חלק מהבורות שהחביא בהם גולות. אז, הילד ההוא עבר את הקו האדום. והוא לא יתן לו לעשות את זה שוב.
לפתע התקרב לשם ילד גדול ועגלגל, עם בלורית בלונדינית ועניבה אדומה. הוא היה הילד הכי חזק בגן, ותמיד הביא איתו מטוסי צעצוע ומשחקים נוספים שהיו הכי חזקים, הכי גדולים והכי יפים בגן.
הילד על המגלשה היה חכם; הוא ידע ששווה לו להיות חבר של הילד הבלונדיני, והוא גם צדק. הם סיכמו ביניהם שהפעם הם לא ישתקו לילד עם הסוודר הארוך.
הבלונדיני צעק לעבר ארגז החול: "תקשיב טוב, ילד מעצבן! אם לא תפסיק לזרוק גולות או לשכנע את החברים שלך לעשות את זה, אנחנו כבר נטפל בך! אנחנו נחזיר את הגן הזה לגדולתו!"
הזאטוט עם השיער הכסוף הנהן בראשו. "אנחנו עוד נגיע לניצחון מוחלט בארגז החול שלך!"
הילד עם הסוודר השחור והארוך נעמד. "אני לא מפחד! אתם חושבים שתצליחו לעשות לי משהו? אני הרבה יותר חזק מכם!" אמר, וידה על הילד המסודר חופן של גולות.
כאן המסודר כבר התרגז סופית. הוא החל לשלוח לעבר ארגז החול טיסני ניר, שנחתו על המחילות של הילד השחור. בינתיים, הילד עם העניבה האדומה זרק את הצעצועים שלו על הילד השחור ועל הבורות שחפר, עד שהם קרסו.
הילד השחור, בתגובה, זרק לכל עבר חופנים של חול וגולות, אבל אף אחד כבר לא רצה בקרבתו. גם החברים שלו, פחדו כבר לעזור לו. רק חבר אחד הצטרף אליו, מצפון, אבל מהר מאוד התחרט על זה. הילד עם השיער הכסוף וידא שיתחרט על זה. הוא הסתובב לילדים האחרים: "אתם חושבים שהם מסוגלים להצטרף אליו? כבר לא. הם מכירים אותנו. הם מ פ ח ד י ם".
כשילד קטן שעמד בצד שאל למה הם לא עוזבים אותו בשקט, הילד המסודר הסתובב אליו: "אתה לא מבין? ארגז החול הזה הוא סכנה קיומית לשלום בגן! חייבים להשמיד אותו!". "כן", הצטרף אליו הבלונדיני. "אנחנו נעשה את הגן נהדר שוב! מנהרות הגולות האלו הן בסך הכול נמר של נייר".
בסוף אותו יום, ארגז החול היה נראה אחרת לגמרי. הבורות נהרסו, הגולות התפזרו, והילד עם הסוודר השחור והארוך ישב בצד, לא זז מרוב כאב שחטף מטיסני הנייר של הילד המסודר ומהצעצועים החזקים של הבלונדיני.
הילד הבלונדיני החזק עם העניבה האדומה, לעומתו, רק עמד וסיפר לכולם איך הוא הוריד את הילד עם הסוודר. אה, הוא גם זעם על כך שאחד הילדים במגלשה לא היה מוכן לתת חנינה לכסוף. הילד ההוא טען שהכסוף ביקש מהבלונדיני לומר את זה, אבל מכאן זה כבר גלש למריבות הרבה יותר תינוקיות.
קטע אלגורי ראשון שלי, אשמח ממש לביקורת מכם, היא חשובה לי.


בסייעתא דשמיא

האדמה באמת היתה חרוכה. מראות ההרס זרעו ידם בכל כיוון. הוא ידע שהיא תהיה חרבה, אך לא שיער עד כמה. מעולם לא ראה מראה שבור כל כך, חסר צורה. זהות. מעולם לא ראה, זוהי הפעם הראשונה בחייו.

הרס.

עידו התכופף אל הקרקע. אצבעותיו נדו בתפיפות קלה על תפוז שעוד נותר לו מראה מבעד לקליפתו המאובקת. הוא קילף אותו בצידו האחדולאחר מכן בירך ואכל. מיץ כתום השפריץ על פניו והוא העיף את התפוז באחת, אל עבר החלקה הסמוכה שכעת היתה חלל ריק. לא היה טעם לתפוז שעוד נותר שלם, כשמטע שלם נוחל חורבן שכזה. ועצים שהיו כבירים לא מזמן, שרועים בחוסר חיות על הרגבים היבשים.

השריפה שפרצה בכפר היתה נוראה. היא התלקחה במהירות חסרת תקדים. היו שריפות פה ושם מאז בואו לכפר, אך כמוה מעולם ולא ראה.
הגינה עליה עמל כל כך, האדמה שמהווה לו את עיקר חייו, איננה.
כעת נזכר כיצד יצאו כל התושבים מבתיהם, הזעיקו את כוחות הכיבוי, אך לאלו ארך זמן רב לבוא. וכשסופסוף נזכרו להופיע, כמעט ולא נותר מה להציל. הקרקעות כולן עלו באש.

עידו היה שבור עד העומק. רק היום, שבוע לאחר השריפה, היה מסוגל לצאת ולבדוק מה אירע בחלקתו. אולי היה מוטב גם לא לעשות זאת היום. ואולי בכלל לא.

"עידו" קול נשמע מאחוריו. הוא לא רצה לבדוק מי קורא לו כעת. המשיך לנבור ידיו מטה מטה בשורשים שנגדעו. כאילו ואינו שומע.
"עידו" הקול לא הרפה. וכעת הוא זיהה למי הוא שייך. נתן דפק לו על השכם, בידו התנועע סל קש גדול, וכשהניחו לצידו על האדמה, הוא נחרך בה, קול חריכת הקש המתייבש צרם לעידו. סופסוף הוא סובב את הראש.
"מה זה?" הוא שאל.
"סל, אינך רואה?" נתן הרגיש שלא אופיינית לעידו השאלה הזו. לא אופיינית לו ההתנהגות, תמיד ידע להתעניין בשלום הסובבים אותו, הם מכירים כבר שנים. השותפות בחלקאות היטיבה לידידותם. מעולם לא עבר עליהם יום בעבודת השדה מבלי דרישה בשלום כל אחד.
עכשיו עידו שכח. עכשיו הוא לא שאל מה שלומו, איך עובר עליו היום. משהו מוזר קורה לו.
הוא ניחש שזה קשור לאדמה.

"סל, אה?" עידו התכווץ. "סל הבאת. וכי מה תעשה עימו?"
"סל, אכן. באתי לאסוף את התבואה" נתן פרש את ידיו כמצביע על המרחב האדמתי הענק. "בא נראה מה נותר".
"אתה רציני?" פניו של עידו האדימו. "את מה בדיוק נאסוף? את הזרדים המפוחמים? את קליפות התפוזים והקלמנטינות ה… אהממ בעלות הצבע האפרפר הזה?" הוא תפס בידו קליפה אחת, והישיר אותה למול עיניו של נתן.
"קח את אלה, אחרי זה ספר לי סיפורים על סלים" הוא התרומם בתנועת ניעור קלה, והתחיל ללכת.

נתן הביט אחר דמותו המתרחקת. צילו התעמעם באובך האוויר החנוק, ופסיעותיו היו כבדות. הוא הרים את סל הקש והחל לצעוד גם הוא, אל עבר החלקה הסמוכה, חלקתו שלו.

האדמה שם לא נראתה טוב בהרבה. גם שם השחירו כמו לילה הרגבים. גם שם נוטו העצים הצידה, כאילו ועייף כוחם מלהיאבק.
הוא המשיך לשוטט אנה ואנה. תוך שהוא מגרד מדי פעם גושים אדמתיים שנדבקו לסוליית מגפיו. יותר משריחם על עצמו, ריחם על עידו, חברו האהוב. גם הוא נשבר, כן. אבל עידו לקח זאת קשה ממנו, אולי כי הוא חדש יותר בתחום…
"במה אוכל לנחמו?" הרהר, כשעיניו משוטטות מלוא האופק מעלה מטה. "במה אוכל…" התקדם עוד מעט, ובחן שוב את האדמה, היא לא הראתה סימני השתקמות.
פתע הבחין בגומה קטנה שבלטה מעם האדמה, היא היתה סמוכה לגדר ההפרדה המחלקת בין שדהו לשדה של עידו. בתחילה נראתה לו כמו אבן שהתעטפה בעפר, אך במבט שני ראה שאין לה צורה של אבן והיא עגולה מדי בכדי להיקרא כזו.
הוא התקרב אליה בפסיעות נחושות, ניסה לפלס לו דרך מבין הפחם, שברי ענפים ופיסות אפר שעוד דבקו במגפיו. הרוח נשאה עמה ריח של שריפה ישנה, כזו שכבר אינה דולקת, אך בוערת באוויר השקט. ללא רואי.
נתן כרע את ברכו, הרים את גוש העפר התמוה, וניסה לגרד את הגרגרים.
טיפין טיפין של כתום מצולק נגלו לפניו. ניעור קל סילק את השאריות האחרונות, והעיגול הקטן הבהב אליו בכתום מעט בהיר, מעט… מוכר.
הוא הפך אותו בידו בזהירות, חריצים קישטו את גביו מכל כיוון. נתן סובב אותו לצד שני חזרה, ואז הוא זיהה עד הסוף.
"תפוז…" הוא מלמל. "מה עושה כאן תפוז?" התבלבל. "והרי גם אם לא היו נשרפים המטעים, המטע שלי מטע תפוחים הוא, ואיך הגיע לכאן התפוז?" שאל עצמו בקול, הביט אנה ואנה כמנסה להבין את פשר התעלומה. "תפוז. מאין הוא בא?".
לפתע צדה את עיניו הגדר. ואז הבין, השדה של עידו! מטע תפוזים הוא. התפוז הגיע לכאן מעבר לגדר…
נתן חש את הגוף שלו רועד. הוא לא רצה להשלות את עצמו לחינם, חשב שכדאי לבדוק את טיבו הפנימי. משהתחיל במלאכת הקילוף שם לב לכך שצידו השמאלי של התפוז כבר חסר קליפה. הוא שלח ידו פנימה ושלף פלח שנמעך מעט. הטעם היה לו מתוק, ומיץ כתמתם השפריץ על פניו המיוזעות.
"אחח. תפוז טוב ועסיסי שכזה לא בא אל פי כבר הרבה זמן" נתן ליקק את שפתו העליונה, והוציא פלח נוסף. בזוויתו הוא הבחין בחלקיק זעום צהבהב, הוא משה אותו, מישש בכפותיו, ואז הבין, זהו גרעין. גרעין של תפוז בודד.

"האח, כעת נוכל לשתול את הגרעין, לזרוע מחדש מטע תפוזים בשביל עידו" נתן צהל, הוציא מטלית לחה מכיס חולצתו ועטף בה את התפוז בעדינות. לאחר מכן יצא בריצה חפוזה לספר על האוצר היקר למיועד לו. עידו.​
***​
הוא ישב שם, על אחד הספסלים בצד הדרך השוממה. רגליו מתנדנדות בקצב קבוע, ועצב עמוק בעיניו.
נתן התקרב אליו, הביט בפניו הנכאות. התיישב בקצה הספסל ושתק. עידו לא שת ליבו אליו.

"היי עידו" נתן פתח ברגע אחד של אומץ. "ראה מה הבאתי לך" הוא הגיש בפניו את התפוז העטוף, הסיר את המטלית והחזיר לכיסו.
"תפוז. תפוז רקוב ושרוף הבאת לי" עידו לא התרגש. "ומהו החיוך שעל פניך, אינך רואה מה בידך? תפוז מפויח ונגוס. מה נעשה עימו?"
"עידו יקירי" נתן הניח ידו על כתף חברו. "ראה מה מצאתי בתוכו, זרע. זרע תפוז. ממנו נוכל לזרוע מטע חדש, גדול. כמו שהיה לך, ואף יפה ומרשים ממנו" הוא פרס את כפו והניח באמצעה את הגרעין.
"נוכל, בעזרת השם. להצמיח לך שדה חדש" עידו הרים את ראשו, במעט. התבונן, ושתק.

"אתה זרעת ייאוש, ומתוך זה זורע אני תקווה" נתן נשק לו. "לכן מחייך אני. כי נוכל" .

-------------

"פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו: (במדבר א) והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: (ישעיה ח) - ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה: (ירמיה כו) כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה. ומה אמר זכריה (זכריה ח): עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. וכתיב בתריה: (שם) ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".
(איכה רבה ה יח).

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה