שיתוף - לביקורת בלאגן של ערב פסח

[נ. גל]

אשמורה שלישית, ליל ט"ו לחודש הראשון למניין העבריים, שתי אלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים לבריאת העולם.

"כל אחד לבדוק אם הצרורות שלו חתומים כראוי." מבקש אבא בנעימה.
הבית, שגם כך לא היה שקט לרגע, הופך מרקחה מבעבעת.
"צרור הרבידים התפרק." מכריזה רבקה. "וגם הצרור של יצחק."
"יוסף, תוכל לסייע לרבקה?" מבקשת אמא.
"הנני." מאשר יוסף.
מנורת הכניסה נכבית ברגע הלא נכון, בדיוק כשגרא בודק לאורו את גווילי החכמה ומהדק את קשירתם. נעלה של תרצה אינה מתאימה למידתה, וכולם נזעקים לחפש בערימת הנעליים פתרון.
כלומר, זו לא הייתה אמורה להיות ערימה כלל ועיקר. הן היו כולן תוך שק גדל מימדים, שאליסף אגר בעמל רב.
עכשיו זו כבר ערימה במרכז הבית.
"אנחנו יוצאים אל הארץ המובטחת בעוד שעה, ואף אחד פה לא מאורגן!" מכריזה רחל.
"אנחנו עושים את המיטב." משיבה אמא בקפידה.

זוג חילופי נמצא, השקים מסודרים ככל האפשר, ועם קרן אור ראשונה יוצאים אבא ונדב אל הרחוב, מנהיגים קרון עגלה רתום לארבעה סוסים מצריים.
ההעמסה פשוטה יחסית כשהיא מתנהלת בשיטת השרשרת.
גרא מעביר ליוסף, שמעביר לאליסף, שמעביר לנעמן, שמעביר ליעקב, שמעביר לנדב, שמעביר לאבא. על העגלה עומדים שלום ואהוביה, דוחקים את הצרורות אל עומק הקרון.
"עשירים ואין משרתים להם." מצייצת חוה. "כמה עברית היא דרכנו!"
"תלונות לא עוזרות." מוחה שמעון, מנסה לרדד במהירות עוד חתיכת בצק. "יש לנו עוד קערה לשטוח, בתקווה שהשמש תוכל לצלות את כל המצות."
"אין לי כוח." ממהרת חוה לסגת.
אמא מקנחת את זיעתה בסינרה: "מי שאין לו כוח לעבוד - אין לו כוח להתלונן."
"חשבתי שתם זמנו של המשפט הזה, יחד עם העבדות." מגחכת יוכבד מעם עגלת התינוקות.
"תתחילו לצאת." אבא קוטע את הדיון. "הקרון שלנו צבוע ירוק, כל מי שתפקידיו מולאו - יוצא כעת."
"רגע, מי מונה את היוצאים?" אמא נחרדת.
"אשר, כתמיד." מבטיח אבא. "כד המים, נותר בו מעט?"

"ארבעים ושבעה, יברכנו אלוקים, מלבד ההורים." מעדכן אשר כשהבית מתרוקן. גם הוא נושא בידיו קערה מהופכת, שעל גבה שטוחה מצה דקיקה.
"שניים חסרים. מי הם?" עיניה של אמא בולשות את החדר המרכזי.
"ספירת שישיות!" צועק אשר. "מי נפקד?"
שוב חוסר סדר. צעירי הצאן מקפצים על הקרון, לא נשמעים למפקד. בפקידה השלישית מתבהרת המבוכה.
"אהרן ותמר." מיידע אשר את ההורים בצעקה.
"צריכים למהר." יוסף נראה תשוש. "רוב בני הרחוב כבר עזבו אותו, והמצריים קרבים."
"המצריים?" חוה נחרדת. "למה הם באים?"
"לחפש אם הותרנו אחרינו מעת כסף או פרוטה." מרגיע יוסף.
"חיים ואליסף, חפשו את אהרן ותמר." מבקש אבא. "אתם לא נושאי צרורות, הזדרזו."

עוד שני כדי מים נגמרים לפני שהקריאה המרגיעה נשמעת: "אהרן נרדם!"
אליסף נושא את בן השלוש על זרועותיו, מניח אותו בתוך הקרון. חוה מחליטה כי מקומה הוא לידו, בשמירה עליו מהעתיד הלא נודע.
"תמר לא רוצה לבוא." אומר חיים בשקט לאמא. "היא מסתתרת בין האח ובין הארון."
הסינר כבר כמעט רטוב. אמא נואשת מהקינוח בו, משליכה אותו אל תוך הקרון.
"תמר?" אמא רוכנת אל בת העשר. "בואי, יוצאים ממצריים. זוכרת כמה חיכית ליום הזה?"
"כן." קולה נוגה. דמעות מכתימות את פניה.
"בואי." חוזרת אמא בהפצרה.
"אבל..." זרם הדמעות קולח בלא התראה. "אבל הכלבים..."
"איזה כלבים?" פתיעה תופסת את אמא. לא על כך נסובו מחשבותיה.
"כל הלילה..." תמר לוחשת. "שמעתי אותם. לא יצאנו מהבית, אבל כל מצריים שמעה. הכלבים גררו עצמות, הם נבחו ללא הרף."
"נכון." מודה אמא. "אם כי השירה והזמרה נשמעה רמה יותר."
"הם עדיין היו שם." מתעקשת תמר. "והם עודם שם."
"אמא?" חיים מציץ מפתח החדר. "אבא אומר שאנחנו נעים מזרחה."
"תתקדמו, אנחנו כבר נגיע." מבטיחה אמא. "רק תשאירו חמור סוס חזק דיו עבור שתינו."
"לא!" מזדעקת תמר. "אל תלכו!"
חיים נבוך.
"חמישה רגעים." פוסקת אמא. "אם לא נבוא - תלכו."
חיים ממהר לצאת.

"הכלבים." חוזרת תמר במבוכה. "הם באים כשאתה לבד."
אמא נאנחת. "את עדיין מפחדת מהם?"
"אמא," עיניה של תמר מפיקות זעזוע. "הם הרגו את נועה!"
לאמא נגמרו המילים. קצה של דמעה צץ בזווית עינה. עוד לא עברה אפילו שנה.
"אמת." היא אומרת לבסוף, קולה קמל. "אבל כדי שהם לא יהרגו עוד אחד מהמשפחה, אנחנו חייבות לצאת. עכשיו."
"אני מפחדת."
ככה. פשוט.
"קחי את חרבו של אשר." מציעה אמא. "אין כלב שיעמוד מולה."
וככה הם יוצאים ממצרים.
מאספים למחנם, עמוסי ידיים.
על הקרון, ממש במרכזו יושבת תמר. חרב שלופה לה בידה, ועיניה עודן לחות.

אבא מביט לאחור, אל החומות הבצורות שהפכו עבר. "תמר! את יכולה לרדת, אין עוד כלבים."
"והם לא עשו לך דבר." מקניט אברהם.
"לי לא, אבל לנועה כן!" מוחה תמר.
"בלי מריבות." מבקש אבא. "קחו תופינים וחלקו אחד לכל אחד."
ההמולה מחליפה את צליליה. הם מעט יותר דומים כעת לצלילים שעולים מן הקרונות האחרים.
אמא יושבת לצידו של אבא על מושב הרכב המעוטר. עיניה בוהות באופק, בשמש העולה הישר מול עיניהם. אבל מבע פניה מספר כי היא עודה דואגת.
"תמר תהיה בסדר." מנסה אבא להבטיח. "את החלק הקשה עברנו."
אמא למודת הבטחות, מהנהנת. "אמן."
"יצאנו ממצריים." הוא מזכיר.
היא מחייכת. "כן, אבל הלב מתנהג כאילו עודנו שם."
"יום אחד גם זה יגמר. בדיוק כמו העבדות." אבא חוזר.
"כן." מילותיה של אמא מדודות. "הלוואי ושרח יכולה הייתה לגלות לנו את הקץ הזה, כמו את קץ העבדות."
"אמן." משיב אבא.

ובליבו יודע, כמו שיודעת גם אמא וגם תמר, כי הקץ הזה - מכוסה הוא מכל אדם.
אולי אפילו ממשה רבינו.

 

[מחוברת לעצמי]

מיוחד!