מידע שימושי בעניין השידוכים

[סימן שאלה]

ורבים מספור ההורים שעושים את זה כבר שנים.

ובכל זאת כתבו כאן שרובם לא מקיימים

 

[ישראלה ישראלי]

זה לפני החתונה.
אח"כ אמורים ליישם את זה יחד.

אחזור כאן על בדיחה ידוע אבל זה לרוב המציאות
בחורה רוצה את רב חיים מבריסק
בתור בחורה בשידוכים היא רוצה את רב חיים נאה
ואחרי החתונה היא רוצה את רב חיים עוזר

 

[קריה נאמנה]

הנושא הוא הציבור הליטאי.

טענתי שאין הבדל בהומוגניות/הטרוגניות בין המרכז לפריפריה. (לא שההבדל טוב או לא טוב, פשוט שהוא כמעט לא קיים).

הדוגמה שהבאתי ברורה? בית יעקב יסודי, בכל הריכוזים החרדיים מקובל שהציבור בו הוא פלוס מינוס ליטאי/ספרדי ישיבתי, בלי לברור בפינצטה. אז כך זה באלעד וכך זה בצפת וכך זה בק"ס וכך זה בירוחם, וכך זה ברוב המקומות (נדירים מאוד המקומות שהקהילה שולחת את הבנות למוסדות הותיקים של ה"קירוב").

לא יודעת לגבי שאר המקומות.
כן מכירה בקריית ספר (הסופר ליטאית) בתי ספר פרטיים (בית חינוך, וכדו') שמיועדים לציבור הנ"ל, וככל הנראה לא קיימים בפריפריה.

 

[מרחבית]

ובכל זאת כתבו כאן שרובם לא מקיימים

יש כאלה שנוח להם לכתוב את זה.
זה לא אומר שזה נכון.
קשה לתאר כמה נזקים גורמים המיעוט שמתחייבים ומלכתחילה לא מתכוונים לקיים. אמון הוא דבר בסיסי במערכות יחסים, כולל אמון בין בני זוג ובין הורים לילדים.
הכרתי מקרה כזה, ולא רוצה לכתוב לאן זה הגיע. לא בטוח שבגלל הכסף כמו תחושת הנבגדות.

 

[גלינג]

אופס
לא הלך
מעניין
כמה שנים עברו מאז שאת\ה סיימת סמינר ליטאי?

אתה
יש לי שם עדיין כמה אחיות וגיסות.
ולא אמרתי שאין שם כאלו. אך בסמינרים האברכיים יותר (וולף וחבריו) מתוך ה'אברכיות' הם מיעוט.

 

[קריה נאמנה]

יש כאלה שנוח להם לכתוב את זה.
זה לא אומר שזה נכון.
קשה לתאר כמה נזקים גורמים המיעוט שמתחייבים ומלכתחילה לא מתכוונים לקיים. אמון הוא דבר בסיסי במערכות יחסים, כולל אמון בין בני זוג ובין הורים לילדים.
הכרתי מקרה כזה, ולא רוצה לכתוב לאן זה הגיע. לא בטוח שבגלל הכסף כמו תחושת הנבגדות.

מטעמים מובנים, קשה מאד לקבוע בוודאות את אחוזי הבעיה.
אם גם את מכירה מקרה כזה, אז היא קיימת.
היא לא רק משהו שכותבים אנשים שזה נוח להם

זה לא שמישהו ישן על מזרן מלא כסף ובקמצנותו לא מוכן לתת לבת שלו. זה שפשוט אין!
זו פשוט בחירה בין גרוע (לראות שאין לילדה הצעות, להתייחס בנימוס לשדכנים משפילים, ולהמשיך לקוות לטוב) לבין גרוע יותר (לשקר ולשאת בתוצאות)

 

[chaia]

נקודה נוספת-
לעיתים קרובות הדירות בפריפריות מסויימות קטנות
מאלו שבמרכז לאותו מספר חדרים.
אז כשאומרים מחיר -
תבררו מטרז׳.

ונקודה אחרונה שנובעת גם היא מהקודמת:
זוגות רבים קונים בפריפריה דירות 4 חדרים+חצר.
כי ה3 פצפונות,
והם חייבים מקום לסוכה.
תוספת שמייקת את הדירה בכמעט 50%

לא צריך להיסחף
גם בפריפריה וגם בדירות שיכונים של עמידר יש דירות עם סוכה.
וההבדל בד"כ בין דירת 3 חדרים לדירת 4 חדרים עם חצר הוא לא 50%.
במקים שההבדל בין דירת 3 חדרים לדירת 4 חדרים עם חצר הוא 50% זה במקרים שבהם יש חצר ענקית ולכן התוספת.
בפריפריה יכול להיות בית של 90 מטר על שטח של 200 מטר.

 

[מרחבית]

מטעמים מובנים, קשה מאד לקבוע בוודאות את אחוזי הבעיה.
אם גם את מכירה מקרה כזה, אז היא קיימת.
היא לא רק משהו שכותבים אנשים שזה נוח להם

נוח לאנשים לכתוב שזה הרוב.
וזה פשוט לא נכון.
הרוב כשהם מתחייבים, הם מתכוונים לקיים.

 

[קריה נאמנה]

נוח לאנשים לכתוב שזה הרוב.
וזה פשוט לא נכון.
הרוב כשהם מתחייבים, הם מתכוונים לקיים.

מטעמים מובנים, קשה מאד לקבוע בוודאות את אחוזי הבעיה.

 

[שינדלה]

לא צריך להיסחף
גם בפריפריה וגם בדירות שיכונים של עמידר יש דירות עם סוכה.
וההבדל בד"כ בין דירת 3 חדרים לדירת 4 חדרים עם חצר הוא לא 50%.
במקים שההבדל בין דירת 3 חדרים לדירת 4 חדרים עם חצר הוא 50% זה במקרים שבהם יש חצר ענקית ולכן התוספת.
בפריפריה יכול להיות בית של 90 מטר על שטח של 200 מטר.

דברתי על עיר ספציפית שאחת מקרובות משפחתי מחפשת שם דירה עכשיו.
פריפיאלית לכל הדעות,
ואלו הנתונים.
אולי טיפה פחות מ50%

 

[קריה נאמנה]

הרוב כשהם מתחייבים, הם מתכוונים לקיים.

מה הכוונה מתכוונים?
שיש להם אפשרות ריאלית או שהם נורא נורא רוצים?

 

[לבן]

יש כאלה שנוח להם לכתוב את זה.
זה לא אומר שזה נכון.
קשה לתאר כמה נזקים גורמים המיעוט שמתחייבים ומלכתחילה לא מתכוונים לקיים. אמון הוא דבר בסיסי במערכות יחסים, כולל אמון בין בני זוג ובין הורים לילדים.
הכרתי מקרה כזה, ולא רוצה לכתוב לאן זה הגיע. לא בטוח שבגלל הכסף כמו תחושת הנבגדות.

זו תופעה די שכיחה, למרות שאת לא תשמעי עליה הרבה (זה לא משהו שנעים להגיד בקול: ההורים שלי לא עמדו בהתחייבויות שלהם).

מצד שני, לגבי תחושת ה"בגידה", היום את יכולה למצוא בלי סוף בנות שההורים שלהן "בגדו בהן". הן מגלות אחרי הסמינר שנשארו חובות מהלימודים, שיש להן חוב לביטוח לאומי, ומצפות כמובן מההורים לשלם, הן מצפות מההורים להזמין אותן שבת, לשלוח אוכל, לתמוך כלכלית. וכשחלק מהצפיות לא מתגשמות, יש תחושת "בגידה".
אני מכירה הרבה מקרים שהורים לא יכלו לתת, והילדים היו בוגרים מספיק כדי לתת להורים תחושה טובה, להרגיע ולקחת אחריות. זה שזוג שמגיע למצבי קצה בגלל תחושת "בגידה" מצד ההורים, לא אומר הרבה דברים טובים על אישיותו והחינוך שלו.

הלו, זו לא בגידה שהורה לא נתן לך חמש מאות אלף שקל, גם לא בגידה שההורים קרסו כלכלית. ברגע שהצעירים ילמדו לקחת קצת יותר עול כל השיח הזה על האמון של ההורים והדברים שהם "חייבים" לתת יתמוסס. במקום זה אולי נזכה לראות עוד זוגות שלוקחים את עול המשכנתא של ההורים עליהם, ולא לוקחים משכנתא נוספת בשביל לחיות באזורי ביקוש שיא.

אמון הוא דבר בסיסי, אבל בואי, רוב ההורים שמבטיחים סכומי ענק יודעים שאין להם אותם, וגם הבת לרוב יכולה להבין זאת. הבכיות כאן באשכול בסגנון "אבא שלי המסכן נתן לי חצי מליון וכמעט מת" מביישות ופשוט מגוחכות. לבת האומללה שגרה בדירה בבני ברק יש אחריות לא פחות מהחתן העליז.

 

[סימן שאלה]

שמיועדות בפועל ליצור 'קרטל'

בוא נניח שהיה מותר חוקית ליצור קרטל. עדיין יש הבדל אם עושים קרטל להעלות את מחיר השכר לימוד ב100 ש"ח, לבין אם מעלים אותו במאות אלפי ש"ח. כי במקרה השני זה כבר לא שכר לימוד בכלל. זה "מס קהילה" או משהו כזה

 

[מרחבית]

זו פשוט בחירה בין גרוע (לראות שאין לילדה הצעות, להתייחס בנימוס לשדכנים משפילים, ולהמשיך לקוות לטוב) לבין גרוע יותר (לשקר ולשאת בתוצאות)

יש שדכנים משפילים לא רק בגלל כסף. אלא כי הם יודעים הכל. מה חשוב יותר ומה פחות, מה שטויות, כמה זמן צריך לברר, ומתי צריך לגשת לפגישות, ומה הבעיה של כל אחד שעוד לא התארס.
העצה: להפסיק לעבוד איתם. יש מספיק שדכנים רגישים, מכבדים, שעושים עבודת קודש במלוא מובן המילה ואפשר לעבוד איתם בשיתוף פעולה פורה ובנעימות.

 

[גלגל הצבעים]

מטעמים מובנים, קשה מאד לקבוע בוודאות את אחוזי הבעיה.
אם גם את מכירה מקרה כזה, אז היא קיימת.
היא לא רק משהו שכותבים אנשים שזה נוח להם

זה לא שמישהו ישן על מזרן מלא כסף ובקמצנותו לא מוכן לתת לבת שלו. זה שפשוט אין!
זו פשוט בחירה בין גרוע (לראות שאין לילדה הצעות, להתייחס בנימוס לשדכנים משפילים, ולהמשיך לקוות לטוב) לבין גרוע יותר (לשקר ולשאת בתוצאות)

די נדיר (אמנם קיים) כשבכלל לא מקיימים הבטחות לטווח המיידי.
היה יותר מצוי שבשעת סגירת השידוך (לפני הוורט) מתחילים לומר שאמנם השדכן אמר...... אבל... ולכן הרבה הורים נפגשים ומסכמים בניהם בכתב.

מה שכן מצוי זה כשהתחייבות היא לטווח ארוך, כמו "הזוג יקח משכנתא ואנחנו נשלם להם מידי חודש במשך 20 שנה", קשה מאוד לסמוך על זה ככתבו וכלשונו, ולא כי לא מתכוונים לקיים, אלא מהרבה סיבות אחרות, וזה קורה גם בסכומים קטנים של 500-1000 ש"ח בחודש.

 

[רפ]

מה הכוונה מתכוונים?
שיש להם אפשרות ריאלית או שהם נורא נורא רוצים?

שהם יעשו כל מאמץ כדי לעמוד בהתחייבות שלהם.
בד"כ זה מבוסס על תוכניות שיש להן בסיס ריאלי (כמו ירושה, הלוואות, פדיון של קרנות, ואפילו מכירה של הדירה של ההורים שהולכת ונהיית נפוצה יותר ויותר. האם זה הוגן או לא זו שאלה אחרת).
אם אנשים יחכו שתהיה להם אפשרות ריאלית להביא עוד ילד לעולם, או לקנות דירה, או להתחייב על הילד שלהם, הרבה פעמים הם לא יגיעו לזה לעולם.

 

[סימן שאלה]

לא אומר הרבה דברים טובים על אישיותו והחינוך שלו.

בעיקר על החינוך. והכוונה בעיקר על החינוך הסביבתי.

לבת האומללה שגרה בדירה בבני ברק יש אחריות לא פחות מהחתן העליז.

מה את רוצה שהיא תעשה?

 

[קריה נאמנה]

זו תופעה די שכיחה, למרות שאת לא תשמעי עליה הרבה (זה לא משהו שנעים להגיד בקול: ההורים שלי לא עמדו בהתחייבויות שלהם).

מצד שני, לגבי תחושת ה"בגידה", היום את יכולה למצוא בלי סוף בנות שההורים שלהן "בגדו בהן". הן מגלות אחרי הסמינר שנשארו חובות מהלימודים, שיש להן חוב לביטוח לאומי, ומצפות כמובן מההורים לשלם, הן מצפות מההורים להזמין אותן שבת, לשלוח אוכל, לתמוך כלכלית. וכשחלק מהצפיות לא מתגשמות, יש תחושת "בגידה".
אני מכירה הרבה מקרים שהורים לא יכלו לתת, והילדים היו בוגרים מספיק כדי לתת להורים תחושה טובה, להרגיע ולקחת אחריות. זה שזוג שמגיע למצבי קצה בגלל תחושת "בגידה" מצד ההורים, לא אומר הרבה דברים טובים על אישיותו והחינוך שלו.

הלו, זו לא בגידה שהורה לא נתן לך חמש מאות אלף שקל, גם לא בגידה שההורים קרסו כלכלית. ברגע שהצעירים ילמדו לקחת קצת יותר עול כל השיח הזה על האמון של ההורים והדברים שהם "חייבים" לתת יתמוסס. במקום זה אולי נזכה לראות עוד זוגות שלוקחים את עול המשכנתא של ההורים עליהם, ולא לוקחים משכנתא נוספת בשביל לחיות באזורי ביקוש שיא.

אמון הוא דבר בסיסי, אבל בואי, רוב ההורים שמבטיחים סכומי ענק יודעים שאין להם אותם, וגם הבת לרוב יכולה להבין זאת. הבכיות כאן באשכול בסגנון "אבא שלי המסכן נתן לי חצי מליון וכמעט מת" מביישות ופשוט מגוחכות. לבת האומללה שגרה בדירה בבני ברק יש אחריות לא פחות מהחתן העליז.

הייתי חייבת לראות את זה כתוב שוב.
תודה.

 

[ישראלה ישראלי]

אתה
יש לי שם עדיין כמה אחיות וגיסות.
ולא אמרתי שאין שם כאלו. אך בסמינרים האברכיים יותר (וולף וחבריו) מתוך ה'אברכיות' הם מיעוט.

לך יום שישי אחד לקניון
ספר לי מה ראית
לך בקר בכולל גדול
תצליח לספור על כף יד את האברכים שטסו לחו"ל סתם לטיול? (לא - תצטרך יותר משתיים)
ואין לה בעיה שהם נקראים בימינו אברכים
השאלה היא אם כאלו אברכים הם נדירים בשוק שעליהם אמורים לשלם

 

[ש. צ. וינמן]

זו תופעה די שכיחה, למרות שאת לא תשמעי עליה הרבה (זה לא משהו שנעים להגיד בקול: ההורים שלי לא עמדו בהתחייבויות שלהם).

מצד שני, לגבי תחושת ה"בגידה", היום את יכולה למצוא בלי סוף בנות שההורים שלהן "בגדו בהן". הן מגלות אחרי הסמינר שנשארו חובות מהלימודים, שיש להן חוב לביטוח לאומי, ומצפות כמובן מההורים לשלם, הן מצפות מההורים להזמין אותן שבת, לשלוח אוכל, לתמוך כלכלית. וכשחלק מהצפיות לא מתגשמות, יש תחושת "בגידה".
אני מכירה הרבה מקרים שהורים לא יכלו לתת, והילדים היו בוגרים מספיק כדי לתת להורים תחושה טובה, להרגיע ולקחת אחריות. זה שזוג שמגיע למצבי קצה בגלל תחושת "בגידה" מצד ההורים, לא אומר הרבה דברים טובים על אישיותו והחינוך שלו.

הלו, זו לא בגידה שהורה לא נתן לך חמש מאות אלף שקל, גם לא בגידה שההורים קרסו כלכלית. ברגע שהצעירים ילמדו לקחת קצת יותר עול כל השיח הזה על האמון של ההורים והדברים שהם "חייבים" לתת יתמוסס. במקום זה אולי נזכה לראות עוד זוגות שלוקחים את עול המשכנתא של ההורים עליהם, ולא לוקחים משכנתא נוספת בשביל לחיות באזורי ביקוש שיא.

אמון הוא דבר בסיסי, אבל בואי, רוב ההורים שמבטיחים סכומי ענק יודעים שאין להם אותם, וגם הבת לרוב יכולה להבין זאת. הבכיות כאן באשכול בסגנון "אבא שלי המסכן נתן לי חצי מליון וכמעט מת" מביישות ופשוט מגוחכות. לבת האומללה שגרה בדירה בבני ברק יש אחריות לא פחות מהחתן העליז.

מדוייק!