ברשותכם, כמה מילים, רבותתתתי.

  • הוסף לסימניות
  • #1
אומר לכם בצניעות, אבל בגילוי לב. הקדוש ברוך הוא חנן אותי במעלות רבות:

יש לי קול רועם.

יש לי מסרים עמוקים.

יש לי ווארטים קולחים.

יש לי רעיונות משעשעים.

אז למה אנשים לא נראים חדורי מוטיבציה כאשר אני נעמד באמצע השמחה בנונשלנטיות ומתחיל לכחכח?


שוב ושוב, בכל אירוע, בכל מאורע. אחרי מנת הפתיחה והדרשן שמדבר כמה מילים כמנת פתיחה, אני האיש שמתנדב לתת כמה מילים. בשבח החתן והאכסניה, לכבוד הסיום, לכבוד הברית והשמחה הגדולה של המשפחה.


בהתחלה, בשנים הראשונות, אמרו לי: מצויין, תדבר.

בהמשך אמרו לי: אתה רוצה לדבר? בבקשה.

אחר כך אמרו לי: כנראה שתוכל לדבר, נבדוק עם בעל השמחה.

והיום אומרים לי: בעקרון יש כבר מי שמדבר.


לא שאני מתרגש, כמובן. אני מתעלם בנחמדות מהביישנות של בעלי השמחה וקם לנאום, תמיד. אוהב אני לדרוש, ללמד, להרביץ דעה ותבונה. להפוך את סעודת החולין לסעודת מצווה, רצוי סעודה שהנוכחים יזכרו עוד שנים בזכות החידושים שאוטוטו אשמיע באוזניהם.


אבל יש משהו, משהו שאני לא מצליח להניח עליו את האצבע. אני בטוח שיש משהו כזה.

לאחרונה המשהו כבר הפך להיות גלוי לעין.

למשל הדוד מוישה. שניה וחצי אחרי שנעמדתי ועוד לא התחלתי עם התירוץ מחוייב המציאות של: "האמת שלא תכננתי לדבר היום..." אני שומע פתאום צחקוק מכיוונו של מוישה. לזוועתי ראיתי שהוא לא היחיד, וכל יושבי שולחנו צוחקים ועסוקים בשלהם.

סימנתי לבני, גבריאל יוסף ני"ו, והוא השתיק אותם בזעף.


אבל המצב הלך והחמיר. פשוט לא יכולתי לדרוש.

בקושי 42 דקות מתחילת הדרשה, דקות ספורות לפני ה'שוס' הגדול של הדרשה - ראיתי כדור נייר שנופל על השולחן מתחתיי. הרמתי אותו באגביות וקראתי שם: גמור כבר, נודניק.
אלו אנשים קטנים יש בעולם!

אנשים שונאי תורה!

אנשים שלא מוכנים קצת להתחזק, אפעס, לשמוע חידושים נפלאים מלאים מתיקות.


ניסיתי להמשיך עוד כמה דקות, רבע שעה נוספת זריזה מתוקה חלפה לה, כאשר כל האורחים נהנים ללא ספק מהמשא שלי, ופתאום שמעתי שירה. כן, שירה. כמה בחורים התחילו לשיר! באמצע הדרשה שלי!


שלחתי את בני גבריאל יוסף ני"ו לשרים, להשתיק אותם בנועם ובחן. אבל ראיתי מרחוק שהוא אפעס, לא כל כך מצליח. היו גיחוכים סביבו והוא חזר אדום ולא רצה להגיד לי כלום.


המשכתי לדבר ובדיוק עמדתי על ההבדל בין הסברא של הרמב"ן ל'חאפ' הנפלא של הכסף משנה, ואז.. לא תאמינו. האור נפל. אין חשמל. מעשה שטן!

טראח.

נאלצתי להפסיק את הדרשה, כמובן. הסברתי לבעל השמחה שבהזדמנות אשלים לו, כמובן. שלא ירגיש מקופח וכל זה. ראיתי משהו על הפנים שלו, אני לא יודע מהו.


שמתי לב גם לאחרונה שיצא שפיספסתי כמה אירועים חשובים במשפחה.

למשל בבר מצווה של אחותי שולמית פשוט שכחו אותי. מקרה מקרה, נכון, אבל יש לי הרגשה לא טובה בלב.

ורק הבוקר סיפר לי חיים שיש לשיינדי ונחום היום שבע ברכות היום בבני ברק. אז כן, בסוף הצלחתי להגיע, אבל ממש ברגע האחרון. אני באמת לא יודע למה לא עדכנו אותי מראש, כמו שצריך.

חבל, הדרשה שנתתי הייתה ממש לא מושקעת וקצרצרה. מה כבר אפשר להספיק בחצי שעה?


אני באמת לא יודע איפה הנקודה. אבל יש לי חושים חדים ואני מרגיש שיש דברים מסביבי שאני מפספס.


אני בימים אלו פועל בנמרצות כדי למצוא אותם.

חייב להיות משהו.


הלוואי והייתי יודע.

בתקופה האחרונה אני מנסה לשפר את הקול שלי על מנת שיהיה יותר גבוה וצלול, יותר רועם, שאף אחד לא יפספס פנינה אחת ממה שאני אומר.


אולי זה יעזור, אני מקווה מאוד.

בעזרת השם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אייייי... כואב כמה שזה מתוק ואמיתי... איך עושים שדוד מוישה יראה את הפוסט הזה?? הוא לא יודע מה זה פרוג... נראה לי גם שכיוונת עליו (אולי פנס בערפל הוא בן דוד שלי? ח.ע.)
אנחנו מבטיחים כסף לקופת העיר בתחילת כל נאום מייגע שלו באם זה יסתיים בפחות מח"י דקות, אבל אפסססס.... הבטחנו ולא נושענו, מעולם לא נדרשנו לקיים את הנדר.

באחד הפעמים אמר לי שם חכם אחד דאיתא ב'אוצר סגולות ישראל' בזה הלשון: סגולה לבעל דרשן המטריח את המסובין עליו, לזמר הפסוק "וראה בנים לבניך שלום על ישראל" - כמעט ונזקקנו לסגולה נוראה זו, אלא שסייעו ממרום ונצטרד הדוד שליט"א ובזה בא קץ לעינויינו - בפעם הבאה כנראה שלא תהיה ברירה.

נ.ב. למישהו יש רעיון אלגנטי יותר (חוץ מלהרים את השלטר כמובן?)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
היה למה לחכות..!!!:)
קולע וצולף!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בקושי 42 דקות
emoji_u1f44d.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מצחיק...ולציטטה האהובה:
[QUOTE="פנס בערפל, post: 5129937, member:





בהתחלה, בשנים הראשונות, אמרו לי: מצויין, תדבר.

בהמשך אמרו לי: אתה רוצה לדבר? בבקשה.

אחר כך אמרו לי: כנראה שתוכל לדבר, נבדוק עם בעל השמחה.

והיום אומרים לי: בעקרון יש כבר מי שמדבר.


[/QUOTE]
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אייייי... כואב כמה שזה מתוק ואמיתי... איך עושים שדוד מוישה יראה את הפוסט הזה?? הוא לא יודע מה זה פרוג... נראה לי גם שכיוונת עליו (אולי פנס בערפל הוא בן דוד שלי? ח.ע.)
אנחנו מבטיחים כסף לקופת העיר בתחילת כל נאום מייגע שלו באם זה יסתיים בפחות מח"י דקות, אבל אפסססס.... הבטחנו ולא נושענו, מעולם לא נדרשנו לקיים את הנדר.

באחד הפעמים אמר לי שם חכם אחד דאיתא ב'אוצר סגולות ישראל' בזה הלשון: סגולה לבעל דרשן המטריח את המסובין עליו, לזמר הפסוק "וראה בנים לבניך שלום על ישראל" - כמעט ונזקקנו לסגולה נוראה זו, אלא שסייעו ממרום ונצטרד הדוד שליט"א ובזה בא קץ לעינויינו - בפעם הבאה כנראה שלא תהיה ברירה.

נ.ב. למישהו יש רעיון אלגנטי יותר (חוץ מלהרים את השלטר כמובן?)
כן....
1.תנתקו לבן אדם את המיקרופון
2. לשלוח מלצר ולדאוג שהוא ייפול או יפיל מגש עמס בתקרובת או שאריות
3.לזרוק שאלה לא לעניין
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אומר לכם בצניעות, אבל בגילוי לב. הקדוש ברוך הוא חנן אותי במעלות רבות:

יש לי קול רועם.

יש לי מסרים עמוקים.

יש לי ווארטים קולחים.

יש לי רעיונות משעשעים.

אז למה אנשים לא נראים חדורי מוטיבציה כאשר אני נעמד באמצע השמחה בנונשלנטיות ומתחיל לכחכח?


שוב ושוב, בכל אירוע, בכל מאורע. אחרי מנת הפתיחה והדרשן שמדבר כמה מילים כמנת פתיחה, אני האיש שמתנדב לתת כמה מילים. בשבח החתן והאכסניה, לכבוד הסיום, לכבוד הברית והשמחה הגדולה של המשפחה.


בהתחלה, בשנים הראשונות, אמרו לי: מצויין, תדבר.

בהמשך אמרו לי: אתה רוצה לדבר? בבקשה.

אחר כך אמרו לי: כנראה שתוכל לדבר, נבדוק עם בעל השמחה.

והיום אומרים לי: בעקרון יש כבר מי שמדבר.


לא שאני מתרגש, כמובן. אני מתעלם בנחמדות מהביישנות של בעלי השמחה וקם לנאום, תמיד. אוהב אני לדרוש, ללמד, להרביץ דעה ותבונה. להפוך את סעודת החולין לסעודת מצווה, רצוי סעודה שהנוכחים יזכרו עוד שנים בזכות החידושים שאוטוטו אשמיע באוזניהם.


אבל יש משהו, משהו שאני לא מצליח להניח עליו את האצבע. אני בטוח שיש משהו כזה.

לאחרונה המשהו כבר הפך להיות גלוי לעין.

למשל הדוד מוישה. שניה וחצי אחרי שנעמדתי ועוד לא התחלתי עם התירוץ מחוייב המציאות של: "האמת שלא תכננתי לדבר היום..." אני שומע פתאום צחקוק מכיוונו של מוישה. לזוועתי ראיתי שהוא לא היחיד, וכל יושבי שולחנו צוחקים ועסוקים בשלהם.

סימנתי לבני, גבריאל יוסף ני"ו, והוא השתיק אותם בזעף.


אבל המצב הלך והחמיר. פשוט לא יכולתי לדרוש.

בקושי 42 דקות מתחילת הדרשה, דקות ספורות לפני ה'שוס' הגדול של הדרשה - ראיתי כדור נייר שנופל על השולחן מתחתיי. הרמתי אותו באגביות וקראתי שם: גמור כבר, נודניק.
אלו אנשים קטנים יש בעולם!

אנשים שונאי תורה!

אנשים שלא מוכנים קצת להתחזק, אפעס, לשמוע חידושים נפלאים מלאים מתיקות.


ניסיתי להמשיך עוד כמה דקות, רבע שעה נוספת זריזה מתוקה חלפה לה, כאשר כל האורחים נהנים ללא ספק מהמשא שלי, ופתאום שמעתי שירה. כן, שירה. כמה בחורים התחילו לשיר! באמצע הדרשה שלי!


שלחתי את בני גבריאל יוסף ני"ו לשרים, להשתיק אותם בנועם ובחן. אבל ראיתי מרחוק שהוא אפעס, לא כל כך מצליח. היו גיחוכים סביבו והוא חזר אדום ולא רצה להגיד לי כלום.


המשכתי לדבר ובדיוק עמדתי על ההבדל בין הסברא של הרמב"ן ל'חאפ' הנפלא של הכסף משנה, ואז.. לא תאמינו. האור נפל. אין חשמל. מעשה שטן!

טראח.

נאלצתי להפסיק את הדרשה, כמובן. הסברתי לבעל השמחה שבהזדמנות אשלים לו, כמובן. שלא ירגיש מקופח וכל זה. ראיתי משהו על הפנים שלו, אני לא יודע מהו.


שמתי לב גם לאחרונה שיצא שפיספסתי כמה אירועים חשובים במשפחה.

למשל בבר מצווה של אחותי שולמית פשוט שכחו אותי. מקרה מקרה, נכון, אבל יש לי הרגשה לא טובה בלב.

ורק הבוקר סיפר לי חיים שיש לשיינדי ונחום היום שבע ברכות היום בבני ברק. אז כן, בסוף הצלחתי להגיע, אבל ממש ברגע האחרון. אני באמת לא יודע למה לא עדכנו אותי מראש, כמו שצריך.

חבל, הדרשה שנתתי הייתה ממש לא מושקעת וקצרצרה. מה כבר אפשר להספיק בחצי שעה?


אני באמת לא יודע איפה הנקודה. אבל יש לי חושים חדים ואני מרגיש שיש דברים מסביבי שאני מפספס.


אני בימים אלו פועל בנמרצות כדי למצוא אותם.

חייב להיות משהו.


הלוואי והייתי יודע.

בתקופה האחרונה אני מנסה לשפר את הקול שלי על מנת שיהיה יותר גבוה וצלול, יותר רועם, שאף אחד לא יפספס פנינה אחת ממה שאני אומר.


אולי זה יעזור, אני מקווה מאוד.

בעזרת השם.

לא יעזור, מנסיון....

אגב, פעלת פעולה הפוכה, אני פתאום מתחיל להבין את הצד ההוא, הנעכסי, הדורש, המעצבן.
הוא פשוט לא מודע בכלל לכך שהוא טרחני, שהוא מתיש, שהוא מלאה, שהוא משעמם. הוא לא יודע כלום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אומר לכם בצניעות, אבל בגילוי לב. הקדוש ברוך הוא חנן אותי במעלות רבות:

יש לי קול רועם.

יש לי מסרים עמוקים.

יש לי ווארטים קולחים.

יש לי רעיונות משעשעים.

אז למה אנשים לא נראים חדורי מוטיבציה כאשר אני נעמד באמצע השמחה בנונשלנטיות ומתחיל לכחכח?


שוב ושוב, בכל אירוע, בכל מאורע. אחרי מנת הפתיחה והדרשן שמדבר כמה מילים כמנת פתיחה, אני האיש שמתנדב לתת כמה מילים. בשבח החתן והאכסניה, לכבוד הסיום, לכבוד הברית והשמחה הגדולה של המשפחה.


בהתחלה, בשנים הראשונות, אמרו לי: מצויין, תדבר.

בהמשך אמרו לי: אתה רוצה לדבר? בבקשה.

אחר כך אמרו לי: כנראה שתוכל לדבר, נבדוק עם בעל השמחה.

והיום אומרים לי: בעקרון יש כבר מי שמדבר.


לא שאני מתרגש, כמובן. אני מתעלם בנחמדות מהביישנות של בעלי השמחה וקם לנאום, תמיד. אוהב אני לדרוש, ללמד, להרביץ דעה ותבונה. להפוך את סעודת החולין לסעודת מצווה, רצוי סעודה שהנוכחים יזכרו עוד שנים בזכות החידושים שאוטוטו אשמיע באוזניהם.


אבל יש משהו, משהו שאני לא מצליח להניח עליו את האצבע. אני בטוח שיש משהו כזה.

לאחרונה המשהו כבר הפך להיות גלוי לעין.

למשל הדוד מוישה. שניה וחצי אחרי שנעמדתי ועוד לא התחלתי עם התירוץ מחוייב המציאות של: "האמת שלא תכננתי לדבר היום..." אני שומע פתאום צחקוק מכיוונו של מוישה. לזוועתי ראיתי שהוא לא היחיד, וכל יושבי שולחנו צוחקים ועסוקים בשלהם.

סימנתי לבני, גבריאל יוסף ני"ו, והוא השתיק אותם בזעף.


אבל המצב הלך והחמיר. פשוט לא יכולתי לדרוש.

בקושי 42 דקות מתחילת הדרשה, דקות ספורות לפני ה'שוס' הגדול של הדרשה - ראיתי כדור נייר שנופל על השולחן מתחתיי. הרמתי אותו באגביות וקראתי שם: גמור כבר, נודניק.
אלו אנשים קטנים יש בעולם!

אנשים שונאי תורה!

אנשים שלא מוכנים קצת להתחזק, אפעס, לשמוע חידושים נפלאים מלאים מתיקות.


ניסיתי להמשיך עוד כמה דקות, רבע שעה נוספת זריזה מתוקה חלפה לה, כאשר כל האורחים נהנים ללא ספק מהמשא שלי, ופתאום שמעתי שירה. כן, שירה. כמה בחורים התחילו לשיר! באמצע הדרשה שלי!


שלחתי את בני גבריאל יוסף ני"ו לשרים, להשתיק אותם בנועם ובחן. אבל ראיתי מרחוק שהוא אפעס, לא כל כך מצליח. היו גיחוכים סביבו והוא חזר אדום ולא רצה להגיד לי כלום.


המשכתי לדבר ובדיוק עמדתי על ההבדל בין הסברא של הרמב"ן ל'חאפ' הנפלא של הכסף משנה, ואז.. לא תאמינו. האור נפל. אין חשמל. מעשה שטן!

טראח.

נאלצתי להפסיק את הדרשה, כמובן. הסברתי לבעל השמחה שבהזדמנות אשלים לו, כמובן. שלא ירגיש מקופח וכל זה. ראיתי משהו על הפנים שלו, אני לא יודע מהו.


שמתי לב גם לאחרונה שיצא שפיספסתי כמה אירועים חשובים במשפחה.

למשל בבר מצווה של אחותי שולמית פשוט שכחו אותי. מקרה מקרה, נכון, אבל יש לי הרגשה לא טובה בלב.

ורק הבוקר סיפר לי חיים שיש לשיינדי ונחום היום שבע ברכות היום בבני ברק. אז כן, בסוף הצלחתי להגיע, אבל ממש ברגע האחרון. אני באמת לא יודע למה לא עדכנו אותי מראש, כמו שצריך.

חבל, הדרשה שנתתי הייתה ממש לא מושקעת וקצרצרה. מה כבר אפשר להספיק בחצי שעה?


אני באמת לא יודע איפה הנקודה. אבל יש לי חושים חדים ואני מרגיש שיש דברים מסביבי שאני מפספס.


אני בימים אלו פועל בנמרצות כדי למצוא אותם.

חייב להיות משהו.


הלוואי והייתי יודע.

בתקופה האחרונה אני מנסה לשפר את הקול שלי על מנת שיהיה יותר גבוה וצלול, יותר רועם, שאף אחד לא יפספס פנינה אחת ממה שאני אומר.
!

אולי זה יעזור, אני מקווה מאוד.

בעזרת השם.
כמה שזה נעבעך אמת כנראה שמישהו אחד כזה שפך את ליבו אליך ומשם אתה יודע לפרטי פרטים !
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אם הבנתי נכון הפוסט שלך ו- @טחינה גולמית אודות הרצחת וגם ירשת הם שני צדדים של מטבע אחת, אז אתה הוא תנחום בן דודו הטרדן של טחינה?

ועכשיו ברצינות, הפוסט יפהפה כרגיל, רק מה משמעות הכפלות/חוסר התיאום/תאום מושלם מידי בין הפנס לטחינה?
יש משהו שפיספסתי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
כנראה שזה נכתב אחרי שקראתי שם את הבלדה או פרוזה או...

האמת שבקצב שמעלים כאן חומרים אין כל פלא שאי אפשר לעקוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
@פנס בערפל
ענק! אולי עשיתי עוול לתנחום המסכן...

עכשיו ברצינות. לדעתי אנשים כאלו פשוט צריך לתפוס אותם לשיחה בארבע עינים ולהסביר להם קצת שרוב בני האדם לא אוהבים דרשות ארוכות.
רוב הדרשנים הם לא אנשים רעים, או טפשים לגמרי, פשוט חסר להם קצת טאקט.

וסתם טיפ למי שכבר הוצרך לקום ולדרוש:
לשלוף איזה דף ולהתחיל לקרוא ממנו: "לא תכננתי לדבר..."

תודה רבה על ההקדשה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
לא יעזור, מנסיון....

אגב, פעלת פעולה הפוכה, אני פתאום מתחיל להבין את הצד ההוא, הנעכסי, הדורש, המעצבן.
הוא פשוט לא מודע בכלל לכך שהוא טרחני, שהוא מתיש, שהוא מלאה, שהוא משעמם. הוא לא יודע כלום.
לא יודע כלום?
יודע המון ולאפחד אין כח להקשיב לו.

וברצינות כל חומר טוב שיש לך צריך לדעת גם איך אתה מגיש לא מספיק עצם תוכנו.
ומאושרים(תרתי משמע) אילו המצליחים להתאים עצמם לכל קהל יעד
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

לחצתי על הבלם עד הרצפה.
ראיתי את החלון של הרכב שלפניי מתקרב במהירות ו... בום.
התנופה שלי נעצרה בבת אחת.
לא קרה כלום
לא קרה כלום

ברוך השם

רק נגענו זה בזה, שתי קופסאות מתכת גדולות. חזקות. מה כבר יכול לקרות.
חלון התנפץ?
נו, אז חלון התנפץ. זכוכית. מה אתה רוצה, שלא יתנפץ? זכוכית. רק זכוכית.
לוקחים מטאטא. מטאטא ויעה ונגמר סיפור.

וזה לא קשור. זה לא קשור אלי. כלומר כמעט לא קשור. זכוכית חה חה, גם אם תקיש עליה בכפית היא תשבר.
שברת פעם כוס? אף פעם לא שברת כוס? ולא קראת לזה תאונה. צחקת קצת ואמרת מזל טוב.

נו.

נו כבר...

למה הוא לא נוסע? אנחנו באמצע הכביש. רד כבר לשוליים ואני אחריך, ונחליף פרטים. כמו שני גברים מכובדים, נחליף פרטים. נלחץ ידיים. נגיד סליחה.
מזל שיש ביטוח, גם לך יש ביטוח?
בטח יש ביטוח, למי אין ביטוח היום. ואתה מבין שזה אתה, נכון. כלומר האשמה.
עצירה פתאומית שכזו... גם אילו שמרתי מרחק לא הייתי יכול...
לא, לא אשמה חלילה. אשמה קראתי לזה? הו לא. מה פתאום. ראיתי בברור את הילד שקפץ לך לכביש, אתה חושב שלא ראיתי שהיית חייב לעצור? לא אשמה. גורם. אתה מבין? אתה הגורם. כלומר בשביל הביטוח.

אתה נחמד אדוני, אם כבר נגזר על בנאדם להתנגש, אז להתנגש עם אדם נחמד חה חה. נחמד כמוך אדוני. טפיחות שכם. פתק עם הכתובת והטלפון. אולי נתראה פעם הא, על כוס קפה. אולי זו התחלה של ידידות מופלאה חה חה.

נו

נוווו

למה אתה לא נוסע כבר לשוליים. למה אתה יושב ברכב כמו גולם? צא כבר ונדבר, נגמור סיפור חת שתיים. באמת, מה כבר קרה, כמה זכוכיות. אתה יודע מה? חצי חצי. כמה עולה שמשה, גרושים. חצי עלי חצי עליך. רק תצא כבר מהאוטו ונדבר סוף סוף, למען השם אי אפשר לנהל ככה עסק...

אני מבין. אתה מתבייש! אני לגמרי מבין, אתה פוחד ממני, אתה חושב שאני איזה בריון כביש עצבני שיתחיל לאיים עליך, לסחוט אותך, למרר לך את החיים.

אין שטות גדולה מזו יקירי, אין.
חה חה, אני?
אני לא יכול לגעת בזבוב, רק תראה אותי לרגע, נדבר שתי מילים ותרגע מיד. אני האחרון שיש לפחוד ממנו.

אתה יודע מה? קח הכל.
זהו. הכל עלי. אני משלם את כל השמשה.
איך אני בשבילך?
ובשביל ההרגשה הטובה, שים לב, בשביל שתרגיש טוב אני יגיד לך שאני אשם.
או קיי? אני הגורם אני האשם, אני לא שמרתי מרחק ונכנסתי בך, קח את הכסף וכל טוב. כמה כבר עולה שמשה...
וגם המטאטא עלי חה חה, מטאטא חדש!

נו

אתה לא יכול לשבת שם לנצח. זה כביש פה. אנחנו חוסמים את התנועה.
טיפהל'ה אומץ, נו. תגייס כוחות נפש וצא.

אתה יודע מה
אני יוצא אליך וגמרנו. טוב לך? אני אעשה את הצעד. אני אשם, אני משלם, אני הוא זה שניגש אליך. אתה תפתח את החלון ואני אכניס לך צ'ק.
וזהו. קלי קלות.
פותח חלון, לוקח, סוגר, ונוסע. סוף טוב הכל טוב.
הנה, עוד רגע. פשוט הרגליים שלי חלשות קצת, אני לא מרגיש טוב היום. הנה אני כבר פותח את הדלת ויוצא, אני צריך לשחרר את החגורה, עוד כמה שניות.
עוד כמה שניות.
אני רק צריך קצת לנוח. שהידיים יתחזקו לי, נבהלתי מהתאונה הזו חה חה, אתה חושב שלא נבהלתי? אני גם בן אדם.
עוד רגע, אני נח שניה ומיד מזיז את הידיים שלי אל החגורה. אוף בדיוק היום. בדיוק היום אני לא מרגיש כל כך טוב.
כמה נשימות עמוקות ואני יוצא אליך. קצת לחוץ פה. והרגליים שלי... כל כך חלשות. מה שקצת בהלה עושה לבנאדם חה חה.
הנה הנה, כבר אני מנסה לשנות תנוחה, רק צריך להצליח לזוז פה, המכוניות הקטנות האלה, אתה יודע. הכל צפוף, והגוף תקוע. ואולי.
אולי עדיף שאתה תצא אלי, אני חושב, כן כך עדיף. אני לא מרגיש כל כך טוב היום.

אני בטוח שאתה מתחיל לקלוט, שאין כאן שום בעיה, לא קרה כלום, כמה זכוכיות וזהו. הנה אתה בוודאי כבר מבין, ועומד לפתוח את הדלת שלך, תפסע אלי בהססנות, ואני אחייך אליך.
כן חיוך גדול, שירגיע אותך בבת אחת.
ואני יגיד סליחה, למרות שאתה צריך לומר את זה לי. לא אכפת לי. שיהיה, אני אשם, אני משלם, קח את הצ'ק ונלחץ ידיים כמו גברים.

נו צא כבר

צא!

יש לי סחרחורת כבר,
אסור לי לחשוב כל כך הרבה, ועוד היום בדיוק כשאני לא מרגיש טוב, סחרחורת וצפצוף באוזניים. חנוק פה כל כך.
כנראה שבכל זאת אצטרך לצאת אליך, לשאוף קצת אויר בחוץ, לחלץ את האברים. אבל הרגליים לא נשמעות לי, חה חה, קטעים. נרדמו לי הרגליים.

הנה אנשים באים, עם אפודים כתומים.
היי, הכל בסדר חברים!
רק כמה זכוכיות חה חה.
תגידו לנהג שם, שאני משלם הכל. הוא יכול לצאת בשקט.
הוא יכול לצאת בשקט.

למה יש לכם מסור?
מטאטא צריך, לא מסור.

אוי הבחילה הזאת. הסחרחורת. הצפצוף. תעזרו לי לצאת מפה. ההגה תקוע לי בתוך ה...
תגידו לו שיבוא לקחת את הצ'ק.
תגידו לו שאני אשם.
אני משלם.
מה כל הסיפור, כמה זכוכיות. כמה זה כבר יכול לעלות?
שיצא כבר
שיצא.

למה הוא לא יוצא?

למה

למה??
שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה