הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
במטבח ליד הקרמיקות הישנות עם הדפס הפרחים המכוער בצבע כחול וחום, עמדה אסתר דבוירה ומזגה לתוך חליטת הצמחים שלה חלב אורז אורגני, מתוך קופסת קרטון עם כיתוב לועזי.
"אסתר דבוירה טוב שבאת!"
אלימלך עמד בפתח, עם העיניים החמות, הזקן הדליל, השפם הצהוב והווסט המתפקע ממסמכים מקופלים לארבע, וכרס שממלאת אותו עד אפס מקום.
"כבר לא קוראים לי אסתר דבוירה", היא אמרה בלי להרים את העינים מהחליטה המתערבבת בחלב האורז הדלוח.
"קוראים לי אלמה, ואתה יודע את זה טוב מאוד, אבא", היא מחתה בו.
"אלמה", הוא התנשף עדיין מהמאמץ של טיפוס במדרגות הצרות של הבנין ברחוב רש"י.
"שם יפה בחרת לך, א-למה" הוא חזר שוב על השם, "שם מאוד מיוחד" הוא ניסה, "בגמרא משתמשים בזה בתור שאלה".
"זה שם מהקבלה", היא הסבירה, "הלל התנכי בחר לי אותו ב'דובקא' כשהיינו אחרי הסרת המסך התודעתי, יש לזה הרבה משמעות בשבילי, וחשוב לי שתקראו לי בשם הזה"..
"בסדר", הפטיר אלימלך, "אני רוצה כבר לשבת, הבאתי בשרים מהאיטליז של קלויזנר, משהו מיוחד מארגנטינה, מספר חמש להכין ליום טוב, משהו מעין עוילום הבא", הוא הניח על הרצפה שקית ניילון לבנה וגדולה, עמוסה בנתחים משובחים של בשר בקר.
"תפתחי בבקשה את המקרר", הוא ביקש, "צריך להכניס הכל פנימה".
"אתה יודע שאני לא נוגעת בגופות של חיות", היא נסוגה לאחור, לוקחת לגימה ארוכה מהחליטה שלה.
"אז תגעי בשינוי!" הוא התרגז, "אתם הטבעוינים יותר חניוקים מהנטורי קרתא'ס הכי גדולים שיש", הוא פתח את המקרר בעצמו בתנופה, וקנקן החלב התעופף לעבר הרצפה ונשפך בשלולית לבנה על הרצפה שזלפה העוזרת שטפה רק היום בצהריים.
"יותר מהבריסקערים!" הוא כעס כשניגב את החלב בסמרטוט חדש לגמרי.
"יותר מהחזונישניקים!" סחט את הסמרטוט לתוך הכיור.
"יותר מכת השאלים, מחבדניקים בפסח, מסאטמרים ביום העצמאות!"
אלמה נעלמה לכיוון החדר שלה, והוא נשאר שם עם הבשר מספר חמש על הרצפה, ומקרר שצריך להנדס אותו מחדש, ולדחוף לתוכו את כל הקניה אצל קלויזנר.
קלויזנר תמיד דוחף לו עוד קצת במשקל, הוא למד לבקש ממנו קצת פחות, אבל עכשיו הוא דחף לו בחינם חתיכה של מספר חמש שכמעט פג לו התוקף, "קח הביתה על חשבוני, תשים בסיר מיד, בתוך מים תבשל ביחד עם ירקות שורש טובים, איזה שיש לך, ועלי דפנה ופלפל אנגלי.
תסנן אחר כך, ותתחיל לטגן בצל, ככה למלא את התחתית של הסיר, ואחרי שהוא זהוב, תכניס את הבשר עם הציר, תצמצם אותו לאט עם יין אדום ופטריות, ואז תסמיך עם קצת קמח, יוצא דליקטס!"
ואלימלך התפתה, לקח את הסיר הכי גדול והתחיל לבשל את הנתח, בינתיים קרא שניים מקרא ואחד תרגום, ענה לכמה טלפונים מהגמ"חים, ושטף כמה כלים, גולדה תהיה מרוצה כשהיא תקום בבוקר ותראה את הכיור ריק באורח פלא.
"אלמה", הוא קרא לה פתאום, הוא נזכר בה כשעלה הריח של הבצל המטוגן, והנתח המובחר שכמעט פג תוקפו שכב על השיש בתוך קערת פלסטיק ירוקה שהוא מצא בארון.
היא באה, מנסה לא לנשום את האדים שעלו מהבשר המבושל, הפנים שלה מכוסות בעיסה אפרפרה שמשלבת מינרלים מים המלח, ואבקני פרחים שבורכו על ידי הלל התנכי, רק העינים שלה הציצו מתוך המסכה.
"קניתי יין מיוחד, את רוצה לנסות?" הוא הוציא מתוך קרטון מעוצב, בקבוק יין חתום בשעווה, "תראי פה", הוא הצביע על התווית, "מרלו - קברנה פרנק 2014, זה ממוספר אחד אחד, אלף חמש מאות שישים ואחת, זה המספר הסידורי שלו!"
הוא חלץ את הפקק וריחרח, "אח זה משובח!" הוא כמעט געה, "תביאי את הכוס הקדושה!"
היא טיפסה על כיסא, והורידה מהארון למעלה את הכוס הקדושה, כוס יין עשויה קריסטל, לא מאוד יקרה או מיוחדת, אבל עדיין היא הייתה הכוס הקדושה, מאז שהם היו ילדים והוא לא הרשה להם לגעת בכוס הזאת.
"רידל!" הוא היה לוחש בכבוד כשהיה מחזיק את הכוס בשולחן שבת, מוזג לתוכו יין משובח.
לא היה להם כמעט מה לאכול, הם אכלו כנפיים כל הזמן, קלויזנר היה מוכר לו בזול, וגם עצמות. אבל יין משובח תמיד עמד על השולחן.
אלימלך היה מכין מהעצמות גאלע, מנענע אותו ומתמוגג מהרתת שהיה מעביר בפיסת הג'לי הבשרית הזאת. כל ילד היה מקבל קצת גאלע על הקרקר, הם היו מלקקים את זה לאט, מתענגים על הטעמים שהוא היה מכניס בפנים, היו לו סודות של ממש במתכון הזה.
"אני אשתה קודם", הוא אמר כשמזג לעצמו בתנועה סיבובית, "שלא יהיה יין נסך".
"מה פתאום יין נסך?!" היא כעסה, "אני שומרת שבת!"
"אני יודע", הוא גיחך והכרס שלו רעדה מצחקוק רגעי שהוא פלט, "אני סתם מתעלל בך ואפילו נהנה מזה".
"לא על חשבוני", היא נעמדה על הרגלים, "יש נושאים שלא צוחקים עליהם".
"קחי תשתי", הוא הושיט לה את הכוס, "סתם צחקתי איתך", הוא התנצל עם יד על הלב, משחיל את האצבעות בין כפתורי הווסט.
"אתה לא יודע שאני לא שותה אלכוהול כבר כמעט חצי שנה?" היא הייתה פגועה, "הלל התנכי כותב על זה בספר שלו, והחלטתי ליישם את זה, החיים מקסימים בלי צורך בכל העזרים החיצוניים האלה, צריך להגיע לשמחה מתוך התחברות עם עצמך, עם האלוקות הטבעית שבלב".
"אני אשתה את זה לבד", הוא משך את הכוס בחזרה, ושתה את כולה בלגימה אחת, בלי להריח, בלי כמעט לטעום, רק שיעלה האלכוהול לראש ויסדר לו את המחשבות בסדר משלו, קצת פחות חפירות, יותר לנוח מכל מה שעבר עליו היום.
בבוקר הוא חזר אל הסיר הגדול, הרוטב הצטמצם והבשר כמעט התייבש, הוא לקח כוס מהיין המשובח ויצק על הנתח, תמיד הוא מתקמצן ושופך לסיר יין של סלקטד בעשרים ושש שקל, אבל עכשיו הוא מזג מהכוס הקדושה ביראת כבוד על הנתח המשחים שבסיר, נותן לו לטעום בעצמו מהטעמים של המרלו - קברנה פרנק אלפיים וארבע עשרה, מעניין אותו מה הוא היה אומר עליו.
יש כאלה שלא אוהבים בישול כל כך ארוך, אבל הוא מעדיף את הבשר נימוח ונמס בפה, לא צריך ללעוס, רק לבלוע. רך-רך שאפשר לתת לתינוק בכפית.
וזה הצליח לו, הוא חזר מהצ'יינג בהפסקת צהריים, הוציא את הבשר מהמקרר, פרס לתוך הרוטב ונתן לו לשבת בתוכו איזה כמה שעות טובות שיספוג טעמים.
בערב הם הגיעו כולם לתוך הדירה הקטנה שלו ברחוב רש"י.
עמרם לוינסקי שהיה עסקן בחירות, הריץ את יורם צלניק לראשות העיר, ובזמנו הפנוי עזר לישיבה של צימרוט לעשות קמפיין מאצ'ינג ענק.
רב אריה בוקסבוים המשיב בישיבה של צימרוט, עילוי רציני שהורס לצימרוט את כל השיעור כללי עם הפירכות שהוא שולף ממסכתות שצימרוט בקושי שמע עליהן.
ואחיקם נהרי שיש לו את הצ'ונטיה הכי טובה בקריית הישיבה, אבל הוא אוכל רק אצל אלימלך.
גולדה הייתה עדיין ערה, עזרה לו להגיש אבל לא התערבה בשיחות, רק אלמה התעקשה לשבת בסלון, למרות הריח שהמספר חמש הזה הפיץ באוויר, והתווכחה עם אחיקם על מוסריות וטבעונות.
אלימלך הדליק את כל האורות בסלון, גם את הלוסטרה בירושה מדודה לולקה הזקנה, ערך את השולחן בכלים מפורצלן, גם הוא מהעיזבון של הדודה, הכין סיר גדול של פירה, ושם לכל אחד בצלחת ערימה של פירה, מעליה פרוסה גדולה ודקה של הצלי כתף, וקישט בעלה של פטרוזיליה, סתם בשביל היופי.
הפרוסות נצצו ברוטב המושלם, ורב אריה בוקסבוים לקח את הכף של המלכים שאלימלך היה אוכל בה פעם את המרק של שבת קודש עם הקניידלך הגדולים והרכים, והתחיל לאכול את הצלי, פולט קריאות התפעלות תוך כדי בליעה של הבשר והפירה.
"אתה יודע מה מוזר בך?" אמרה לו פתאום אלמה מהספה, "זה שאתה כזה עילוי גדול, אבל כשאתה אוכל אתה פתאום נראה כזה איש פשוט בלי כמעט דעת, נהיה לך פרצוף כזה מדושן עונג, וחיוך כמעט מטומטם".
"טוב לדעת", הוא גיחך.
"תסתכל מסביב", היא ביקשה, "כולם הרבה פחות חכמים ממך, אפילו אבא שלי".
"מה הבעיה עם זה?" הוא שאל, תוהה איזה חידוש היא מנסה לומר לו.
"שכשאתה אוכל ככה ביחד עם כולם, אז אתה נראה כאילו אתה ברמה שלהם, כל הייתרון הרוחני והמחשבתי שלך נעלם, אתה כל כולך שקוע בתוך.." היא התקשתה להמשיך, "תסלח לי אבל חייה מתה שאתה טורף".
"את מכירה את המאמר חז"ל 'אין שמחה אלא בבשר ויין'?"
"בטח", היא אמרה, "אבא שלי חוזר עליו פעמים או שלוש בשבוע".
"זה כי הוא מבין מה התכוונו חז"ל כשהם אמרו את המשפט הזה.
אתם חושבים ששמחה היא איזה ערך אוטופי שמתקיים רק אחרי שמגיעים לאיזו התנקות, לאיזה זיקוק של הרגשות וטהרת נפש מוחלטת"
הוא ציטט את הלל התנכי, היא אמרה לו את זה לפני שבוע כשחזרה נרגשת מההתוועדות שלו ביער ירושלים.
"אבל זאת הטעות הכי בסיסית", הוא הסתובב אליה, "שמחה זה רגש טבעי לחלוטין, זאת תשוקה מולדת להנאה, זה בסיסי כמו הרצון לאכול בשר, כמו הרצון להתענג!
אדם שיודע מה זה התענוג של לאכול נתח של בשר, לשתות יין משובח, יכול להבין את המושג 'שמחה', אבל אדם שמעולם לא חווה תענוג, והאושר הכי גדול שלו זה שהוא הצליח להכין חיקוי טבעוני לחביתת עין, לא יכול בכלל להבין מה זאת שמחה, הוא בכלל לא בכיוון".
"תבוא פעם להתוועדות של הלל התנכי ותראה מה זה אנשים עם שמחה בעינים", היא מחתה בו, "יש שם אנשים שאין להם בכלל מקרר, ואם יש להם, הוא משמש להנבטת שעועית מש, ותראה איזה אושר ושמחה יש להם על הפנים".
"האושר שלהם על הפנים", התנגד בוקסבוים, "אבל זה רק בגלל שהם נמצאים בחבורה של הלל התנכי, כי יש אצלכם איזו אופנה להסתובב עם חיוך מרוח על הפנים, כאילו יש לכם בעולם איזה שהוא משהו יותר נעלה מלטגן טופו, כולם מחייכים כאילו הזריקו להם בוטוקס ללחיים, זה חלול!"
"זאת שמחה אמיתית", אלמה אמרה, "יש להם עולם פנימי שלם ונעלה, לא רצון להרוג חיות כדי לאכול אותם, הם מגיעים לעונג רוחני עילאי רק מהתבודדות פשוטה עם הטבע".
"הם בכלל לא יודעים מה זה עונג", אמר בוקסבוים והכניס לפה עוד כף של התבשיל האגדי, "כשהם ידעו לשבת ככה בשולחן ולהנות ממנה של מספר חמש, אז הם יתחילו להבין מה זה מעין עולם הבא, ומבחינתי להיות עם כל החברה פה בשולחן זאת שמחה ממש גדולה, ארבעה אנשים שכל אחד מהם מרים לעצמו את ההבנה בתענוג הגשמי, שהיא רק הכנה לתענוג האלוקי, רק על ידי הגישמאק הזה יכולים להבין איזה גישמאק זה גן עדן".
אלמה לא הסכימה איתו, הלכה וסגרה את החדר, והתאמנה שם על נשימות שמעלות את האיזון של האור החיצוני עם האור הפנימי.
בוקסבוים אלימלך והחבורה המשיכו לאכול בהנאה, ובסוף יצאו לעשן במרפסת, משאירים את הכלים המלוכלכים לגולדה, היא תשטוף אותם מחר בבוקר, לפני שזלפה מגיעה לעשות ניקיון לכבוד שבת קודש.
"אסתר דבוירה טוב שבאת!"
אלימלך עמד בפתח, עם העיניים החמות, הזקן הדליל, השפם הצהוב והווסט המתפקע ממסמכים מקופלים לארבע, וכרס שממלאת אותו עד אפס מקום.
"כבר לא קוראים לי אסתר דבוירה", היא אמרה בלי להרים את העינים מהחליטה המתערבבת בחלב האורז הדלוח.
"קוראים לי אלמה, ואתה יודע את זה טוב מאוד, אבא", היא מחתה בו.
"אלמה", הוא התנשף עדיין מהמאמץ של טיפוס במדרגות הצרות של הבנין ברחוב רש"י.
"שם יפה בחרת לך, א-למה" הוא חזר שוב על השם, "שם מאוד מיוחד" הוא ניסה, "בגמרא משתמשים בזה בתור שאלה".
"זה שם מהקבלה", היא הסבירה, "הלל התנכי בחר לי אותו ב'דובקא' כשהיינו אחרי הסרת המסך התודעתי, יש לזה הרבה משמעות בשבילי, וחשוב לי שתקראו לי בשם הזה"..
"בסדר", הפטיר אלימלך, "אני רוצה כבר לשבת, הבאתי בשרים מהאיטליז של קלויזנר, משהו מיוחד מארגנטינה, מספר חמש להכין ליום טוב, משהו מעין עוילום הבא", הוא הניח על הרצפה שקית ניילון לבנה וגדולה, עמוסה בנתחים משובחים של בשר בקר.
"תפתחי בבקשה את המקרר", הוא ביקש, "צריך להכניס הכל פנימה".
"אתה יודע שאני לא נוגעת בגופות של חיות", היא נסוגה לאחור, לוקחת לגימה ארוכה מהחליטה שלה.
"אז תגעי בשינוי!" הוא התרגז, "אתם הטבעוינים יותר חניוקים מהנטורי קרתא'ס הכי גדולים שיש", הוא פתח את המקרר בעצמו בתנופה, וקנקן החלב התעופף לעבר הרצפה ונשפך בשלולית לבנה על הרצפה שזלפה העוזרת שטפה רק היום בצהריים.
"יותר מהבריסקערים!" הוא כעס כשניגב את החלב בסמרטוט חדש לגמרי.
"יותר מהחזונישניקים!" סחט את הסמרטוט לתוך הכיור.
"יותר מכת השאלים, מחבדניקים בפסח, מסאטמרים ביום העצמאות!"
אלמה נעלמה לכיוון החדר שלה, והוא נשאר שם עם הבשר מספר חמש על הרצפה, ומקרר שצריך להנדס אותו מחדש, ולדחוף לתוכו את כל הקניה אצל קלויזנר.
קלויזנר תמיד דוחף לו עוד קצת במשקל, הוא למד לבקש ממנו קצת פחות, אבל עכשיו הוא דחף לו בחינם חתיכה של מספר חמש שכמעט פג לו התוקף, "קח הביתה על חשבוני, תשים בסיר מיד, בתוך מים תבשל ביחד עם ירקות שורש טובים, איזה שיש לך, ועלי דפנה ופלפל אנגלי.
תסנן אחר כך, ותתחיל לטגן בצל, ככה למלא את התחתית של הסיר, ואחרי שהוא זהוב, תכניס את הבשר עם הציר, תצמצם אותו לאט עם יין אדום ופטריות, ואז תסמיך עם קצת קמח, יוצא דליקטס!"
ואלימלך התפתה, לקח את הסיר הכי גדול והתחיל לבשל את הנתח, בינתיים קרא שניים מקרא ואחד תרגום, ענה לכמה טלפונים מהגמ"חים, ושטף כמה כלים, גולדה תהיה מרוצה כשהיא תקום בבוקר ותראה את הכיור ריק באורח פלא.
"אלמה", הוא קרא לה פתאום, הוא נזכר בה כשעלה הריח של הבצל המטוגן, והנתח המובחר שכמעט פג תוקפו שכב על השיש בתוך קערת פלסטיק ירוקה שהוא מצא בארון.
היא באה, מנסה לא לנשום את האדים שעלו מהבשר המבושל, הפנים שלה מכוסות בעיסה אפרפרה שמשלבת מינרלים מים המלח, ואבקני פרחים שבורכו על ידי הלל התנכי, רק העינים שלה הציצו מתוך המסכה.
"קניתי יין מיוחד, את רוצה לנסות?" הוא הוציא מתוך קרטון מעוצב, בקבוק יין חתום בשעווה, "תראי פה", הוא הצביע על התווית, "מרלו - קברנה פרנק 2014, זה ממוספר אחד אחד, אלף חמש מאות שישים ואחת, זה המספר הסידורי שלו!"
הוא חלץ את הפקק וריחרח, "אח זה משובח!" הוא כמעט געה, "תביאי את הכוס הקדושה!"
היא טיפסה על כיסא, והורידה מהארון למעלה את הכוס הקדושה, כוס יין עשויה קריסטל, לא מאוד יקרה או מיוחדת, אבל עדיין היא הייתה הכוס הקדושה, מאז שהם היו ילדים והוא לא הרשה להם לגעת בכוס הזאת.
"רידל!" הוא היה לוחש בכבוד כשהיה מחזיק את הכוס בשולחן שבת, מוזג לתוכו יין משובח.
לא היה להם כמעט מה לאכול, הם אכלו כנפיים כל הזמן, קלויזנר היה מוכר לו בזול, וגם עצמות. אבל יין משובח תמיד עמד על השולחן.
אלימלך היה מכין מהעצמות גאלע, מנענע אותו ומתמוגג מהרתת שהיה מעביר בפיסת הג'לי הבשרית הזאת. כל ילד היה מקבל קצת גאלע על הקרקר, הם היו מלקקים את זה לאט, מתענגים על הטעמים שהוא היה מכניס בפנים, היו לו סודות של ממש במתכון הזה.
"אני אשתה קודם", הוא אמר כשמזג לעצמו בתנועה סיבובית, "שלא יהיה יין נסך".
"מה פתאום יין נסך?!" היא כעסה, "אני שומרת שבת!"
"אני יודע", הוא גיחך והכרס שלו רעדה מצחקוק רגעי שהוא פלט, "אני סתם מתעלל בך ואפילו נהנה מזה".
"לא על חשבוני", היא נעמדה על הרגלים, "יש נושאים שלא צוחקים עליהם".
"קחי תשתי", הוא הושיט לה את הכוס, "סתם צחקתי איתך", הוא התנצל עם יד על הלב, משחיל את האצבעות בין כפתורי הווסט.
"אתה לא יודע שאני לא שותה אלכוהול כבר כמעט חצי שנה?" היא הייתה פגועה, "הלל התנכי כותב על זה בספר שלו, והחלטתי ליישם את זה, החיים מקסימים בלי צורך בכל העזרים החיצוניים האלה, צריך להגיע לשמחה מתוך התחברות עם עצמך, עם האלוקות הטבעית שבלב".
"אני אשתה את זה לבד", הוא משך את הכוס בחזרה, ושתה את כולה בלגימה אחת, בלי להריח, בלי כמעט לטעום, רק שיעלה האלכוהול לראש ויסדר לו את המחשבות בסדר משלו, קצת פחות חפירות, יותר לנוח מכל מה שעבר עליו היום.
בבוקר הוא חזר אל הסיר הגדול, הרוטב הצטמצם והבשר כמעט התייבש, הוא לקח כוס מהיין המשובח ויצק על הנתח, תמיד הוא מתקמצן ושופך לסיר יין של סלקטד בעשרים ושש שקל, אבל עכשיו הוא מזג מהכוס הקדושה ביראת כבוד על הנתח המשחים שבסיר, נותן לו לטעום בעצמו מהטעמים של המרלו - קברנה פרנק אלפיים וארבע עשרה, מעניין אותו מה הוא היה אומר עליו.
יש כאלה שלא אוהבים בישול כל כך ארוך, אבל הוא מעדיף את הבשר נימוח ונמס בפה, לא צריך ללעוס, רק לבלוע. רך-רך שאפשר לתת לתינוק בכפית.
וזה הצליח לו, הוא חזר מהצ'יינג בהפסקת צהריים, הוציא את הבשר מהמקרר, פרס לתוך הרוטב ונתן לו לשבת בתוכו איזה כמה שעות טובות שיספוג טעמים.
בערב הם הגיעו כולם לתוך הדירה הקטנה שלו ברחוב רש"י.
עמרם לוינסקי שהיה עסקן בחירות, הריץ את יורם צלניק לראשות העיר, ובזמנו הפנוי עזר לישיבה של צימרוט לעשות קמפיין מאצ'ינג ענק.
רב אריה בוקסבוים המשיב בישיבה של צימרוט, עילוי רציני שהורס לצימרוט את כל השיעור כללי עם הפירכות שהוא שולף ממסכתות שצימרוט בקושי שמע עליהן.
ואחיקם נהרי שיש לו את הצ'ונטיה הכי טובה בקריית הישיבה, אבל הוא אוכל רק אצל אלימלך.
גולדה הייתה עדיין ערה, עזרה לו להגיש אבל לא התערבה בשיחות, רק אלמה התעקשה לשבת בסלון, למרות הריח שהמספר חמש הזה הפיץ באוויר, והתווכחה עם אחיקם על מוסריות וטבעונות.
אלימלך הדליק את כל האורות בסלון, גם את הלוסטרה בירושה מדודה לולקה הזקנה, ערך את השולחן בכלים מפורצלן, גם הוא מהעיזבון של הדודה, הכין סיר גדול של פירה, ושם לכל אחד בצלחת ערימה של פירה, מעליה פרוסה גדולה ודקה של הצלי כתף, וקישט בעלה של פטרוזיליה, סתם בשביל היופי.
הפרוסות נצצו ברוטב המושלם, ורב אריה בוקסבוים לקח את הכף של המלכים שאלימלך היה אוכל בה פעם את המרק של שבת קודש עם הקניידלך הגדולים והרכים, והתחיל לאכול את הצלי, פולט קריאות התפעלות תוך כדי בליעה של הבשר והפירה.
"אתה יודע מה מוזר בך?" אמרה לו פתאום אלמה מהספה, "זה שאתה כזה עילוי גדול, אבל כשאתה אוכל אתה פתאום נראה כזה איש פשוט בלי כמעט דעת, נהיה לך פרצוף כזה מדושן עונג, וחיוך כמעט מטומטם".
"טוב לדעת", הוא גיחך.
"תסתכל מסביב", היא ביקשה, "כולם הרבה פחות חכמים ממך, אפילו אבא שלי".
"מה הבעיה עם זה?" הוא שאל, תוהה איזה חידוש היא מנסה לומר לו.
"שכשאתה אוכל ככה ביחד עם כולם, אז אתה נראה כאילו אתה ברמה שלהם, כל הייתרון הרוחני והמחשבתי שלך נעלם, אתה כל כולך שקוע בתוך.." היא התקשתה להמשיך, "תסלח לי אבל חייה מתה שאתה טורף".
"את מכירה את המאמר חז"ל 'אין שמחה אלא בבשר ויין'?"
"בטח", היא אמרה, "אבא שלי חוזר עליו פעמים או שלוש בשבוע".
"זה כי הוא מבין מה התכוונו חז"ל כשהם אמרו את המשפט הזה.
אתם חושבים ששמחה היא איזה ערך אוטופי שמתקיים רק אחרי שמגיעים לאיזו התנקות, לאיזה זיקוק של הרגשות וטהרת נפש מוחלטת"
הוא ציטט את הלל התנכי, היא אמרה לו את זה לפני שבוע כשחזרה נרגשת מההתוועדות שלו ביער ירושלים.
"אבל זאת הטעות הכי בסיסית", הוא הסתובב אליה, "שמחה זה רגש טבעי לחלוטין, זאת תשוקה מולדת להנאה, זה בסיסי כמו הרצון לאכול בשר, כמו הרצון להתענג!
אדם שיודע מה זה התענוג של לאכול נתח של בשר, לשתות יין משובח, יכול להבין את המושג 'שמחה', אבל אדם שמעולם לא חווה תענוג, והאושר הכי גדול שלו זה שהוא הצליח להכין חיקוי טבעוני לחביתת עין, לא יכול בכלל להבין מה זאת שמחה, הוא בכלל לא בכיוון".
"תבוא פעם להתוועדות של הלל התנכי ותראה מה זה אנשים עם שמחה בעינים", היא מחתה בו, "יש שם אנשים שאין להם בכלל מקרר, ואם יש להם, הוא משמש להנבטת שעועית מש, ותראה איזה אושר ושמחה יש להם על הפנים".
"האושר שלהם על הפנים", התנגד בוקסבוים, "אבל זה רק בגלל שהם נמצאים בחבורה של הלל התנכי, כי יש אצלכם איזו אופנה להסתובב עם חיוך מרוח על הפנים, כאילו יש לכם בעולם איזה שהוא משהו יותר נעלה מלטגן טופו, כולם מחייכים כאילו הזריקו להם בוטוקס ללחיים, זה חלול!"
"זאת שמחה אמיתית", אלמה אמרה, "יש להם עולם פנימי שלם ונעלה, לא רצון להרוג חיות כדי לאכול אותם, הם מגיעים לעונג רוחני עילאי רק מהתבודדות פשוטה עם הטבע".
"הם בכלל לא יודעים מה זה עונג", אמר בוקסבוים והכניס לפה עוד כף של התבשיל האגדי, "כשהם ידעו לשבת ככה בשולחן ולהנות ממנה של מספר חמש, אז הם יתחילו להבין מה זה מעין עולם הבא, ומבחינתי להיות עם כל החברה פה בשולחן זאת שמחה ממש גדולה, ארבעה אנשים שכל אחד מהם מרים לעצמו את ההבנה בתענוג הגשמי, שהיא רק הכנה לתענוג האלוקי, רק על ידי הגישמאק הזה יכולים להבין איזה גישמאק זה גן עדן".
אלמה לא הסכימה איתו, הלכה וסגרה את החדר, והתאמנה שם על נשימות שמעלות את האיזון של האור החיצוני עם האור הפנימי.
בוקסבוים אלימלך והחבורה המשיכו לאכול בהנאה, ובסוף יצאו לעשן במרפסת, משאירים את הכלים המלוכלכים לגולדה, היא תשטוף אותם מחר בבוקר, לפני שזלפה מגיעה לעשות ניקיון לכבוד שבת קודש.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //