שיתוף - לביקורת געגועים למחר, או כאב באצבע?

[לגדול נכון]

מספרים על אדם שבא לרופא,
טוען שבכל מקום בו הוא נוגע בגוף הוא חש כאב.
או בנמשל שלנו,
אדם שבא להשם וטוען שהוא מתגעגע.
הרופא מיד בדק את האצבע,
וגילה שהיא אכן מקור הכאב.
השם בדק את הלב, ולא סיפר את הדיאגנוזה שלו.
הוא רק שתק.
וזה מבלבל כששותקים.
זה נותן למתלונן קצת מין תחושה מוזרה שכזו,
"אולי אני הזוי"
"לא שווה יחס",
"מתלונן תלונות שווא",
ועוד מחשבות שכאלה.
כזו היא השתיקה. יש בה מין כוח שכזה לערער את העומד מולה.
העניין הוא שהגעגוע צף מכל שטות.
אתה מביט על הילדים ומוצף,
חושב על הבית ומוצף,
על ההורים, היותך מחוצף,
ומוצף.
חיבה מיוחדת יש לו ללב,
להתגעגע בשמחות, לשלב.
את השמחה עם העצב,
את הריקוד עם דמעה, בקצב.
להציף בראש השנה
את הלב עם דמעות,
ובפורים, או ב"מה נשתנה",
לנקוף מצפונים ולבעוט.
בך,
בשמחתך,
ברוח התנופה,
שמעיפה,
ומתנגדת,
למשקולת המתנדנדת
שהלב מטלטל אותה.
אבל אם זה לא אצל כולם,
ואם רק אני בעולם,
בוכה מפרחים שנופלים,
מילדים שהולכים,
משולחנות שבת חסרים
ומשכול של אחרים,
והעולם סובב כרגיל
וכולם רוקדים את חייהם,
אז הלב שלי הוא המגעיל,

זה שכשהאצבע שלו כואבת,
את כל מה שסביבה מסובבת,
ולא מתחשבת,
ברצון שלנו לעצום אזניים, לשבת,
ולצום בעשירי בטבת,
מתוך הרגל ותירוצים של בריאות,
בלי לחשוב על כלום, עליבות.

אולי זו האצבע.
של ליבי.
ואולי זה הפצע,
לא שלי,
של בוראי.

 

[צביה ר.]

איזה עמוק!!
תמיד את הקטעים שלך קוראת פעם ופעמיים, ומגלה בכל קריאה עוד רובד ועוד תובנה...
כתיבה מאד מיוחדת ורגישה.
אהבתי את השילוב של החריזה והקצב.

חסר קצת יותר מרווחים לדעתי, יותר אוורור.

 

[מינדי שטרן]

וואוו!
קראתי כמה פעמים ו- וואו נשמתי עמוקק
נהניתי מהקצב, מהמילים, מהזרימת וההתפתחות של הקצב והתחושות , מושלם!
ו-אפשר כמה דיוקים? דווקא בגלל שהוא שלמותת,

אדם שבא להשם וטוען שהוא מתגעגע.
הרופא מיד בדק את האצבע,
וגילה שהיא אכן מקור הכאב.
השם בדק את הלב, ולא סיפר את הדיאגנוזה שלו.
הוא רק שתק.

קצת התבלבל פה הזמנים, (עבר, הווה...)
כמו״כ אולי הייתי מורידה כמה אותיות ומילות קישור -
אדם בא לרופא,
טוען שהוא מתגעגע.
הרופא בודק אצבע,
מגלה שהיא אכן מקור הכאב.
השם בודק לב,
לא מספר דיאגנוזה.
רק שותק.

וזה מבלבל כששותקים.
זה נותן למתלונן קצת מין תחושה מוזרה שכזו,

הזה השני אולי מיותר? כמו״כ ׳קצת׳ ו׳מין׳ הן בעלי אותה מטרה כאן...סוג של כפילות

העניין הוא שהגעגוע צף מכל שטות.

מכאן עד הסוף- שלמות ! שלמות! הזרימה, הקצב , התפתחות הרגש, וואו!

ברצון שלנו לעצום אזניים, לשבת,
ולצום בעשירי בטבת,

׳טבת׳ התכוונת במלרע? כי לי התנגן מלעיל שלא מסתדר שם...

אולי זו האצבע.
של ליבי.
ואולי זה הפצע,
לא שלי,
של בוראי.

קולע ! וואו ! מרחיב את הריאות!

תודה רבה על השיתוף!

 

[לגדול נכון]

קצת התבלבל פה הזמנים, (עבר, הווה...)
כמו״כ אולי הייתי מורידה כמה אותיות ומילות קישור -
אדם בא לרופא,
טוען שהוא מתגעגע.
הרופא בודק אצבע,
מגלה שהיא אכן מקור הכאב.
השם בודק לב,
לא מספר דיאגנוזה.
רק שותק.

לגבי הבלבול בזמנים, קיבלתי.
אכן הכוונה היתה לכתוב הכל בזמן עבר .
הניסוח החדש שלך הוא מתאים יותר לשיר,
ואני התכוונתי למין מונולוג/בלדה שבהמשך הופך לשיר.

הזה השני אולי מיותר? כמו״כ ׳קצת׳ ו׳מין׳ הן בעלי אותה מטרה כאן...סוג של כפילות

זה מייצר תחושה עממית, שהקורא מרגיש שיתוף אותנטי ופחות מנוסח, לא?

תודה על הפירגון!