גרש גרש היכן נמקם אותך??

[ש. צ. וינמן]

יוסיל'ה או יוסי'לה

היכן נכון למקם את הגרש?
לפני האות האחרונה
או לפני התוספת - לה
ומדוע?

 

[מ. י. פרצמן]

לפני התוספת.
הגרש בעצם באה לבטא את העבודה שחסרים כאן תווים, או שחיברנו כאן מילה.
לכן: יש לנו את המילה 'יוסי', ואחריה יש לנו את הכינוי 'לה'.
כשאנחנו רוצים לחבר את שתי המילים, נציב את המילה יוסי, אחריה יבוא גרש לבטא את החיבור, ואז יבוא הכינוי לה.
יוסי'לה.

 

[בינגו משחקים]

קפיצה על האשכול, סורי שאלה בורית, ברור לי מתי שמים- "ציטוט", השאלה מתי שמים 2 גרשים 'בודדים' ? מה הכלל בזה? ומה זה בא להביע? תודה!

 

[קנקן חדש]

לפני התוספת.
הגרש בעצם באה לבטא את העבודה שחסרים כאן תווים, או שחיברנו כאן מילה.
לכן: יש לנו את המילה 'יוסי', ואחריה יש לנו את הכינוי 'לה'.
כשאנחנו רוצים לחבר את שתי המילים, נציב את המילה יוסי, אחריה יבוא גרש לבטא את החיבור, ואז יבוא הכינוי לה.
יוסי'לה.

חולק בנחרצות!
1. גם כאשר מחברים מילים כמו בראשי תיבות, תמיד, אבל תמיד: הסימון יבוא לפני האות האחרונה, שאם לא כן אין לדבר סוף. הרי לפעמים יש לתיבה הראשונה נציגות גדולה יותר (שתי אותיות או יותר) בראשי התיבות, ולפעמים לשניה, לכן נקבע כלל: גרשיים לציון ר"ת יבואו תמיד לפני האות האחרונה.
2. נכון הרעיון שהגרש מציין שחסרים כאן תווים, בעצם אין לתוספת 'ל'ה' ניקוד, לכן במקום ניקוד לא מוגדר נוסיף גרש לתוספת עצמה.

 

[ש. צ. וינמן]

קפיצה על האשכול, סורי שאלה בורית, ברור לי מתי שמים- "ציטוט", השאלה מתי שמים 2 גרשים 'בודדים' ? מה הכלל בזה? ומה זה בא להביע? תודה!

כאשר יש מובאה בתוך מובאה משתמשים לסירוגין במרכאות כפולות ובמרכאות בודדות.
המרכאות הבודדות משמשות למובאה הפנימית.

 

[דדד]

גרש או ר"ת יבואו תמיד לפני האות האחרונה.

 

[בינגו משחקים]

כאשר יש מובאה בתוך מובאה משתמשים לסירוגין במרכאות כפולות ובמרכאות בודדות.
המרכאות הבודדות משמשות למובאה הפנימית.

תודה! יש לך כלל או דוגמא לתת לי מתי "כך" או 'כך', בנוסף ראיתי שסופרים לפעמים מכניסים את זה בתור 'הדגש' למילה שהם רוצים להבליט, זה נכון דקדוקית?
אולי בשבילך זה זוטות, אך לי חוסר הידע מציק, לכן אשמח לפירוט.

 

[ש. צ. וינמן]

חולק בנחרצות!
1. גם כאשר מחברים מילים כמו בראשי תיבות, תמיד, אבל תמיד: הסימון יבוא לפני האות האחרונה, שאם לא כן אין לדבר סוף. הרי לפעמים יש לתיבה הראשונה נציגות גדולה יותר (שתי אותיות או יותר) בראשי התיבות, ולפעמים לשניה, לכן נקבע כלל: גרשיים לציון ר"ת יבואו תמיד לפני האות האחרונה.
2. נכון הרעיון שהגרש מציין שחסרים כאן תווים, בעצם אין לתוספת 'ל'ה' ניקוד, לכן במקום ניקוד לא מוגדר נוסיף גרש לתוספת עצמה.

כך היה נשמע לי הגיוני.
לעת עתה, שאלתי בעוד מקום, וגם שם ההכרעה היתה על גרש לפני התוספת.

הדוגמא המובאת אינה ר"ת (ולכן לא יבואו גרשיים) ואינה קיצור או הלחמה. (שם יבוא גרש)
לא מצאתי לה מקבילה תואמת.
ולא הסבר ליצירה ה'חד פעמית' הזו.

 

[ש. צ. וינמן]

תודה! יש לך כלל או דוגמא לתת לי מתי "כך" או 'כך', בנוסף ראיתי שסופרים לפעמים מכניסים את זה בתור 'הדגש' למילה שהם רוצים להבליט, זה נכון דקדוקית?
אולי בשבילך זה זוטות, אך לי חוסר הידע מציק, לכן אשמח לפירוט.

"אט אט חודרת לשפתינו שפת ה'הי והבי והיו' ואני תוהה לעצמי, האם יבינו אותי נכדי"
"שימי לב לשלישי שבין 'יושבי הברזלים' מעבר לכביש"
"ה'קישוט' המכסה את פנינו, בימים אלו, פרקטי למדי, אתה יכול להסתובב מסטיק למניעת בחילה, ולהראות אדם מנומס"

 

[מוישה]

קפיצה על האשכול, סורי שאלה בורית, ברור לי מתי שמים- "ציטוט", השאלה מתי שמים 2 גרשים 'בודדים' ? מה הכלל בזה? ומה זה בא להביע? תודה!

עיין היטב כאן: https://www.prog.co.il/threads/אם-עשיתי-מרכאות-זה-לא-נקרא.476135/post-6826903

 

[@Simcha]

מתוך אתר האקדמיה

הגרש
מקורו של סימן הגרש במערכת טעמי המקרא. בעברית החדשה תפקידו העיקרי הוא לסמן קיצור של מילה אחת, ומקומו קבוע – אחר האות האחרונה של המילה המקוצרת, למשל מס' (= מספר), עמ' (= עמוד).

ואולם בכתיבה העברית יש לגרש גם שימושים אחרים. נראה כי המשותף להם הוא רצון הכותב לסייע לקורא בפיענוח רצף אותיות הזר לכתיבה הרגילה בעברית. שימושים אלו של הגרש לא נדונו באקדמיה, והדברים שיובאו להלן אינם אלא תיאור של הנוהֵג בציבור.

א. ציון זרותה של המילה

לדוגמה: חבר'ה (מיידיש; הגרש מסייע להבדילה מן המילים העבריות חֶבְרָה, חֲבֵרָה), תכל'ס (ההגייה היידית של המילה העברית תַּכְלִית). בשימוש זה של הגרש הוא בא לפני האות האחרונה במילה.
שימוש זה של הגרש דומה לשימוש בגרשיים בפירוש רש"י לציון מילים צרפתיות.

ב. הפרדה בין רכיבי המילה – בעיקר בתוספת צורן לא עברי

לדוגמה: אבא'לה (או אבאל'ה), רבקה'לה (אורבקהל'ה), מק'גי (McGee), מקדונלד'ס(McDonald's), הרשי'ז (Hershey's), או'קונור(O'Connor) ואף רוק'נרול (Rock & Roll). בחלק גדול מן הדוגמאות מאנגלית מְחקה הגרש את השימוש ב־' בכתיב האנגלי.

ג. ציון השמטה של עיצורים האופיינית ללשון הדיבור

לדוגמה: תוריד ת'יד (= תוריד את היד), אבא ש'ך (= אבא שלך).

יש לציין שברוב הדוגמאות בשימושים א וּ־ב, ובמיוחד כשמדובר בחיקוי ה־' האנגלי, נפוצים בעברית גם הכתיבים בלי גרש (תכלס, רוחלה, מקגי, קלוגס,הרשיז וכיו"ב), ונראה שלעיתים קרובות אין בו צורך. ראיה לכך היא הבלבול במקום הגרש כשנוסף הרכיב היידי ־לה בכתיבים דוגמת רבקהל'הבמקום רבקה'לה.


ועוד מתוך אתר האקדמיה

29 – גרש (')
גרש משמש לקיצור מילה, ומקומו אחר האות האחרונה הנכתבת של המילה המקוצרת. למשל:
וגו' (וגומר), מס' (מספר), עמ' (עמוד), ר' (רבי, רב; ראה, ראו).


.
30 – גרשיים (")
גרשיים משמשים לסימון ראשי תיבות, והם באים לפני האות האחרונה של הקיצור (ואינם מוזחים משָם בנטייה). למשל:
בי"ס (בית ספר), לענ"ד (לעניות דעתי), צה"ל (צבא ההגנה לישראל), עכו"ם (עובד כוכבים ומזלות; ולא עכ"ום); רש"י (רבי שלמה יצחקי).
ובנטייה: ח"כים, רמטכ"לים, רס"ריות, וכן בשמות התואר הנגזרים: תנ"כי, צה"לי.
(ראו גם על כתיבת אות סופית בראשי תיבות.)


.
31 – דיני הקיצור
א. לפי הכללים הללו (סעיפים 29–30) אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס' (סימן; ולא ס.); מס' (מספר; ולא מס.); ד' בן־גוריון (ולא ד. בן־גוריון); ת"ד (תא דואר; ולא ת.ד.); נ"ה אימבר (נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).
אין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר). שתי הדרכים שמ"ר, ש-מ-ר – כשרות.[1]
ב. את המילה דוקטור מקצרים ד"ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.
מסמנים בגרשיים ראשי תיבות המקצרים מילה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ"מ, ק"מ, ק"ג, אף על פי שהם מציינים מילים הנכתבות בתיבה אחת (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו"ב).[2]
ג. נוהגים לסמן בגרשיים ראשי תיבות שמקורם בלעז, כגון אונסק"ו, ימק"א, אך לא ראשי תיבות שמקורם בערבית כגון פתח, חמאס.[3]
ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע" (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית).
ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:

• דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו"ח);
• מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ"ם] ששורשו מכ"ם).

הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (בשימושים אחרים נהוג לשים גרש או גרשיים, למשל ד' אמות, ל"ו צדיקים; וכן בציון השנה העברית והיום בחודש: ט"ו באב, ה' באייר תש"ח).
הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

 

[ש. צ. וינמן]

@SIMCHA תודה.
לעניינינו,
האקדמיה רואה את שתי החלופות כאפשריות.
אפשר לכתוב יוסי'לה ואפשר גם יוסיל'ה.

 

[קנקן חדש]

מבלי להיכנס לשאלה עד כמה יש מחויבות לכללי האקדמיה.

 

[גלוריה]

@SIMCHA תודה.
לעניינינו,
האקדמיה רואה את שתי החלופות כאפשריות.
אפשר לכתוב יוסי'לה ואפשר גם יוסיל'ה.

ראיה לכך היא הבלבול במקום הגרש כשנוסף הרכיב היידי ־לה בכתיבים דוגמת רבקהל'הבמקום רבקה'לה.

אני הבנתי מזה (וזה גם מה שידעתי תמיד) שצורת הכתיבה התקנית היא עם גרש לפני תוספת ה"לה".