דרוש מידע דחוף מידע- על צאצאים של ה"ה יעקב פוטש מהשיר של ערליך.

[WebHooked]

ידוע לי שהם שייכים איכשהו לחסידות קרלין. אם יש למישהו מידע איך אפשר להגיע לבן/בת או אפילו נכד/ה שלו.
תודה גדולה!

 

[sl disign]

היה בקטיפה של החג כתבה על זה
והיה כתוב שהסופרת לאה פוטש נינה שלו או משהו כזה...

 

[אנונימי/ת]

השף פוטש הידוע עבד במזנון הכנסת/ ובמשפחה
גם נכד / נין שלו

 

[צבי ג.]

כתבה שפורסמה בחשוון השנה, ע"י אחד או אחת מצאצאיו:

גש לכל קבוצת יהודים, מבוגרים, אברכים או נערים, ותפזם לידם את המילים: "בכל האזור איש לא ידע את סודו", או במקורן האידישאי: "און קיינער אין דארף עס האט נישט געווסט פון זיין סוד", ותראה את העומדים מצטרפים ספונטנית לשיר "יעקב". ואכן, מעטים ממפזמי השיר יודעים את הסוד המסתתר מאחורי השיר המקפל את סיפור חייו של סבי, ר' יעקב פוטאש עליו השלום, סיפור שבמרכזו עומדת אמו, מדליקה נרות שבת ומתפללת שבנה יישאר יהודי נאמן.

הם ניצבו דוממים מתחת לחופה באולם הקטן שבעיר פריז. החתן, יעקב, ניצול שואה בודד שהצליח להימלט לאוזבקיסטן עם פרוץ השואה, והכלה, יענטל, אוד מוצל מתופת אושוויץ.

הורי החתן והכלה לא הובילו אותם לחופה. גם אחיהם ואחיותיהם לא נכחו ביום כלולותיהם. כולם עלו השמימה שם, במחנות, באש הכבשנים. רק זכרם ריחף באוויר.

בין העומדים שהצטופפו סביב האפריון היו חברי החתן, בודדים אף הם, חסרי משפחה, אודים מוצלים מאש. גם את עזרת הנשים אכלסו בנות חסודות שתוגה נשקפה מעיניהן. בהשתתפותן בשמחת הנישואין כמו ביקשו לכנס לעצמן כמה שביבי נחמה ושמחה בים העצב שהקיף אותן מכל עבר.

בין הקרואים נראו גם לא מעטים שבאו להשתתף בשמחת הכלולות בהיותם יהודים שאיבדו את נשותיהם, או אבות שאיבדו את ילדיהם. אלו כמו אלו חשו צורך עז לעודד ולחזק שורש נוסף שימשיך את שושלת העם היהודי שאך זה עתה עלה עליו הכורת וביקש למוחקו כליל.

עם צאת החתן והכלה מחדר הייחוד, כשוך מעגל הריקודים הראשון, הושלך לפתע הס בקהל. עיני הכל ננעצו באברך חסידי בעל עיניים בוערות, שניצב לו במרכז. ר' יום טוב עהרליך שמו, מלחין חסידי שקול שירתו יבקע לימים מאלפי בתים.

"הכרתי את החתן בסמרקנד שבבוכרה", אמר ר' יום טוב בעיניים נוצצות, "וכתבתי שיר לכבודו. זה השיר שמספר את הסיפור שלו".

דממה השתררה כשהחל ר' יום טוב לפזם בקול נוגה את השיר שלימים יושר אין ספור פעמים, ברגש אין קץ, "יעקב"…

מילות השיר נגעו בלבבות החשופים והכואבים של באי החתונה בפריז. השיר תיאר בצורה ציורית ומושכת את הסיפור שיעקב, החתן, היה במרכזו, אבל כל אחד מהמשתתפים בחתונה נשא בצלמו ובדמותו את כאבו האישי, את הניסיונות המרים שחווה ואת חבלי גאולתו האישית מעמק הבכא.

ככל שהתקדם ר' יום טוב במילות השיר, בדבקות ובעיניים עצומות, הלכו עיניהם של הנוכחים והתמלאו בדמעות. יבבות של ממש נשמעו כאשר פרט ר' יום טוב בחן על מיתרי הרגש, וכאשר בא השיר אל סיומו היה האולם הקטן רטוב ממש מדמעות…

הנה לפניכם הסיפור האמיתי העומד מאחורי השיר, סיפור הנוגע בעמקי הנפש ומעמידנו על כוחה של נפש יהודית.

***

"אמא?"

"כן, יעקב".

"למה הידיים שלך נפוחות כל כך?"

יעקב הקטן הביט באמו בשעה שלשה בצק לחלות של שבת. העוני הכריח אותה לצאת לעבוד כטוחנת, וכתוצאה מעבודה קשה זו התנפחו אצבעותיה. הנפיחות הסבה את תשומת ליבו.

"אם רוצים ילדים תלמידי חכמים, צריכים לעמול", אמרה האם והמשיכה ללוש את הבצק.

החלות הוכנסו אחר כבוד לתנור וריחן התפשט בכל הבית.

והנה הגיע זמן הדלקת נרות. יעקב התבונן באמו בשעה שהדליקה את נרות השבת, ידיה הנפוחות מרוב עמל מכסות על העיניים הדומעות.

"אמא, מה את אומרת כשאת מכסה את העיניים?" שואל יעקב הקטן.

"בזמן הדלקת נרות שבת נפתחים שערי השמים לבקשות", השיבה האם בעודה מנגבת את דמעותיה, "ואני מבקשת שתגדל להיות יהודי תלמיד חכם".

***

יעקב פוטש, או בהיגוי האמיתי פאטאש, נולד בבית חסידי המיוחס לשושלת בורקא. הוא גדל בעיירה רדז'ימין, המרוחקת כעשרים קילומטרים מוורשה הבירה.

תשעה אחים ואחיות היו לו ליעקב, ומלבדם גידלו הוריו עוד ארבעה יתומים שלא נמצאו להם בתים.

גדולה הייתה שאיפתם של ההורים לראות את יעקב בנם עולה ומתעלה במעלות התורה הקדושה, ועל כן, בהגיעו לגיל אחת עשרה וחצי שלחוהו אל ברנוביץ, שם שכנה ישיבתו של הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד.

בברנוביץ למד יעקב פרק זמן מסוים, ולאחר מכן המשיך לישיבתו של האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד. ישיבתו של האדמו"ר נודעה כבית גידול מובחר לעילויים ולבעלי כשרון והתמדה, ומיטב עילויי הסביבה חבשו את ספסליה ועלו במעלות התורה והיראה.

העננים השחורים התקדרו ממעל בשנת תרצ"ט, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. תלמידיו ואנשי שלומו של רבי משה ביקשו למלט את נפשו מגיא ההריגה. הם התחננו לפניו שיואיל לעזוב, ואף סללו בעבורו ברוב עמל נתיב בריחה. אולם רבי משה סירב בתוקף.

"אם נגזרה הגזירה על העיר, איני נוטש אותה!", אמר באומץ, "אשאר כאן, עם קהילתי, לחיים ולמוות!"

בערב ראש השנה עלה הכורת על העיירה. בני קהילת סטולין, ובראשם האדמו"ר רבי משה, וראש הישיבה, הגאון רבי שלמה סלבין, נרצחו כולם בידי הצוררים. הי"ד.

ברם, את תלמידיו המריץ רבי משה לברוח בכל דרך אפשרית ולמלט את עצמם מידו הארוכה של הצורר הנאצי. ועל תלמידים אלו, שהצליחו להימלט, נמנה יעקב מיודענו.

בן שלוש עשרה שנה בלבד היה, כאשר הצטרף לקבוצת תלמידים שנמלטה לווילנה. הוא הגיע אל ישיבתו של הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, יחד עם תלמידים נוספים שנמלטו מאימת המלחמה אל וילנה. אך גם שם לא מצאו הפליטים מנוח לכף רגלם. עד מהרה דרכו מגפיהם של הצוררים הנאצים בשערי וילנה, ותלמידי הישיבה נאלצו לנוס לכל עבר.

וכך, באישון לילה, תחת מעטה כבד של עלטה, חצה יעקב עם עוד כמה בחורים את הגבול לרוסיה. כדי לא להיתפס שמרו הבחורים על מרחקים ניכרים ביניהם, תוך שהם קובעים להיפגש מעבר לגבול בנקודת ציון מסוימת. ואולם, בהגיעו לנקודת הציון שמעבר לגבול, מצא יעקב את עצמו לבדו. עד יומו האחרון לא ידע מה עלה בגורלם של חבריו שחצו עמו את הגבול.

בשלב זה החלו נדודיו של יעקב על אדמת רוסיה. בגפו צעד ברגל למרחקים ניכרים, עד שבערב שבת פגש בישיש בעל זקן ארוך וצחור כשלג. יעקב ניסה להציל מפיו מידע, היכן הוא נמצא, אולם הלה לא הבין את שפתו. ואז הוציא הישיש מכיסו צבע ודף נייר. הוא צייר ליעקב מפה, הנהן בראשו והלך לו.

יעקב ראה בזה נס ממרומים. הוא צעד לפי המפה שצייר לו הישיש ולבסוף מצא את עצמו בקולחוז נידח בערבות אוזבקיסטן.

הקולחוז הוא כפר חקלאי שכל תושביו עובדים לטובת הממשלה, והשהות שם הייתה בגדר בלתי אפשרית כמעט עבור בחור ישיבה. בקולחוז התגוררו רק גויים, איכרים נבערים ובורים, ויעקב מצא את עצמו בודד לגמרי, בלא צל דמותו של יהודי באופק.

אולם הוא היה חייב לשרוד. הוא הצטרף אל כוח העבודה שעיבד את אדמות הכפר, קיבל לידיו טרקטור, ולאחר שמהות העבודה הוסברה לו – החל בעבודתו.

כך נאלץ יעקב, בחור יהודי צעיר שטרם עבר את מחצית שנות העשרה, להתמודד לבדו עם חיים אלמוניים בכפר נידח. הוא לא סיפר ליושבי הכפר מאומה, לא על עצמו ולא על עברו, מגמתו הייתה לשרוד שם עד שתחלוף המלחמה וישתרר שוב שקט.

במשך כל היום היה נתון בעבודה פיזית קשה ומפרכת שבכמותה לא הורגל מעודו, ובלילות סירב לישון עם יתר הפועלים. הוא העדיף לישון בשדות השוממים ששרצו חיות טרף מאשר במחיצת הגויים המוסלמים.

בידיו היה מחזיק יעקב תדיר נפט וגפרורים, ובכל פעם שהיו עיניו מבחינות בחיה רעה מתקרבת, היה טובל גפרור בנפט ומדליק אותו, להבריח את החיה מעליו. כך במשך שעות, כך במשך לילות. "מימי לא התרגלתי לקוצים הדוקרים", יספר לימים לבנו יוס'ל, "בכל לילה הכאיבו לי הקוצים מחדש"…

פעם בשבוע היו אנשי הקולחוז, ויעקב ביניהם, מקבלים תלושי מזון שבאמצעותם יכול היה כל אחד לרכוש לעצמו מזון, כאשר באמצעות תלושי מזון לא מעטים ניתן היה לקבל גם בשר! יעקב, למותר לציין, התנזר מאכילת בשר, אולם הוא לא זרק את התלושים. ציפור קטנה לחשה על אוזנו, שביום מן הימים עוד יעשה בהם שימוש מועיל…

את יהדותו הסתיר בחכמה רבה. לראשו חבש כובע של פועל במקום כיפה, ומדי יום הקפיד לסמן לעצמו את התאריך הנוכחי ולעקוב אחר השבתות והמועדים. בלילות שבת ובמועדים היה בוצע על פרוסות לחם ששמר במקום על לחם משנה, ודמעות היו זולגות מעיניו.

השמועות הנוראות הגיעו אל הקולחוז הנידח כרוחות רעות. סיפורי האימים בדבר הזוועות הנוראות החולפות על יהודי אירופה שברו את ליבו לרסיסים, ובלילות, באין איש רואהו, היה יעקב מוצא את עצמו בוכה כתינוק. אולם לצידם של הפועלים הגסים אסור היה לו להראות מאומה מכל זה. למראית עין שמר על קור רוח. איש לא ידע לאיזה עם, דת או לאום, הוא משתייך.

אולם למרות הסודיות שאפפה אותו התחבב יעקב על כולם, משום שהקפיד לא להתערב במריבות או בוויכוחים. תחת זאת האיר פנים לסובביו ושמר על קשר טוב, אם כי מרוחק, עם אנשי הקולחוז.

כאשר היו הגעגועים אל בית הוריו ואל ההווי הישיבתי מכבידים על ליבו עד לבלי נשוא, היה יעקב שולף את המפוחית מאי שם, מתיישב לו מול מדורה קטנה ומאולתרת, ומנגן ניגונים נוגים ורוויי געגועים. ובאותן שעות היו פועלי הקולחוז מתיישבים סביבו בגורן עגולה, תולים בו עיניים מעריצות ומנסים לתהות על קנקנו.

במשך תקופה של כמה חודשים שעשה יעקב באותו קולחוז נידח, רזה גופו עד מאוד, משום שתזונתו התבססה רק על פירות וירקות, וגם אלו לא היו מצויים שם בשפע.

ובכל אותה עת, כאשר נאלץ להמשיך לעבד את שדות הענק כשהוא נוהג בטרקטור, נאחז יעקב בזכרונותיו מימי הישיבה כטובע הנאחז בקש. בעוד ידיו אוחזות בהגה, היו שפתיו ממלמלות בעל פה סוגיות ושברי סוגיות אותן זכר מימי הישיבה.

ואז, באחד הערבים, כאשר התכונן יעקב לפרוש לשנת לילה בעומק השדה, הגיעו אליו שליחיו של ראש הקולחוז. ראש הקולחוז היה אדם אימתני ומסוכן, ששלט שליטה אבסולוטית ברכוש רב. איש מבין אנשי הקולחוז לא ההין להתגרות בו או לחלוק על דבריו.

"ראש הקולחוז רוצה לדבר אתך!" הודיעו השליחים ליעקב. אימה וחרדה נפלו על יעקב. הוא צעד בעקבותיהם כמי שכפאו שד כשבראשו חולף הרהור מבעית: מי יודע מה רוצה ממני הגוי הזה?

ואולם, כאשר הגיע אל ביתו של ראש הקולחוז, ציפתה לו הפתעה. "אני רוצה אותך כחתן לבתי!", הודיעו ראש הקולחוז, "ובתמורה אתן לך את כל הכבשים שברשותי, לול תרנגולות שלם ועוד כהנה וכהנה"…

ההצעה נפלה על יעקב כרעם ביום בהיר, ובשרו נעשה חידודין חידודין. "מה אעשה?" הרהר, "הלא אוי לי אם אשיב בחיוב, ואבוי לי אם אסרב!"

אלא שראש הקולחוז, שלא העלה בדעתו כי מאן דהוא עשוי לסרב להצעתו הנדיבה, בטוח היה כי יעקב שותק מתוך מבוכה והתרגשות. הוא הודיע אפוא לאלתר בטון חגיגי במיוחד: "מחר בערב נחתום את העסקה בסעודת אירוסין גדולה כיד המלך!"

השמועה עשתה לה כנפיים, וכל הקולחוז דיבר על הזוג המופלא, ועל אודות הסעודה הנכבדה האמורה להיערך בשעות הערב. איש לא שיער, כי נפשו של יעקב סוערת עליו כהמון מים רבים…

והנה הגיעה שעת בין הערביים של יום המחרת. יעקב, ישוב על הטרקטור אי שם במעמקי השדות, הבין כי זמנו הולך ואוזל. מרחוק החל להישמע קול הנגינה, והוא ידע כי עוד מעט יבואו שליחי ראש הקולחוז לקחתו אל מקום הנשף, ברצונו או שלא ברצונו.

לרגע לא ידע את אשר יעשה, אולם במשנהו התעשת. הוא נטש את הטרקטור והחל דוהר אל המקום בו הניח את חפציו. כל מה שביקש באותה שעה היה ליטול את מעט מיטלטליו ולברוח להיכן שתישאנו הרוח.

יעקב עומד ואורז במהירות את חפציו, וריחו המשכר של יין הנסך עולה באפו. דמעות מסמאות את עיניו ונפשו הצעירה והאומללה מיטלטלת טלטלה נוראה. כפר שלם רוצה בכבודו, פיתוי גדול בפניו, והוא עומד ובורח כמפני אש, לא לכבודו ולא לכבוד בית אביו, כי אם לכבודו של מקום. הן בורא עולם מביט בו משמים ורואה במלחמתו העיקשת לשמור על קדושתו ועל קדושת ייחוסו…

והנה, נתקלות אצבעותיו בצרור תלושי נייר. יעקב מתבונן ורואה כי אלו הם תלושי הבשר, אותם שמר בלא לעשות בהם שימוש כלשהו. עיניו אורו. לפתע הבין כי מן השמים זימנו לו, מימים ימימה, פתח להימלט.

מוחו עיבד במהירות תכנית בריחה, ובעוד כל יושבי הקולחוז נקהלים למקום הנשף, החל יעקב נמלט במהירות לכיוון הנגדי, אל עבר היער העבות.

את כל הלילה עשה יעקב במעבה היער מבלי לעצום עין, מאימת הגויים שיבואו לתופסו ומפחד החיות האימתניות שקול נשיפותיהן הגיע לאוזניו. באוזן אחת שמע את קולות החגיגה שהחלה, ולרגע חשב שהוא היהודי היחיד שנשאר בעולם, ואולי, אולי חבל על המאמץ…

אולם אז צפה ועלתה לנגד עיניו תמונת אמו, מתרוצצת כבר ביום ראשון לדאוג ל'קישקע' של החמין של שבת… הזיכרון המוחשי הכה בו כברק. תמונותיה של אמו, פועלת במסירות נפש למען כל סממן של יהדות, צרבו את ליבו ואת מוחו.

דמעות זלגו מעיניו כשנזכר בעצמו כילד קטן העומד מול אמו, המניחה את ידיה הנפוחות אל מול החום שעלה מן התנור, כדי להוריד אך במעט את הנפיחות.

"מי שרוצה שיהיו לו 'עהרליכ'ע קינדר' עליו לעמול!" כך הסבירה לו אז, בפשטות. וההסבר מן הימים ההם חיזק את רוחו ואימץ את לבבו שלא להיכשל בניסיון. בכל ליבו השתוקק לבשר לאמו את הבשורה הטובה: "אמא! נשארתי יהודי! עמלך לא היה לשווא!"

עם שחר, כאשר כל בני הקולחוז עוד נמו את שנתם, נראה מסוק קטן כשהוא חג מעל שמי היער. היה זה המסוק שסיפק את צרכיהם של תושבי הקולחוז, היישר מסמרקנד הבירה. אחת לחודש, ביום ידוע מראש, היה המסוק נוחת בקרחת היער, פורק את המשלוח, ונעלם כלעומת שבא.

המסוק נחת, והטייס נדהם לראות בחור צעיר, רץ לעברו ומנופף בידיו. יעקב התקרב אל הטייס, ידו האחת אוחזת בצרורו הבלוי, וידו השנייה אוחזת בצרור תלושי הבשר, שהיו אוצר של ממש…

בטרם הספיק הטייס הנדהם לפצות את פיו – נפנף יעקב מולו בצרור התלושים והציע בפניו עסקה: תלושים תמורת נסיעה! ראשו של הטייס הסתחרר. בעצמו נמנה עם סובלי הצנע, והעסקה הייתה מפתה. הכמות הנכבדה של התלושים העלתה בדמיונו את כמות הבשר שיקבל תמורתה. וכך, תוך דקות, החליפו התלושים ידיים ויעקב הצטופף במסוק הקטן לצדו של הטייס.

כך הגיע יעקב לסמרקנד שבבוכרה. הוא חיפש אחר מקום בו מתגוררים יהודים, וכמו כל יהודי המחפש את אחיו בתפוצות – הגיע אל בית הכנסת. בגדיו היו בלויים וקרועים, עורו היה שחום כולו מן השמש שקפחה עליו בימים הארוכים, כאשר עבד בקולחוז הנידח, שערו היה פרוע ומגודל ומראהו מוזנח.

ולפתע הבחין יעקב בשני תלמידים שחבשו יחד עמו את ספסל ישיבתו של הגאון רבי אהרן קוטלר בוילנה. הוא רץ לקראתם וזעק: "אני יעקב!" אולם הללו, שלא זיהו אותו במראהו הפרוע, מיהרו לברוח מפניו.

גם שאר יושבי בית הכנסת שחששו עד עומק נשמתם מפני מרגלי הבולשת הרוסית, התרחקו ממנו כמפני אש. איש לא ידע האם הוא יהודי מן המניין, שגורלו המר לו, או שמא הוא מרגל מוסווה, שבא להתחקות אחר הליכותיהם של יושבי בית הכנסת.

לגודל האבסורד מצא יעקב את עצמו בטבורה של קהילה יהודית – אך בודד לנפשו. באותו רגע נשבר משהו בנפשו. הוא יצא החוצה, דמעות על לחייו, והתיישב על הספסל שמחוץ לבית הכנסת.

ולפתע התקרב אליו חסיד סטולין בלתי מוכר. היה זה ר' יום טוב עהרליך. הלה פתח עמו בשיחה, ויעקב סיפר לו על קורותיו. הוא דלה ממעמקי זכרונו חידוש ששמע מראש הישיבה, הגאון רבי אהרן קוטלר, ור' יום טוב חיבקו בחום.

הוא פתח בפני יעקב את ביתו, דאג עבורו לביגוד הולם, והוא ורעייתו גרמו לו לחוש כבן בית של ממש, כאשר ר' יום טוב מבטיח לו כי הוא עוד ישיר בחתונתו…

לימים עברו יחד לצרפת, שם פגש יעקב את בת זוגו יענטל, ניצולת מחנה המוות אושוויץ. הם הקימו בית לתפארת ועלו לארץ ישראל.

מתנת החתונה שקנה יעקב לאשתו, הייתה, איך לא, זוג פמוטות לנרות שבת…

אך לימים נאלץ יעקב לירד שוב לאדמת ניכר. ראש הישיבה, הגאון רבי אהרן קוטלר, הקים אז את ישיבתו בארצות הברית, ובבקשו לייסד גרעין של אברכים בעלי שיעור קומה – ביקש את תלמידו חביבו יעקב לרדת לארצות הברית ולהימנות על מקימי הישיבה…

יעקב לא האריך ימים ושנים. בגיל חמישים ושתיים נפטר על אדמת ארצות הברית כתוצאה מדום לב פתאומי, כשהוא מותיר אחריו דור ישרים יבורך.

***

"לפני מספר שנים", מספר הנכד, "חגג דוד שלי את שמחת הנישואין של צעיר בניו. על הבמה באולם עמדו הנכדים של רבי יעקב פוטש, הלא הם יענקי ויצחק, שבדיוק באותו זמן הקימו את תזמורתם החדשה: 'כליזמר חסידי – האחים פוטש'.

"והייתה שם גם סבתא שלי, שנחתה מאמריקה בפעם המי־יודע־כמה. היא הרי הבטיחה, כניצולת אושוויץ יחידה למשפחה ענפה, להתאמץ להגיע לכל חתונה של נכד, נכדה, נין ונינה. הבטיחה וגם קיימה.

"היא הגיעה לרגל שמחת החתונה, וזכתה להשתתף גם במסיבת אירוסין של נכדה נוספת. הדוד שחיתן את בן זקוניו – אירס גם נכדה. שמחה בתוך שמחה…

אלא שהפעם הייתה השמחה מהולה בהתרגשות נוספת. רוחו של סבא יעקב ריחפה באוויר, השדכן התהלך כחתן ביום חופתו והמשפחה כולה הייתה כמרקחה.

וכל כך למה? משום שנינתו של רבי יעקב פוטש התארסה עם… הנכד של רבי יום טוב עהרליך…



מילות השיר יעקב של יום-טוב ערליך

במדינת אוזבקיסטן שבין הרי דיג'אן, בגבול הודו ואפגניסטן

שוכן כפר אחד, נידח מבודד, מגיעים אליו רק במטוס מיוחד.

בלילה דממה, ציוץ לא נשמע, הכפר וההר אפופים תרדמה.

ואי שם בשדה, מורחק מנודה, טרקטור קטן בין שבילים מדדה.

יושב על הטרקטור בחור מגודל, לנהוג כך נראה לעולם לא יחדל.

נקרא הוא בשם יעקב הזמר, מאין הוא איש לא יודע לומר.

מפויחות הפנים, משומנת היד, תקלה יש בטרקטור מתקן הוא מיד.

כמוהו אין איש שיודע בכפר, לחלץ את הטרקטור מבוץ ועפר.

בכל האזור איש לא ידע את סודו, ועד כמה רחוק הוא נמצא מעיר הולדתו.

איך אותו הטילה רכבת רוסית, לכאן בדרך ניסית.

ועם הטרקטור יוצא הוא יומיום, לעבוד קשה ואיום.

נהג הוא לשיר מנגינות ערבות בלילות, למרחקים הן היו נשמעות ומצלצלות.

צלליות הנשים שם היו מתכנסות, מקשיבות ואינן תופסות.

מי הוא זה הטאג'יק המוזר, מבטו אליהן לא הוחזר.

כי בלילות תקפו אותו הגעגועים, לא להרים ולא לטאג'יקים פראים.

מתגעגע היה לביתו, להוריו, לבית שאולי כבר חרב.

לישיבה שבה הוא נהג לבלות, בלימוד בימים ובלילות.

אמר רבא, אמר רב פפא, ואילו אביי אחרת חושב.

קושיא חדשה והוא מיישב, מביא ראיה והכל מתיישב.

והמהרש"א, רשב"א, ריטב"א, עובר לו הזמן אך הוא לא חש בו.

רמב"ם, רמב"ן, רבנו תם, תענוג עילאי נפלא ומסותם.

אמר רב הונא, רב סבא המנונא, שמאי סברא חדשה העלה.

תקף אותו הלל בשאלה, עד שבחוץ השחר עלה.

בשבת בבית התה, ליד הקומקום הוא ישב לו – יעקב, עם החברים על הרצפה.

ואת הגעגועים הוא לא שכח וזה מאוד כאב לו – יעקב, ולא הוקל לו אף כמלוא טיפה.

והנה פונה אליו בעל הבית ראש השבט – יעקב, נדבר ישר ולעניין.

את בתי אתן לך, היא צעירה ומלבבת – יעקב, וגם כספית זה עסק מצוין.

שלושים פרות, עשרים שוורים, הרבה בגדים לך אתנה – יעקב, סכום כסף רב וגם עוד מתנות.

ושומעים זאת הטאג'יקים, והם צועקים בוא הנה – יעקב, אין כמוה בין כל הבנות.

יעקב יושב ומושפל פנים ואינו אומר דבר, הוא מפליג עשרות שנים הרחק הרחק אל העבר.

הוא רואה את אמו מדליקה נרות ובפיה תחינה, על יענקל'ה, בורא, שמור נא, שלא יאבד את האמונה.

יעקב מתרומם ומכריז הוא עזות, יהודי אני לא אוכל לעשות זאת.

התורה עלי אוסרת לקחת אישה, שאינה מאמינה בתורה הקדושה.

ישב ראש השבט ועיבד לו תכנית, להכין למחר סעודה המונית.

את יעקב יביאו שלא מרצונו, וכך על כורחו הוא יהיה חתנו.

בשעת בין הערביים יעקב יושב לו לבד, יושב וחושב, מבין שהסיכוי כבר אבד.

עוד מעט הם לכאן מגיעים, ואותו על כורחו מביאים.

ישקוהו באופיום ובשפע יינות, עד שיאבד את העשתונות.

מאחורי ההרים אט אט השמש גלשה, יעקב ממתין, אומר הוא וידוי בלחישה.

אי שם צבוע מרים את קולו, הפסגות ניבטות ממולו.

פניהם לשמים אומרות בלי מילים, אכן החיים לא קלים.

והנה לפתע שומע הוא קול נגינה, ואת הכלה מובילים כבר לשם ברינה.

וכמו משינה הוא פתאום מתנער, ומתחיל ללכת מהר.

הוא רק ייכנס וייקח מחדרו, את חפציו וצרורו.

הולך לאיטו כמו אל מותו. מגיע הוא לשער פותח דרכו.

הוא מביט אל תוך האולם המואר, ריח היין באפו כבר בער.

אמר רבא אמר רב פפא, אותיות הוא רואה כמו מתוך הגמרא.

מדברות קוראות זועקות במורא, מה לך ר' יענקל, ברח מהרה!

התזמורת מנגנת והכלה בראש יושבת – יעקב, וסביבה עשרות זרי פרחים.

ואביה ואמה ביחד עם כל בני השבט – יעקב, להביא אותך הם כבר הולכים.

ובראש ההר, בשעות הליל, האפלות והדמומות מטפס לו יעקב חרש בעיניים עצומות.

משני צידיו שוחות לעומק, לטרפן הן שוחרות, אך יעקב כלל אינו חושש ופניו בזיו מאירות.

דרך התורה אחת היא ובדרך זו אצעד, טוב יותר להתרסק כאן וממנה לא לנטות לצד.

אין דבר שיטיל מורא על לב בן ישראל, רק ילך בדרך התורה וישמור אותו האל.

 

[צבי ג.]

ועוד משהו שכתבה נכדתו לאה פוטש:

הסיפור האמיתי מאחורי השיר המיתולוגי ”יאקוב”
ינואר 18, 2018 10:22 pm 16 לאה פוטש
הסיפור האמיתי מאחורי השיר המיתולוגי.
כוכבים הציצו מבעד לקטיפה השבתית, שכסתה את השמים מעבר לחלון. סעודת השבת הסתיימה, על השולחן עוד היו שאריות המנה האחרונה. הסתכלתי על באבי, שכולנו מכנים אותה “סבתא -אמריקה”, ראיתי את הנחת שמילאה לה את העיניים, למרות העייפות הגדולה.
באולם היו “ילדים” שלה, נכדים ונינים בלי עין הרע. התרגשות חגיגית עמדה באוויר. מחר! מחר בבוקר תלווה חבורת הגברים, את הנכד האהוב שלה בשירת חתנים, לכיוון בית הכנסת. מחר תהיה שמחת האויפרוף, ועוד בית בישראל יוקם לתפארת.
“כל שמחה כזו, היא עוד נקמה בהיטלר”,
אומרת ”סבתא אמריקא” באבי שלנו, שעברה את צעדת המוות הידועה לשמצה, ונותרה אוד מוצל מאש בניסי ניסים.
עזרת הגברים פוצחת בשרשרת שירי חתונה, באבי מוחה דמעה.
“כל שמחה כזו, היא נקמה מתוקה ברשעים ההם מאוזבקיסטן” מוסיפה באבי בשקט, ופניה מתעננות: “כל כך חבל שזיידי לא פה” היא אומרת.
זיידי, הוא סבא יעקב, שרובנו הנכדים לא זכינו להכיר.
זיידי, הוא סבא יעקב המוכר לכולנו, מהשיר שסחף את לבבות עם ישראל, והדליק את הניצוץ היהודי אצל כל כך הרבה אחים נידחים.
זיידי, הוא הסבא שזכה להחזיק במסירות נפש בתורה ובמצוותיה, ואותה מסירות נפש מלווה אותו, את משפחתו ואת עם ישראל כולו בתווים של רגש יהודי עיקש, תווים של שיר שמקרב את שומעיו מהיכל הנגינה אל היכל התשובה.
זיידי שעבר את תלאות אוזבקיסטן ויכל להם.
עוד ארבעה ימים, ביום החתונה, וודאי תרד נשמתו אל החופה. הוא יראה את המוני ילדיו, נכדיו, ניניו ובני ניניו בלי עין הרע הצועדים כולם בדרך ישראל סבא. הוא וודאי יחייך אלינו ויאמר, שהמאמצים שלו ומסירות הנפש, היו שווים.
“זיידי לא כאן, אבל השיר שלו כן” אני קורצת לבאבי והיא מחזירה לי חיוך מתרגש שאין לו גיל. ושתינו מקשיבות בפעם המליון, לשיר שעולה מעזרת הגברים: אין אוזבקיסטן…
נגן וידאו
התווים האחרונים של השיר גוועו. נכד אחד, שובב ואמיץ, טיפס על כתפיו של סבא. מה היה הסיפור עם זיידי הוא שאל אותו בתום. “אני מכיר את השיר, אבל לא מבין מה היה שם בכלל”.
“אספר לך מהתחלה” אמר סבא, הבן של זיידי יעקב.
והתחיל לספר מההתחלה. “אבא שלי זכרונו לברכה”, התחיל סבא פוטש לספר, “נולד בעיירה ששמה רדז’ימין, הנמצאת עשרים קילומטר מוורשה. מלבד אבא שלי ותשעת אחיו ואחיותיו, גדלו בבית עוד ארבעה יתומים שלא היה להם בית, והבית הזה היה ביתם.
אבא ואמא שלו רצו בכל לבם שיגדל להיות תלמיד חכם, וגם הוא בעצמו רצה בכך ואהב את התורה. בגיל אחת עשרה וחצי נסע לעיר ברנוביץ, העיר של הגאון ר’ אלחנן וסרמן הי”ד זכר צדיק לברכה. שם הוא למד בישיבה, ואחרי תקופה מסוימת המשיך הילד – כמעט בחור אל העיר סטולין, שם למד בישיבה גדולה וחשובה בהנהגתו של ר’ משה מסטולין, יחד עם בחורים ותלמידי חכמים שבאו ללמוד בה תורה מכל האזור.
בשנת תרצ”ט פרצה פתאום מלחמה איומה, מלחמת העולם השנייה. מלחמה בה שישה מליון יהודים נהרגו על קידוש השם.
הנער יעקב היה כבר בן שלש עשרה, מיד אחרי בר מצווה, ויחד עם קבוצה גדולה של תלמידים הוא שמע להוראת רבו וברח.
ברחה קבוצת התלמידים – וביניהם סבא יעקב – אל העיר ווילנה. לשם באו ונקבצו תלמידי ישיבות רבות שברחו מפני המלחמה שפרצה בעירם. בעיר היה הצדיק ר’ אהרן קוטלר זצ”ל, אשר למד יחד עם התלמידים הרבים בישיבה שקמה במהירות, וקול התורה מילא אותה מקיר לקיר.
ביום אחד נגמרו ימי השלווה גם בישיבה החדשה הזו. באו חיילים גרמנים ורשעים ופרצו אל וילנה. בפנים עצובות סגרו הבחורים את הגמרות וספרי הקודש, נשקו במהירות ותכננו תוכניות בריחה בשקט.
מי יודע מתי יפגשו את הגמרא שוב… הפרידה הייתה קשה, אבל לא היה זמן לבכות.
נשארו הדמעות של סבא יעקב בפנים ובלילה חשוך – אפילו הירח התבייש להראות את עצמו בעולם המבולבל והעצוב הזה – עברו יעקב ובחורים נוספים את הגבול לרוסיה. זו הייתה דרך ארוכה וקשה, לאורך הדרך לחשו האחד לשני, כי עליהם לשמור על מרחק בטוח זה מזה, שלא ישימו לב אליהם, אבל שהמרחק לא יהיה גדול מדי כדי שלא יאבדו האחד את השני.
הם קבעו להיפגש יחד בצד הרוסי של הגבול, במקום שנראה להם בטוח יותר.
עבר הבחור הצעיר את הגבול, והנה הוא מוצא את עצמו – לבד.
לבד במקום לא מוכר. אין לו מושג היכן הוא נמצא והיכן נעלמו כל החברים.
לבד.
המשיכו רגליו של יעקב ללכת מבלי לדעת לאן. הבחור פחד. רעד. לא היה לו עם מי לדבר ולמי לספר עד כמה שהוא רועד.
רק אלוקים היה איתו, והוא ידע שהוא שומר עליו.
פתאום, משום מקום, הגיע מולו קשיש, עם זקן לבן וארוך.
שאל אותו סבא – יעקב: יש לך מושג היכן אני נמצא? הקשיש לא הבין את שפתו. הוציא דף נייר וצבע, צייר מפת דרך, נתן לו את הדף, הנהן ונעלם.
נותר יעקב לבד. רק שמיים וארץ והרים ורוח לילית ושמש של בוקר. התקיים מטיפות אחרונות של מים שנשארו איתו והרעב מציק. עבר על פני יערות ואכל מן הפירות שצמחו שם. הלך יום, ועוד יום, בלילות נרדם על אבני דרך, מסתתר בין העצים, וכאשר השמש שוב זרחה, הוא המשיך ללכת.
לפי המפה שנתן לו האיש הזקן הוא הלך, עד שהגיע לכפר.
“כאן כנראה נמצא סוף העולם”. חשב.

השיער של יעקב גדל בינתיים ועם כובע הקסקט לראשו, איש לא ראה בו בחור יהודי.
החליט להסתיר את זהותו ולחיות בכפר הזה עד שתעבור המלחמה.
היה זה “קולחוז”. כל חברי הכפר נאלצו לעבוד קשה מאד בגידולי השדה ועוד עבודות קשות לטובת הממשלה, ובתמורה קבלו לחם לאכול, מים ותה לשתות ואחת לשבוע – תלושים לקניית בשר. מובן שיעקב התנזר מהבשר הטרף וגם את שאר דברי המאכל לא רצה לאכול. התקיים רק על פרות וירקות ואגר לעצמו את התלושים בתקווה לשימוש בעתיד.
ימים רבים הוא נשאר לבוש באותם בגדים שנקרעו בינתיים, ספר את הימים ולא התבלבל. זכר מתי באה השבת ועשה הכל כדי לשמור עליה. קידש על פרוסות לחם שאסף במשך השבוע ונזכר באמא שלו, האוהבת, בוכיה מול נרות השבת, מתפללת עליו, יענקלה שלה.
מהר מאד השתלב הבחור יעקב בעבודה בקולחוז. קיבל מבני הכפר טרקטור לעבוד איתו בשדה, בימים עבד קשה והתרחק מחברתם של הגויים. לא דיבר איתם רק שר. שירים של געגועים אל הבית, שירים של תורה, ושינן לעצמו פרקי משניות בעל פה.
בלילות לא רצה לישון לצידם של הגויים. הרחיק אל השדות שבחוץ.
ובשדה הפתוח חיות טורפות. זאבים, שועלים. ישן בין העצים ואיתו גפרורים ונפט. כאשר שמע לחש של חיה מתקרבת, הדליק מייד את האש והחיות ברחו מפחד.
המשיך יעקב לסמן לעצמו על דף כל יום שעבר. כך ידע על שבתות, על חגים, זכר אותם ולא חילל. היה לו קשה להיות לבד, יהודי בודד בין גויים מגושמים ורעים. רק הזכרונות מהבית הישן והטוב שאולי עוד יזכה לחזור אליו, מלאו אותו בכוח.
כמו רוח רעה הגיעו השמועות אל הכפר הנידח. שמועות על צרות קשות שעוברות על יהודים בכל ערי אירופה. דאגה מילאה את לבו של הנער יעקב, דאגה שתלויה בתוך לבו כמו שק כבד, ואיש לא יודע.
ובלילה בלילה, לבד על הטרקטור, כאשר גברו הגעגועים בלבו של יעקב לבית הטוב, לאבא ואמא שנשארו אי שם, לסטנדר בישיבה ולמילים מתוקות של גמרא, היה מוציא מכיסו מפוחית. הדליק מדורה קטנה של אש ושר. השירים כמו בכו את הבדידות שלו, דברו את שלא יכול היא לומר כי לא היה לו למי.
באו אנשי הכפר כמו פרפרים אל הפרח. התיישבו בחצי גורן סביב יעקב, ובעיניים פתוחות הקשיבו לשירתו הקסומה.
און זינגען פלעגט ער, לידער געשמאק אין די נעכט/ עס האבן די לידער געקלונגען און ווייט זיך געהערט/ עס פלעגן פיל שאטנס שטיל קומען צו גיין, שטיין און נישט קענען פארשטיין.
“איש מוזר” קראו לו כל בני הכפר. אף לא אחד מהם ידע מניין הוא מגיע, מהם השירים מלאי הגעגועים ובאיזו שפה מוזרה ובלתי מוכרת הוא שר אותם. פיו של יעקב היה חתום, ובשל ימים ארוכים בהם התקיים רק על מעט פרות וירקות הוא רזה מאד, ושערו גדל פרא. הוא שתק הרבה ורק הלב בכה מגעגועים.
הערב הזה היה ככל הערבים. יעקב התכונן לשנת הליל, רצה להתרחק אל תוך השדה, בין העצים שם ינוח ויאסוף כוח ליום הבא. פתאום עצרו אותו כמה מבני הכפר.
“ראש הקולחוז רוצה לדבר איתך” אמרו לו.
היה זה שליט הכפר, כמו פריץ רע לב. הכול פחדו ממנו.
מבולבל צעד יעקב אחריהם. לא היה לו מושג מה הוא רוצה ממנו.
ראש הקולחוז ביקש ממנו לשבת ואחר הטיל את הפצצה בחדר.
“מצאת חן בעיני, בחור”. הוא אמר. “יש לי בת מוצלחת ואני רוצה שתהיה החתן שלה”.
הבחור נבהל. השפיל את עיניו ולא ידע מה לענות.
“תקבל את כל הכבשים שלי ולול תרנגולות שלם!” כך הבטיח ה”ראש”. והוסיף להבטיח עוד הרבה מתנות שוות ערך.
ועוד לפני שפתח סבא יעקב את פיו לדבר, אמר ראש הקולחוז: “הכל סגור, כן? מחר נחגוג מסיבת אירוסין גדולה”.
כמו רוח חורפית מייללת עברה השמועה בין כל יושבי הכפר. “מחר, מסיבה” אמרו איש באזני חברו ולא בשקט. כולם חיכו בהתרגשות.
ציפורים חגו במעגל סביב ראשו מגודל השער של יעקב. “חתן לראש הקולחוז” הם זימרו בהתרגשות. לא תהיה יותר האיש המוזר והאלמוני של הכפר. יותר לא תישן בשדות, נתון לחסדי החיות הרעות. יהיה לך בית יפה. הכי יפה בכפר. תהיה כמו החתן של המלך.
יהיה לך כסף. והרבה. תוכל לקנות בשר כשר. ולחם, ובגד ראוי ללבוש.
כמה זמן כבר לא אכלת ארוחה חמה, ראויה לשמה?
בטנו של סבא יעקב התהפכה בקרבו. רגשותיו הסתחררו כמו בקרוסלה.
הוא יכול לחיות חיים טובים. הוא יכול להיות השליט הבא של הכפר הזה. הוא יהיה שליט טוב, יעשה רק טוב בעושרו הרב.
ואבא ואמא הטובים מרדז’ימין הרחוקה? ודפי הגמרא שנשארו אי שם? מה היו הם אומרים על ההצעה?
אבל הם נותרו שם. מעבר להרי החושך. מי יודע אם עוד יראה אותם אי פעם.
יום המחר כבר הגיע. השמש ששלחה אליו בבוקר קרניים מעודדות, החלה להתגלש בין ההרים. החושך החל לעטוף את יעקב, היושב לו בודד על טרקטור בשדה. מרחוק נשמעו מנגינות עליזות.
בטנו התהפכה בקרבו. אולי יתקרב אל מקום החגיגה, רק ייקח את הכסף שראש הקולחוז הבטיח לו ואחר כך יתחמק החוצה ויברח? אולי רק ישתה מעט ויאכל? והוא כל כך רעב וצמא.
עוד דקות ספורות מגיעים לכאן שליחי ראש הקולחוז לקחת אותו בכוח אל המסיבה, בה הוא, היהודי הנודד והבודד, זה שלמד תורה מפי גדולי הדור, שהגמרא ואותיותיה מילאו אותו בקדושה, יהיה החתן לכלה… גויה.
בבת אחת עזב יעקב את הטרקטור והחל לרוץ, לרוץ, ולרוץ אל המקום בו הניח את חפציו. נטל את תרמילו, ריח יין הנסך התפזר באוויר והוא החל לברוח אל הכיוון הנגדי ממקום החגיגה.
כאשר פתח את התרמיל הבחין בעשרות תלושי הבשר שאסף, וידע את אשר יעשה.
את כל הלילה בילה יעקוב עמוק בין עצי היער. רועד מפחד מן הגויים שמחפשים אותו ואולי ימצאוהו ויתפסו אותו. מרחוק שמע את צלילי התזמורת ומקרוב את נשיפות החיות הרעות שמילאו את היער.
“ואולי נשארתי היהודי האחרון בכל העולם?” עלתה לו מחשבה פתאום והוא נרעד.
ער זעהט זיין מאמע בענטשט ליכט/ און זאגט א תחינה מיט/ היט מיין יענקלה באשעפער, ער זאל בלייבן דארט א איד.
פתאום צפו ועלו מול עיניו תמונות. תמונות מן הבית הישן והטוב ברדז’ימין. בית חם ואמא מסורה שמכינה את הקישקע לחמין של שבת. מתי הוא היה בבית הזה? הוא זוכר את עצמו ילד קטן שעמד מול אמא כאשר היא טפלה בחלות של שבת וידיה נפוחות מעמל. אמא שעבדה כטוחנת כל השבוע. הוא הסתכל על הידיים ושאל: אמא, למה את עובדת קשה כל כך?
ואמא ענתה לו: מי שרוצה ‘הערליכע קינדער’, עליו לעמול!
מתי הוא דיבר עם אמא כך? לפני מאה שנה? אולי מאתיים?
האם יחזור לראות אותה, ואת אבא, ואת תשעת אחיו ואחיותיו?
עצי היער שהלילה צבע אותם בשחור, היטשטשו מדמעות כאשר נזכר, איך עמד מול אמא והקשיב לתפילתה מול נרות השבת. שמע איך היא בקשה מן הרבונו של עולם שישמור על ילדיה, שיגדלו יהודים טובים, תלמידי חכמים. איך הרטיבו הדמעות את ידיה הנפוחות.
עיניה הטובות והרטובות של אמא שהביטו אליו מן העבר הרחוק כל כך, נתנו לו פתאום כוח.
הוא רוצה לענות להן, לעיניים הבוכות של אמא. להבטיח לה: “אמא. יענקלה שלך נשאר יהודי!”
הוא יברח מכאן.
הוא ישאר הכי יהודי שאפשר.

כתבה: נכדתו לאה פוטש

 

[WebHooked]

מפעים. ותודה גדולה כל מי שמושיט כאן יד ומקלדת. לפי מה שכתוב כאן משתמע שהסבתא- חיה.
וכן - מן הדברים עולה שקיים קשר בין צאצאיו של הרב יו"ט עהרליך לצאצאיו של ה"ה יעקב פוטש?
אם כן - אשמח למי שיוכל לתת פרטים. נ"צ. מספרי טלפון מייל וכו' של אחד מהנ"ל- הסבתא או אחד מצאצאיה.
וכל העוזרים והמסייעים יבורכו מפי עליון אמן...

 

[חיה דרליך]

ב"ה

שלחתי במייל

 

[בן עמרם]

הסופרת שרה פכטר היא גם נכדה של הרב יעקב פוטש.

יש להם נכדים ונינים רבים בארץ.
לאיזה צורך אתם צריכים?
הסבתא עדין חיה והיא גרה באמריקה.
היא מבקרת לעיתים קרובות בארץ.

 

[WebHooked]

ממממ... נשמע שיש לכם קשר למשפחה...
טעיתי?
רוצה ליצור קשר עם הסבתא אם זה אפשרי. מאוד אפילו.
יש לכם איך לעזור?
תודה!

 

[בן עמרם]

יש לי קשר טוב עם נכדות שלו.
אני יכלה לשאול אותם אם אפשר ליצור איתם קשר.

 

[יעקב פאטאש]

ידוע לי שהם שייכים איכשהו לחסידות קרלין. אם יש למישהו מידע איך אפשר להגיע לבן/בת או אפילו נכד/ה שלו.
תודה גדולה!

אכן סבי למד בישיבת סטאלין

 

[הרי זהב]

אכן סבי למד בישיבת סטאלין

שים לב, אשכול מלפני שנתיים +

 

[miriashlag]

בס"ד

צריכה דחוף נייד או מייל של אחד מצאצאיו של יו"ט הערליך. עדיף בישראל כמובן. תודה רבה מראש!

 

[יעקב פאטאש]

בס"ד

צריכה דחוף נייד או מייל של אחד מצאצאיו של יו"ט הערליך. עדיף בישראל כמובן. תודה רבה מראש!

 

[יעקב פאטאש]

<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי> יעקב פוטש

 

[יעקב פאטאש]

<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

 

[השמח בחלקו]

תכתוב את הכתובת ובמקום @ תכתוב ---

 

[לימוזינה]

@יעקב פאטאש , אם אתה רוצה לפרסם את המייל (לא מומלץ), תעשה זאת בשינוי פרט מסויים , שלא קריטי להבנה

 

[יעקב פאטאש]

<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

 

[brachy 100]

בס"ד

צריכה דחוף נייד או מייל של אחד מצאצאיו של יו"ט הערליך. עדיף בישראל כמובן. תודה רבה מראש!

רוצה לשלוח לי באישי אני אתן לך מייל?