הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כמו כלב אבוד שוטטתי במטבח. מהארון למקרר, מהמקרר למזווה וחוזר חלילה.
למה באתי לכאן? רציתי משהו, בוודאות. לא סתם חציתי את מסלול המכשולים מהחדר למטבח, דרך מסדרון זרוע מוקשי לגו איומים ובננות מרוחות עם קראסט פירורי במבה וטביעות אצבע של בני שנה.
נעתי שוב מהארון למקרר, מהמקרר למזווה וחוזר חלילה. כמו שואב אבק רובוטי בעל סוללה טעונה באנרגיית־עד. הייתה לי מטרה ברורה לבוא לכאן, אני בטוח. כנראה שהיא נעלמה איפשהו במרחבי מסדרון, בין לגו, בננה ופירורי במבה.
"לא נורא", ניסיתי להרגיע את עצמי, "כנראה שזה לא היה כזה חשוב". החלטתי להכין לי לפחות קפה מנחם. מנחת שכחנים. בין לגימה ללגימה הרהרתי על השפעתו האפשרית של הקפאין על דמנציה בשלבים מוקדמים. אעקוב אחרי ההשפעות באמצעות יומן ייעודי, החלטתי.
לפחות את התור לבדיקת דם שנקבע לבוקר לא שכחתי. התארגנתי ויצאתי לטקס הרפואי שבו ינקזו את דמי בצידוקים רפואיים מפוקפקים. היתרון היחיד בדמנציה, חשבתי לעצמי, הוא שהטראומה לא תישאר בזיכרון לזמן רב.
הגשתי לרופא את הכרטיס המגנטי. "רק רגע", אמר וקם לצאת, "משהו קטן ואני חוזר".
כעבור חצי שעה הוא שב עם כוס קפה ביד. "יצאתי כי הייתי צריך משהו מהמזכירות, אבל שכחתי מה, אז לפחות עשיתי לי קפה", הסביר.
"רגע, קפה!" זינקתי.
הוא התעלם. "אז אתה בצום, כן?"
"לא בדיוק", הודיתי. "הלכתי הבוקר למטבח כדי לכתוב לעצמי פתק תזכורת לא לשתות קפה כי צריך להיות בצום לפני הבדיקה... אבל שכחתי מה רציתי, אז שתיתי קפה".
הבטנו זה בזה במבט נוגה. רופא ומטופל צעירים, שניהם מבינים פתאום את מצבם ההכרתי העגום. לגימות הקפה טעמו מרות מאי־פעם.
במעשה תושייה אופייני לרופא מסור, הוא אחז בידי ועלה איתי לקומה 2, אל הנוירולוג שבחדר 7.
למרות שלא היינו ברשימת המוזמנים, הוא קיבל אותנו יפה. אולי בזכות הידידות שלו עם הקולגה שלצידי.
"רק רגע", חייך הנוירולוג, "משהו קטן ואני איתכם", ונעלם במסדרון.
כעבור ארבעים דקות חזר. שנינו בחנו את ידיו. הן היו בלי קפה. מוזר. אם זכר מה שרצה למה ארך כל כך הרבה זמן, ואם שכח, איה הקפה?
"מה לקח כל כך הרבה זמן?" לא התאפק הרופא.
"הייתי צריך משהו דחוף, אבל שכחתי מה", השיב, "עד שהתייאשתי וחזרתי. אבל לא נורא, אני פה".
"ולמה לא עשית לעצמך קפה לפחות?" הקשה הרופא.
"אוי, זה בדיוק מה שרציתי!" קפץ הנוירולוג, וטרק את הדלת בדרכו לפינת הקפה.
למה באתי לכאן? רציתי משהו, בוודאות. לא סתם חציתי את מסלול המכשולים מהחדר למטבח, דרך מסדרון זרוע מוקשי לגו איומים ובננות מרוחות עם קראסט פירורי במבה וטביעות אצבע של בני שנה.
נעתי שוב מהארון למקרר, מהמקרר למזווה וחוזר חלילה. כמו שואב אבק רובוטי בעל סוללה טעונה באנרגיית־עד. הייתה לי מטרה ברורה לבוא לכאן, אני בטוח. כנראה שהיא נעלמה איפשהו במרחבי מסדרון, בין לגו, בננה ופירורי במבה.
"לא נורא", ניסיתי להרגיע את עצמי, "כנראה שזה לא היה כזה חשוב". החלטתי להכין לי לפחות קפה מנחם. מנחת שכחנים. בין לגימה ללגימה הרהרתי על השפעתו האפשרית של הקפאין על דמנציה בשלבים מוקדמים. אעקוב אחרי ההשפעות באמצעות יומן ייעודי, החלטתי.
לפחות את התור לבדיקת דם שנקבע לבוקר לא שכחתי. התארגנתי ויצאתי לטקס הרפואי שבו ינקזו את דמי בצידוקים רפואיים מפוקפקים. היתרון היחיד בדמנציה, חשבתי לעצמי, הוא שהטראומה לא תישאר בזיכרון לזמן רב.
הגשתי לרופא את הכרטיס המגנטי. "רק רגע", אמר וקם לצאת, "משהו קטן ואני חוזר".
כעבור חצי שעה הוא שב עם כוס קפה ביד. "יצאתי כי הייתי צריך משהו מהמזכירות, אבל שכחתי מה, אז לפחות עשיתי לי קפה", הסביר.
"רגע, קפה!" זינקתי.
הוא התעלם. "אז אתה בצום, כן?"
"לא בדיוק", הודיתי. "הלכתי הבוקר למטבח כדי לכתוב לעצמי פתק תזכורת לא לשתות קפה כי צריך להיות בצום לפני הבדיקה... אבל שכחתי מה רציתי, אז שתיתי קפה".
הבטנו זה בזה במבט נוגה. רופא ומטופל צעירים, שניהם מבינים פתאום את מצבם ההכרתי העגום. לגימות הקפה טעמו מרות מאי־פעם.
במעשה תושייה אופייני לרופא מסור, הוא אחז בידי ועלה איתי לקומה 2, אל הנוירולוג שבחדר 7.
למרות שלא היינו ברשימת המוזמנים, הוא קיבל אותנו יפה. אולי בזכות הידידות שלו עם הקולגה שלצידי.
"רק רגע", חייך הנוירולוג, "משהו קטן ואני איתכם", ונעלם במסדרון.
כעבור ארבעים דקות חזר. שנינו בחנו את ידיו. הן היו בלי קפה. מוזר. אם זכר מה שרצה למה ארך כל כך הרבה זמן, ואם שכח, איה הקפה?
"מה לקח כל כך הרבה זמן?" לא התאפק הרופא.
"הייתי צריך משהו דחוף, אבל שכחתי מה", השיב, "עד שהתייאשתי וחזרתי. אבל לא נורא, אני פה".
"ולמה לא עשית לעצמך קפה לפחות?" הקשה הרופא.
"אוי, זה בדיוק מה שרציתי!" קפץ הנוירולוג, וטרק את הדלת בדרכו לפינת הקפה.
