שיתוף - לביקורת דפיקה, על הדלת שלי

[מנוחה כהן]

בעקבות השיתוף שלי 'דפיקה ולב'...

כל השנה חשבתי לעצמי, איך זה בעצם עובד, מערך הנפגעים?
לא רציתי להתעסק בזה יותר מידי, אבל הדימיון, מה לעשות, עובד שעות נוספות.
אז באותם שבתות קיץ, בשעות הארוכות שנמתחות לאיטם עד צאת שבת, הייתי מתעסקת באותן שאלות שהטרידו אותי.
למשל, מה קורה אם צריך להודיע בשבת?
איך יודעים איפה כל המשפחה נמצאת, אם לא נסעו לשבת?
ומה עושים אם חלק מבני המשפחה לא בבית?
ואיך דואגים שאף אחד מבחוץ לא ידע לפני שהמשפחה הקרובה יודעת?

אז ישבתי וטוויתי אפשרויות.
איך באים, איך דופקים, מי מגיע…
וכל פעם אני מתנערת ואומרת לעצמי: אבל זה לא יקרה, שניאור הכי מקצועי, הכי חייל, הכי חי. לנו זה לא יקרה.
ואם זה יקרה, כמה דרמטי זה יהיה..?

וזה קרה. עם כל הקלישאות שיכולות להצטרף ליום שכזה.
בשבת לא הייתי בבית, הייתי עם אחי אצל דודים שלנו.
בבוקר דוד שלי ואחי יצאו לבית הכנסת והכל הרגיש נפלא. אולי נפלא מידי. מן שבת של רוגע קסום כזה, ממש יום אידיאלי.
ואז דפקו בדלת. לא רציתי ללכת לפתוח, אולי זה שכן שצריך משהו ואני לא אדע להביא לו, לא נורא. שיחזור יותר מאוחר, עדיין בוקר…
אבל הדפיקות לא מפסיקות, הן שומרות על הקצב שלהן ועל חוסר הדחיפות אבל הופכות לתובעניות. מישהו שם גם קורא את השם של דודה שלי. לקום? מכריעה שוב שלא.
וכשהדפיקות ממשיכות אני שומעת את בת דודה שלי יורדת למטה ואני נרגעת, בערך. כי תחושה עמומה מתנחלת לי בלב. אולי קרה משהו למישהו?
מה פתאום, מאיפה הבאת את זה? את מתוחה מידי…
מי שזה לא יהיה בדלת קורא לדודה שלי החוצה, והתחושה שלי מתעצמת. ואז דודה שלי נכנסת לחדר, מסתכלת ויוצאת עם פרצוף מבולבל והתחושה שלי תופחת.
אחרי כמה דקות כשהיא חוזרת ומבקשת ממני לבוא לסלון כי היא צריכה את העזרה שלי, כבר ברור לי שמשהו קרה. והתחושה מקבלת שם. חרדה גדולה, אדומה ומאיימת מתחילה להבהב בי. להרעיד אותי מבפנים. והרגליים שהופכות לג'לי לא מסכימות להתיישר, והידיים רועדות כשאני מצחצחת שיניים ומעבירה מים על התלתלים ורואה במראה את דודה שלי עם פרצוף מבועת.
וכל מה שהלב שלי דופק בי זה מה קרה. אלוקים, מה קרה??
אני יוצאת לסלון, מרגישה שאני הולכת על גשר, סחרחורות מקיפות אותי והרצפה לא ישרה. ואז אני רואה אותם.
שלושה חיילים, במדי א' מגוהצים. קצין יושב על הספה, קצינה עומדת על יד הפסנתר, וקצינה שלישית נכנסת בדלת הפתוחה.
הבית אפלולי מעט ומהדלת הפתוחה נכנסת אלומת אור בדיוק על החיילת שעומדת על יד הפסנתר.
וכשאני רואה אותם, אני מבינה הכל.
כי לא צריך יותר מידי כדי להבין. לא אחרי ששנה שלימה הלב שלך לוחש לך את זה, מכין אותך בלי ידיעתך.
לא צריך והשחור ממלא לי את העיניים ואני נזכרת שבעצם, אני חולה. אני רוצה לחזור למיטה, זה בטח טעות, מה הקשר, בכלל?
אני נעצרת, מסתובבת מבועתת לדודה שלי, מנסה לחייך ובקול שמנסה להשתלט על עצמו אני קובעת- קרה משהו לשניאור. מה קרה לו..? ודודה שלי רק דוחפת אותי מאחור, קדימה. קדימה. קדימה.
החיילת שליד הפסנתר מתקרבת אלי ואני רוצה לצעוק לה- לכי מכאן, מה את עושה? את לא רואה שאני חולה? שאני לא יכולה לעמוד בשום דבר שתגידי לי?
ותוך כדי שאני הולכת את כמה הפסיעות האלה שמפרידות ביני לבין הסלון, והכיסא והחיילת, מתפוצצת לי ההבנה בראש.
שניאור מת. שניאור. מת. שני. אור. מת. שניאור. שלי.
אני יושבת על הכיסא והחיילת יושבת מולי, מחזיקה לי את הידיים ומסתכלת עלי ואני רועדת ובוכה. הדמעות שלי פשוט יוצאות לבד.
מה קרה לשניאור? אני מתחננת. תגידי כבר. והיא אומרת.
יקירך שניאור זלמן נפל ברצועת עזה.
אני רועדת. וקר לי, וחם לי ואני בכלל הוזה. זה רק חלק מהחלומות והדמיונות שדמיינתי לעצמי במיטה.
אבל הלב שלי שדופק בלי הפסקה מכריע:
זה אמיתי. שניאור שלי מת.

למה דווקא שניאור?
זה מה שהפה שלי שואל. ואני מתקנת את עצמי בראש, היית רוצה שמישהו אחר ימות? שאח אחר?
אז הפה שלי מסביר בקול: הוא החבר הכי טוב שלי בבית.
ואני אומרת את זה בהשלמה, כמעט באדישות.
והלב שלי, הלב שלי כואב. כל כך כואב.
והדמעות שלי רותחות וכשהן מתגלגלות על הלחיים הקפואות אני מרגישה שהן משאירות אחריהן פסי כוויות אדומות וצורבות.
השעון מתקדם אבל אני לא רואה כלום חוץ מירוק ושחור שמתערבבים לי מול העיניים, לא מרגישה כלום חוץ מכאב איום בלב, ואת מלח הדמעות צורב את הלחיים.
אני רוצה לעצום עיניים ולתת למציאות להסתדר חזרה במקום, לחזור למיטה ולישון ולא לקום יותר. לתת לכאב האיום הזה לבלוע אותי.
אבל אני לא יכולה לאבד את עצמי עכשיו. אח שלי שעדיין לא יודע כלום כי הוא בתפילה צריך אותי. אחים שלי שבבית צריכים אותי. אני צריכה את עצמי.

אח שלי, החייל הקדוש שניאור זלמן הכהן הי"ד