האמת שהסיפור כתוב ברובו, מקווה שתוך כמה פרקים אני אתאפס על האורך....
מיותר לציין שאני אשמח מאד להערות מועילות
"הלו?" הפלאפון רוטט בידה. עוד רגע המורה מגיעה. חסר לה שהיא תראה אותה...
"אפשר את אילה?" היא לוחשת, למרות הרעש האיום שמקימות בנות כיתתה.
"אילה?" הקול מעבר לקו תוהה. איטי. יש לו את כל הזמן שבעולם.
"היא יצאה לסמינר, בבוקר."
"את בטוחה?" היא דופקת ברגלה על הארץ. מהר יותר. מהר, נו...
"כן! את יודעת מה? חכי רגע... אילה? אילה!" הקול מתנשף. מתרחק. "לא. היא לא בבית. היא הלכה. למה, היא לא הגיעה לסמינר?"
"לא... טוב, אם את רואה אותה תגידי לה שהמורה..." אופס. הפלאפון נדחף מתחת לשולחן. מתנתק. המורה נכנסת כאילו לא קרה דבר. היא מתנשפת.
מעבר לקו נשארת האם עם הטלפון המנותק ביד. קמט של דאגה חורץ את מצחה.
* * *
הדלת נפתחת. לאט. היא מרימה מבט עייף לחוקרת שנכנסת.
"נו?!" היא מפהקת. דמעות עייפות ממלאות את עיניה. "עכשיו כבר אין לי פריווילגיה. אז מה?!"
"אז תעזרי לנו." החוקרת עולצת.
היא מכרכמת את פניה. "הסכמתי לעזור כבר בהתחלה. זה אתם שהחלטתם להתעלל בי קודם."
"להתעלל..." החוקרת מגלגלת את המילה על לשונה. מגחכת. "עוד לא התחלנו."
"חשבתי ככה..."
"טוב." היא מתיישבת מולה. מבטה קופא בבת אחת. "אני מניחה כאן תמונות. תגידי לי מה את מזהה."
"אוקי..." היא נאנחת. "כל עוד זה לא משהו בלבנון אני אזהה..."
תמונה ראשונה מונחת. היא בוהה בה. מבטה סתום.
"זה הבית שלי."
"יפה. וזה?"
"המכולת?!"
"ממ... וזה?"
"הסמינר."
תמונה נוספת
"רחוב רבינו תם 38."
"יפה. ואת זה? מזהה?"
"אהה. לא. זתו'מרת, ראיתי את זה פעם. אה.... זה ברחוב עקיבא לא?!"
"כן. איזה מספר."
"לא יודעת."
"בטוח?"
"כן."
"תנסי שוב להיזכר."
"אני לא יודעת..." היא נאנחת. "אין לי מושג."
"טווווב..." היא מורחת את המילה. נועצת בה מבט. כמו מנסה לחדור לראשה.
"בסדר. כאן את מכירה?"
"אה, זה לא בעיר. זה נראה בטבריה... אבל לא יודעת. לא הייתי שם."
"אף פעם?!"
"אף פעם."
"טוב..." עכשיו תורה של החוקרת להיאנח.
"וכאן?"
"תגידי, מה קורה? אין לי מושג. טוב? אני צמאה, ואת מראה לי מקומות בכל הארץ... אין לי מושג זה אולי תל אביב. חם לי. אני עייפה. יש לך שאלות נורמליות?
"הי!" החוקרת עוצרת אותה. דופקת באגרוף קפוץ על השולחן. "את בחקירה כאן! לא במסעדה! תעני לי עכשיו."
"טוב." היא נאנחת. השיגעון שלה קרוב. "בסדר. מה עוד?"
"הנה." ערימת תמונות.
"הבית של סבתא שלי, רחוב כלשהו בתל אביב, רחוב לנציצקי 18, הבית של חברה שלי..." "רגע!" החוקרת עוצרת אותה. היא מרימה עיניים תוהות. "מה?"
"איזה חברה?"
"חנה שולמן."
"אוקי. תמשיכי."
"אממ..." היא עוברת על כל התמונות שנותרו.
"זהו. לא מכירה כלום. עכשיו אפשר כוס מים?" אחרי יום כיפור לא ביקשו ממנה להרצות. היא תמיד הלכה לשכב אחרי שלוש כוסות מים ורוגלע.
"אין מים לפני שאת מספרת הכול."
"אבל סיפרתי!" היא מתרוממת. האזיקים מחזירים אותה אחרי סנטימטר וחצי. "עשיתי כל מה שביקשת. מה עוד???"
הנה. ניצני טירוף מתחילים... היא ידעה שזה יגיע.
החוקרת מביטה בה בשלווה. חיוך קטן על שפתיה אומר- הנה, עוד אחת שהשתגעה בלהט החקירות.
החוקרת שותקת. ממשיכה במבטה המעצבן.
אחרי חמש דקות היא משפילה מבט. מובסת. "בסדר. מה עוד?"
"הנה תמונות של אנשים. בואי תראי לי את מי את מכירה."
"טוב. למרות שזה נורא משעמם..."
"תסתכלי." החוקרת מתעלמת. "מכירה אותה?"
"כן. זה..." רגע. רגע. הם חושדים בה בריגול. אם חברות שלה נמצאות כאן, זה אומר שהם חושדים גם בהן? אז היא אמורה לא להכיר אותן. מצד שני, אין מצב שהם לא יודעים שזה חברות שלה. אז מה? אויש. זה מסובך...
"זה חברות שלי." פיה יבש.
"חנה שולמן, גיטי צוקר, ורבקי נתן." היא בולעת את רוקה.
"וזה שכנה שלי, שאין לי מושג מה שמה, וזהו. את השאר אני לא מכירה."
"טוב." הדלת נפתחת. שב"כניקית נכנסת עם כוס מים בידה. היא בולעת רוק. לא אכפת לה שהחוקרת רואה את זה.
כוס המים עוברת לידה של החוקרת והדלת נסגרת מאחורי הנכנסת.
החוקרת ניגשת אליה, ולוקח לה חצי שניה להבין שהיא מתכוונות להשקות אותה. היא מעוותת את פניה ומברכת מהר.
הכוס נצמדת לשפתיה והיא לוגמת באיטיות. היא לא סובלת שאנשים נותנים לה לאכול או לשתות. אפילו כשהתייבשה היא לא פתחה את הפה למישהו אחר. בסוף נתנו לה אז עירוי לווריד.
והנה עכשיו היא נותנת. אבל זה לא סותר את ההשפלה שמדגדגת לה במעלה הגב.
החוקרת גומרת ומתרחקת. היא מברכת בורא נפשות ובולעת את הרוק שוב. פיה מעוות בחוסר שביעות רצון.
החוקרת סוקרת אותה במבטה ומחייכת חיוך קר. "אם תמשיכי אני אביא לך גם אוכל, ואם תמשיכי עוד, את גם תוכלי לישון."
היא מהנהנת. סחרחורת תוקפת אותה. היא משפילה ראש. נשארת יציבה על הכיסא.
הנושאים החמים
