הנושאים החמים
הלוחשת לתווים
משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
- הוסף לסימניות
- #81
החלטתי קצת למהר את הקצב...
היא ידעה שזה טעות. היא פשוט סתומה. סתומה בלחץ. הנה, רכב שחור מגיח בעקבותיה. נוסע לאט ליד נתיב ריצתה. היא נכנסת לסמטה בין הבניינים. נעלמת מעיני היושבים. או לפחות כך היא חושבת...
"שרה, הילדה באה אליך. 'תִפָּגשי' בה..." אחד מיושבי הרכב מרים מכשיר קשר. לוחש לתוכו.
אישה צעירה מעבר לקו מהנהנת. נכנסת עם עגלת קניות היישר למסלול הבריחה. "הי, זהירות! בחורה, תגידי אין לך עיניים? מה את עושה???"
חנה בוהה בה. בפרות שממלאים את הכביש. היא מתרוממת בקושי מהמדרכה. רגלה השמאלית חורקת.
אח... כנראה שטף דם פנימי או משהו. אבל זה כואב...
היא מנסה לדדות. מגלה שאין לה אופציה לרוץ. במקום זה היא נכנסת לבניין הראשון שהיא רואה. מזמינה את המעלית.
בטוח שהאישה הזו מהשב"כ. אין מצב שסתם ככה פתאום היא נתקעה בה. והרגל כואבת...
היא לוחצת על קומה חמישית.
זה דפוק מצידה. היא הייתה צריכה לעלות במדרגות...
רעיון פראי עולה בה. ברגע שהיא מגיעה לקומה חמישית היא לוחצת שוב על קרקע. יוצאת החוצה היישר אל האישה שעסוקה באסיפת הפירות.
"סליחה," היא נאנקת. משחקת את המסכנה.
"הייתי צריכה לעלות כאן לקומה שלישית, לקחת את אח שלי שלא מרגיש טוב מהמשפחתון, אבל כואבת לי נורא הרגל ואני פוחדת ממעליות. יש מצב שניה לפלאפון? אני אדבר עם אמא שלי?"
אשת השב"כ בוחנת אותה. מוציאה בסוף פלאפון כשר ומגישה לה.
"תודה... זה ממש דחוף..." היא מתרחקת מעט. לוחצת את המספר המוכר.
"הלו? אמא?" היא מחייכת לעצמה. הקול הצרוד מעבר לקו מכחכח. בא לענות.
"אמא, את לא מבינה. נתקעתי כאן באישה אחת ברחוב, והיא עצרה אותי מלרוץ לחיים. רק שלא יעצרו אותי שוב..."
היא מחכה שניה. מעבר לקו הצרודה שותקת רגע.
"לכי לסבתא." היא לוחשת בסוף. משנה את קולה. "את יודעת איפה היא גרה. איפה שפגשת את דודה שושנה..."
הפלאפון מתנתק. היא מחזירה אותו לאישה וצולעת משם.
"תעשו איכון למקום השיחה." שרה פוסעת חזרה אל הרכב. לוחשת לאוזניה. "תבדקו אם זה קשור לארגון שלהן. אם כן תעצרו אותה. עכשיו."
"אין לנו מקום, אבל זה אותו מספר שהזהיר אותה בסמינר. מה לעשות?"
"לעצור אותה. יש לנו די הוכחות בשביל זה.."
"תראי," היא משלבת את אצבעותיה. צל חיוך לא נראה בפנים הקשוחות פתאום.
"דברתי עם רב. כמובן באופן אנונימי וסיפורים תאורטיים. הוא טוען שאסור לך לגלות. בטח לא מבחירתך. אם תגלי בטעות תוך כדי החקירות זה משהו אחר. אבל לא 'מלכתחילה' כלשונו."
אילה מהנהנת. שליחות צובעת את לחייה באדום בוהק.
"אבל אני לא חושבת ככה. לדעתי תגלי. אין שום עניין שתישארי כאן עוד, ואחר כך ישלחו אותך למעצר בית, וסיפורים... חבל. אני בעד שתגלי וזהו."
"תודה." אילה מחייכת. חיוך אמתי.
"את לא תגלי..." עורכת הדין מביטה בה באכזבה. "את מתכוונת להקשיב לרב..."
"את זה כבר תשאירי לי. ותודה על כל העזרה. אמרת כבר שאני לא אשב. שיש לך איך להוציא אותי מכל הסיפור.
"נכון. ועדין עדיף שתגידי. קל יותר. קצר יותר."
"אני בכלל לא בטוחה שאני יודעת מי הבנות. גם ככה זה סתם ניחוש פרוע." היא מושכת בכתפה.
עורכת הדין בוהה בה עוד רגע ויוצאת.
היא ידעה שזה טעות. היא פשוט סתומה. סתומה בלחץ. הנה, רכב שחור מגיח בעקבותיה. נוסע לאט ליד נתיב ריצתה. היא נכנסת לסמטה בין הבניינים. נעלמת מעיני היושבים. או לפחות כך היא חושבת...
"שרה, הילדה באה אליך. 'תִפָּגשי' בה..." אחד מיושבי הרכב מרים מכשיר קשר. לוחש לתוכו.
אישה צעירה מעבר לקו מהנהנת. נכנסת עם עגלת קניות היישר למסלול הבריחה. "הי, זהירות! בחורה, תגידי אין לך עיניים? מה את עושה???"
חנה בוהה בה. בפרות שממלאים את הכביש. היא מתרוממת בקושי מהמדרכה. רגלה השמאלית חורקת.
אח... כנראה שטף דם פנימי או משהו. אבל זה כואב...
היא מנסה לדדות. מגלה שאין לה אופציה לרוץ. במקום זה היא נכנסת לבניין הראשון שהיא רואה. מזמינה את המעלית.
בטוח שהאישה הזו מהשב"כ. אין מצב שסתם ככה פתאום היא נתקעה בה. והרגל כואבת...
היא לוחצת על קומה חמישית.
זה דפוק מצידה. היא הייתה צריכה לעלות במדרגות...
רעיון פראי עולה בה. ברגע שהיא מגיעה לקומה חמישית היא לוחצת שוב על קרקע. יוצאת החוצה היישר אל האישה שעסוקה באסיפת הפירות.
"סליחה," היא נאנקת. משחקת את המסכנה.
"הייתי צריכה לעלות כאן לקומה שלישית, לקחת את אח שלי שלא מרגיש טוב מהמשפחתון, אבל כואבת לי נורא הרגל ואני פוחדת ממעליות. יש מצב שניה לפלאפון? אני אדבר עם אמא שלי?"
אשת השב"כ בוחנת אותה. מוציאה בסוף פלאפון כשר ומגישה לה.
"תודה... זה ממש דחוף..." היא מתרחקת מעט. לוחצת את המספר המוכר.
"הלו? אמא?" היא מחייכת לעצמה. הקול הצרוד מעבר לקו מכחכח. בא לענות.
"אמא, את לא מבינה. נתקעתי כאן באישה אחת ברחוב, והיא עצרה אותי מלרוץ לחיים. רק שלא יעצרו אותי שוב..."
היא מחכה שניה. מעבר לקו הצרודה שותקת רגע.
"לכי לסבתא." היא לוחשת בסוף. משנה את קולה. "את יודעת איפה היא גרה. איפה שפגשת את דודה שושנה..."
הפלאפון מתנתק. היא מחזירה אותו לאישה וצולעת משם.
"תעשו איכון למקום השיחה." שרה פוסעת חזרה אל הרכב. לוחשת לאוזניה. "תבדקו אם זה קשור לארגון שלהן. אם כן תעצרו אותה. עכשיו."
"אין לנו מקום, אבל זה אותו מספר שהזהיר אותה בסמינר. מה לעשות?"
"לעצור אותה. יש לנו די הוכחות בשביל זה.."
* * *
חמש דקות היא מחכה. בסופן עורכת הדין נכנסת בפרצוף דרוך. מתיישבת מולה. אילה לא מזכירה לה להוריד את האזיקים. סתם מיותר..."תראי," היא משלבת את אצבעותיה. צל חיוך לא נראה בפנים הקשוחות פתאום.
"דברתי עם רב. כמובן באופן אנונימי וסיפורים תאורטיים. הוא טוען שאסור לך לגלות. בטח לא מבחירתך. אם תגלי בטעות תוך כדי החקירות זה משהו אחר. אבל לא 'מלכתחילה' כלשונו."
אילה מהנהנת. שליחות צובעת את לחייה באדום בוהק.
"אבל אני לא חושבת ככה. לדעתי תגלי. אין שום עניין שתישארי כאן עוד, ואחר כך ישלחו אותך למעצר בית, וסיפורים... חבל. אני בעד שתגלי וזהו."
"תודה." אילה מחייכת. חיוך אמתי.
"את לא תגלי..." עורכת הדין מביטה בה באכזבה. "את מתכוונת להקשיב לרב..."
"את זה כבר תשאירי לי. ותודה על כל העזרה. אמרת כבר שאני לא אשב. שיש לך איך להוציא אותי מכל הסיפור.
"נכון. ועדין עדיף שתגידי. קל יותר. קצר יותר."
"אני בכלל לא בטוחה שאני יודעת מי הבנות. גם ככה זה סתם ניחוש פרוע." היא מושכת בכתפה.
עורכת הדין בוהה בה עוד רגע ויוצאת.
)
