הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
>> חלק 1
שירלי הייתה בת ארבע עשרה, וביישנית מאד.
היא לא העיזה לבקש מהשכנים בצל. היא לא העיזה ללכת לחברה, לא התערבה בשיעורים בכיתה, ולא הייתה מוכנה לברר בטלפון מתי מתחילים הלימודים מחר.
הנסיונות של אמא ואבא לשכנע אותה שאף אחד לא יאכל אותה לא עזרו.
הם כן יאכלו. בטוח.
יום אחד כששירלי הלכה עם אמא למשרד הפנים לעשות דרכון אמריקאי, אמרה לה אמא: חכי לי פה, אני הולכת רגע לאגף משאבי אנוש, כבר חוזרת.
זה היה במסדרון ארוך בקומה רביעית, שחוץ מדלת פתוחה אחת לחדר שישב בו איש קרח ליד מכתבה, היה די שומם.
ואמא לא חזרה.
חלף מי יודע כמה זמן, ושירלי התחילה לדאוג.
היא הלכה במיסדרון עד המעלית, ואחר כך הלכה לצד השני עד לארון מלא קלסרים אפורים.
לא היה זכר לאמא.
שירלי נכנסה ללחץ וישבה על הספסל מכווצת.
כשחלפה עוד רבע שעה, החליטה לסרוק את הבנין, היא עברה מקומה לקומה. אבל לא העיזה להכנס לאף חדר.
לא היה שום שלט המכוון לאגף משאבי אנוש. הבניין היה ענק וגם אם תצא ממנו, הוא נמצא בעיר זרה. מה יהיה.
שירלי הזיעה מאד והנשימות שלה נעשו מהירות.
היא הייתה עכשיו בקומת כניסה, ליד שער חשמלי ישבו שני שומרים מבוגרים ושתקו.
אחד מהם ראה שהיא מסתכלת עליהם הרבה זמן.
"מה את רוצה ילדה?"
"כלום, אני אה..." הסתובבה והתחילה ללכת.
"את הולכת לאזור המוגן, המעליות בצד השני. או שאת צריכה לחניה? החנייה זה מהמדרגות פה".
שירלי פנתה במהירות למדרגות ואז עצרה ומבוהלת הלכה לכיוון המעליות.
"ילדה חכי רגע" אמר השומר השני בקול ידידותי מאד וניגש אליה.
"לאן בדיוק את צריכה?" אמר לאט לאט, כמו גננת.
"אגף משאבי אנוש" אמרה במהירות בעיניים מושפלות.
"אה, את הבת של גדאיוף?"
היא הניעה בראשה לשלילה.
"משאבי אנוש זה בקומה שש ימינה עד הסוף דלת כחולה גדולה", אמר ולחץ בשבילה על הכפתור של המעלית.
כשהגיעה שירלי אל הדלת הכחולה עמדה מאחוריה ולא ידעה מה לעשות.
ואז היא נפתחה ושלשה אנשים יצאו ממנה משוחחים בקול נרגז, היא חמקה ביניהם ונכנסה.
זה היה אולם עם ספסלי המתנה ודלפק עם מזכירה והמןן חדרים שחלקם סגורים.
היא עברה סביב סביב ולא ראתה זכר לאמא שלה. המזכירה הייתה נראית נחמדה, ומי יודע, אולי אולי, היא לא תאכל אותה.
אחרי הכל היא באמצע לנגוס בסנדביץ שפרוסות עגבניה מבצבצות ממנו.
"סליחה איפה זה משאבי אנוש?" שאלה מתנשמת.
"של תקנים או של עתודות?" שאלה המזכירה.
"לא יודעת, אמא שלי הל..."
"אה. אמא שלך בעתודות. זה קומה שלוש חדר חמש. ליד הברזים".
שירלי ירדה לקומה שלוש, ועמדה לפני חדר חמש, וחכתה.
וחכתה וחכתה.
שירלי הייתה בת ארבע עשרה, וביישנית מאד.
היא לא העיזה לבקש מהשכנים בצל. היא לא העיזה ללכת לחברה, לא התערבה בשיעורים בכיתה, ולא הייתה מוכנה לברר בטלפון מתי מתחילים הלימודים מחר.
הנסיונות של אמא ואבא לשכנע אותה שאף אחד לא יאכל אותה לא עזרו.
הם כן יאכלו. בטוח.
יום אחד כששירלי הלכה עם אמא למשרד הפנים לעשות דרכון אמריקאי, אמרה לה אמא: חכי לי פה, אני הולכת רגע לאגף משאבי אנוש, כבר חוזרת.
זה היה במסדרון ארוך בקומה רביעית, שחוץ מדלת פתוחה אחת לחדר שישב בו איש קרח ליד מכתבה, היה די שומם.
ואמא לא חזרה.
חלף מי יודע כמה זמן, ושירלי התחילה לדאוג.
היא הלכה במיסדרון עד המעלית, ואחר כך הלכה לצד השני עד לארון מלא קלסרים אפורים.
לא היה זכר לאמא.
שירלי נכנסה ללחץ וישבה על הספסל מכווצת.
כשחלפה עוד רבע שעה, החליטה לסרוק את הבנין, היא עברה מקומה לקומה. אבל לא העיזה להכנס לאף חדר.
לא היה שום שלט המכוון לאגף משאבי אנוש. הבניין היה ענק וגם אם תצא ממנו, הוא נמצא בעיר זרה. מה יהיה.
שירלי הזיעה מאד והנשימות שלה נעשו מהירות.
היא הייתה עכשיו בקומת כניסה, ליד שער חשמלי ישבו שני שומרים מבוגרים ושתקו.
אחד מהם ראה שהיא מסתכלת עליהם הרבה זמן.
"מה את רוצה ילדה?"
"כלום, אני אה..." הסתובבה והתחילה ללכת.
"את הולכת לאזור המוגן, המעליות בצד השני. או שאת צריכה לחניה? החנייה זה מהמדרגות פה".
שירלי פנתה במהירות למדרגות ואז עצרה ומבוהלת הלכה לכיוון המעליות.
"ילדה חכי רגע" אמר השומר השני בקול ידידותי מאד וניגש אליה.
"לאן בדיוק את צריכה?" אמר לאט לאט, כמו גננת.
"אגף משאבי אנוש" אמרה במהירות בעיניים מושפלות.
"אה, את הבת של גדאיוף?"
היא הניעה בראשה לשלילה.
"משאבי אנוש זה בקומה שש ימינה עד הסוף דלת כחולה גדולה", אמר ולחץ בשבילה על הכפתור של המעלית.
כשהגיעה שירלי אל הדלת הכחולה עמדה מאחוריה ולא ידעה מה לעשות.
ואז היא נפתחה ושלשה אנשים יצאו ממנה משוחחים בקול נרגז, היא חמקה ביניהם ונכנסה.
זה היה אולם עם ספסלי המתנה ודלפק עם מזכירה והמןן חדרים שחלקם סגורים.
היא עברה סביב סביב ולא ראתה זכר לאמא שלה. המזכירה הייתה נראית נחמדה, ומי יודע, אולי אולי, היא לא תאכל אותה.
אחרי הכל היא באמצע לנגוס בסנדביץ שפרוסות עגבניה מבצבצות ממנו.
"סליחה איפה זה משאבי אנוש?" שאלה מתנשמת.
"של תקנים או של עתודות?" שאלה המזכירה.
"לא יודעת, אמא שלי הל..."
"אה. אמא שלך בעתודות. זה קומה שלוש חדר חמש. ליד הברזים".
שירלי ירדה לקומה שלוש, ועמדה לפני חדר חמש, וחכתה.
וחכתה וחכתה.
