שיתוף - לביקורת האגדה אודות הכופר מטעלז

[בואו חשבון. יוסי לוי]

1.
היה היה כופר.
כופר גדול מאוד הוא היה, אף אחד בעיירה שלו לא היה כופר כמוהו. הכופר מטעלז קראו לו הכופר
לא היה אף אחד שהשתווה לו בכפירתו, התהלך הוא בטוח בעצמו, הן הכופר הכי גדול בעיירה הוא היה.

עד שהגיע לעיירה עובר אורח, מראדין היה הוא, אותו עובר אורח, רחוק רחוק. במקרה הראו לאותו הלך תמים את הכופר של העיירה. אחרי שהראו לו את הבית של העשיר של העיירה (עם שלוש מדרגות היה אותו בית!) ואת שולחנו של הסנדלר (לא היה שם נר, אם שאלתם, כך שלא נותר זמן לתקן) עבר מיודעינו ברחוב, באצבע קטנה הצביעו עליו ואמרו "רואה אתה? זהו הכופר של העיירה, זהו הכופר מטעלז. וודאי שמעת עליו"

האורח בירר, שמע, חקר והבין. מי הוא בדיוק הכופר מטעלז, לא, הוא לא שמע את שמעו, דבר שכשלעצמו פגע בכבודו של הכופר. אבל, הוסיף להדהים. מכיר הוא כופר גדול הרבה יותר, הכופר מראדין, הוא טען, כפירתו רבה הרבה הרבה יותר.

2.

הכופר מטעלז כמעט ולא יכל לשמוע את הדברים. כיצד ייתכן שישנו כופר גדול ממנו? כיצד ייתכן שכפירתו אינה מן המפורסמות? לא יכול היה להשלים עם כך.

למרות שמעולם לא יצא את גבולות עיירתו, בלבו כבר גמלה החלטה.

הכופר מטעלז לא היה עצלן. כלל וכלל לא. שבוע אחר כך הוא כבר היה בדרך לראדין. עובר את המסע הגדול בחייו. 400 קילומטרים הוא גומע. ברגליו, בעגלות מזדמנות, ולעיתים בהתחמקות אל תוך רכבת.
עובר הוא בכל ליטא חוצה אותה לאורכה. בווילנא, בקובנה. בכל הריכוזים החרדיים. אף אחד שם לא שמע על הכופר מטעלז, אבל הכופר מראדין? אוהו, כמה ששמעו עליו. אומרים שמאז נמרוד לא היה כזה כופר.
כמו כל דבר, גם למסע הזה היה סוף. הוא שפשף את עיניו ואת רגליו הדואבות. ראדין. היה כתוב בשלט המט ליפול. ראדין. היה מסומן שם בכניסה אל העיירה הידועה.
יום שישי אחר הצהריים היה אותו יום, ערב שבת היה. יהודים ממהרים בהכנות האחרונות לקראת שבת, נערים חוזרים מהמקווה עם מגבת על כתפם.
הוא מבקש מאחד הנערים שיראה לו היכן ביתו של הכופר. הכופר הידוע. זה שכולם מדברים עליו.
הנער מראה לו, בערך, מחייך לעצמו. כנראה הוא לא הראשון שמגיע אל הכופר.

3.
הכופר מטעלז ניגש אל הבית האמור. לא מאמין שהוא באמת מגיע אל סופו של המסע. מסתכל על הבית ומסרב להאמין, כאן גר הכופר הידוע? בבית מט ליפול? הוא דופק בכל זאת, בחשש, באימה. מקווה שהכופר הגדול ייתן לו ללמוד מתורתו.

יהודי בא בשנים פותח לו את הדלת, זקנו הלבן והעבות יורד כמעט עד חגורו.

הכופר מטעלז נסוג אחור "כנראה טעות" הוא ממלמל.

היהודי הזקן חייך, עינו מאירות. "אתה מחפש את הכופר?"

"כ-כן" הוא מגמגם "אתה יכול להסביר לי היכן ביתו?"

המבוגר מנגב את ידיו במגבת שתלויה לו על כתפו, נראה כמו שיצא מתוך הכנות השבת האחרונות "אני הוא, מוזמן אתה לבוא בצל קורתי הדלה"

הצעיר מרים גבה, אבל אינו אומר דבר ובאלם נכנס אל תוך הבית אפוף הריחות.

בעל הבית אינו מתפנה אליו. מראה לו על חדר שבו יוכל לשים את חפציו, וחוזר אל המטבח, עוזב אותו למחשבותיו. והם מתחילות, השאלות. הזהו הכופר שדיברו בו רבות? הזהו הכופר שבשבילו הלכתי את כל הדרך הזאת?

הסבא הולך איתו לבית כנסת, נכדיו וילדין מלווים אותו, מערב שבת הלכו, לא חיכו לרגע האחרון, את השבת מכניסים הם בנחת.

תפילות, זמירות, סעודת שבת, הכל כפי שהוא זכר מהבית. לא שינו דבר. האוכל כשר היה למראית העין, בתפילה הוא אפילו ראה דמעה מבצבצת מעיני מארחו, כשהציבור ניגן 'רב לך שבת בעמק הבכא'

בלילה הוא מתעורר לקול לימוד מתוק, אייאייי איי איייי עולה הניגון מהסלון אל עליית הגג בה הוא נח.
הוא מביט מטה, מנסה להבין את מה שהוא רואה. זימזום חרישי של לימוד? זה כבר נראה לו מוגזם.
הטעלזאי יורד את המדרגות החלושות, שואל "ואס דא פשט, רב ייד? ואס דא פשט?"
בלי להרים עיניים מהגמרא הגדולה המונחת על השולחן, הוא מקבל את התשובה "במוצאי שבת, במוצאי שבת."

4.

"מה אתה שואל בעצם?" העיניים הטובות-מדי האלו מביטות בו "למה אני שומר תורה ומצוות?"

הצעיר הנבוך מהנהן " קושייתי גדולה הרבה יותר" הוא מוסיף " אני זוכר היטב את הציגער הראשון בשבת, את אותו בוקר שבו קמתי ולא הנחתי תפילין, אני זוכר היטב את אותם רגעים, את אותם התקדמויות שהיו לי, לא ברגע אחד נהיים לכופר, אני יודע. עמל רב, התגברות אחרי התגברות עד שנהייתי לכופר שהנני היום, שאין בי אפילו טיפת רגש. יכול אני לאכול ביום הכיפורים ודבר לא ינוד בי.
ואיפה אתם? רבי? איפה אתם? אתם לא רק שומרי תורה. אתם מדקדקים על קלה כבחמורה. עליכם אומרים אפילו בווילנא שלא היה כופר כזה?"

היהודי המבוגר מתיישב באנחה על מיטתו של העלם "שבת? אין דבר חכם כמותה, אושר כזה. מנוחה שמגיעה לגוף אחרי עמל של שבוע.
המנגינות של קבלת שבת? הן גדלתי עליהם, ידעתי אותם, בליבי חרוטות הם. ואיך לא אתרגש, איך לא אניד עפעף? דמעה לא תזלוג מעיני?
סעודות שבת, אה, לא תמצא מאחד משפחתי שכזה בכל מקום שרק תחפש. אין.
קצות החושן זה הספר הכי מתוק ועמוק שישנו בעולמי, איני מאמין למה שכתוב בו, אך הוא מחושבן להפליא. פשוט תענוג לעיין בו.
החפצה נפשך באמת לאכול תולעים, שקצים ורמשים? היש בך תאבון לבשר וחלב? לי אין. דברים אלו דוחים ומגעילים אותי. אין לי חפץ בהם.
לכל מה שראית יש הסבר, יש סיבה. לא לחינם"

רוחו של הכופר מטעלז לא נרגעה "ולא בא לך לפעמים לעשות איזה משהו קטן, סתם ככה, להכעיס?"
עיניו החודרות והטובות של המארח כאילו ציפו רק לזה וברוך הוא שואל "להכעיס את מי?"

 

[ST.R]

נשארתי פעורת פה
אין מה להוסיף..
כתיבה משובחת כרגיל.
המסר הוגש בצורה כ"כ מיוחדת, גם כן כרגיל..
משהו!

 

[RU1]

נשארתי פעורת פה

כנ"ל.
הייתי מתייחסת לכתיבה שכל כך מתאימה לקונספט של הסיפור,
לחלוקה הנוחה של הפרקים.
אבל זה ניחא, כבר התרגלנו.
החוכמה של הסיפור הזה היא הרבה הרבה מעבר.
לדעתי צריך להתפרסם בכל עיתון השבוע.
אסור להשאיר את הטוב הזה רק כאן.
מדהים!

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

נשארתי פעורת פה
אין מה להוסיף..
כתיבה משובחת כרגיל.
המסר הוגש בצורה כ"כ מיוחדת, גם כן כרגיל..
משהו!

כנ"ל.
הייתי מתייחסת לכתיבה שכל כך מתאימה לקונספט של הסיפור,
לחלוקה הנוחה של הפרקים.
אבל זה ניחא, כבר התרגלנו.
החוכמה של הסיפור הזה היא הרבה הרבה מעבר.
לדעתי צריך להתפרסם בכל עיתון השבוע.
אסור להשאיר את הטוב הזה רק כאן.
מדהים!

תודה רבה.
מחמם את הלב.
ממש כיף לקבל למייל התראה על כאלו הודעות חדשות בפרוג.
זה הכוח של הכתיבה שלי. תודה

לדעתי צריך להתפרסם בכל עיתון השבוע.

הלוואי בינתיים אף אחד לא ביקש...

 

[אביגלוש]

אין מה לומר!
וואו!

 

[אוראל סולטן]

זו הקומיות.
הקלילות.
החדות.
הכל!!!

סיפור מדהים שכתוב מדהים.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

זו הקומיות.
הקלילות.
החדות.
הכל!!!

סיפור מדהים שכתוב מדהים.

חיכיתי לך.
לא הבנתי איך לא קראת.
(ידעתי שאם תקרא וודאי תגיב, כהרגלך הטוב)
תודה.

 

[אוראל סולטן]

חיכיתי לך.
לא הבנתי איך לא קראת.
(ידעתי שאם תקרא וודאי תגיב, כהרגלך הטוב)
תודה.

קראתי אתמול בשעה מאוחרת. פשוט לא הספקתי להגיב.
ותודה רבה גם לך על הסיפור המאלף והמחכים.

 

[אינפרא]

מסר מאלף!
מעורר רגע למחשבה...