הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בכל תקופה אחרת הייתי חושב שזה גמד קטן שמעשן בתוך שקית. לא בימים מתוחים אלה.
אני יושב במקומי הקבוע באוטובוס קו 589 מירושלים למודיעין, בדרכי לביקורי השבועי אצל סבא ביישוב 'צפניהו' שנמצא בין לבין.
מתעורר מבולבל מתנומת אוטובוס נעימה, מסובב את ראשי לחלון ומחוויר כסיד. במושב שלידי מונחת שקית שחורה שמיתמר ממנה עשן. אני מצמצם את תנועותיי למינימום הכרחי. כל תזוזה מיותרת עשויה להאיץ את מנגנון ההפעלה.
אני קם בזהירות לכיוון הנהג לעדכן אותו בדחיפות, ואז רואה אותו במראה. הוא נראה כמו האח האכזרי יותר של סינוואר, לא בדיוק דמות אבהית לרוץ לזרועותיה בעת מצוקה מעין זו.
אני מכיר את הנהג הזה לא מהיום, מחבל שטרם מימש את מחבלותו, אבל זו סטטיסטיקה שעשויה להשתנות בעוד שלוש, שתיים, אחת....
הרוע מתפרץ תמיד מעיניו של המוסלמי שעל ההגה. הוא תמיד מסרב להוריד אותי בתחנה שבכניסה לכפר צפניהו. בעודו מקשיב ל'קול פלסטין מיוזיק' הוא טוען בנחרצות שאין שם תחנה, אני יודע בוודאות שיש, אבל לא נותר לי אלא ללכת ברגל 42 דקות מתחנה מרוחקת עד לבית סבא.
אין ספק, זה הנהג שכל אחד מאתנו היה רוצה להיות בידיו בסיטואציה אפוקליפטית שכזו.
אני נתקף חרדה איומה, מתחיל לתרגל נשימות שלמדתי אצל הפסיכולוג.
שאיפה בת שלוש שניות דרך האף, ושחרור איטי דרך הפה. ושוב שאיפה נינוחה דרך האף, ושאגת קרב אימתנית מתפרצת מפי: "רבותייי, מטען מתפוצץ פה עוד רגע".
אנדרלמוסיה מוחלטת. הנוסעים רצים לכל עבר, מנתצים חלונות, פורצים דלתות.
הנהג מזנק אף הוא ממקומו, מצלצל מבועת למשטרה. הוא יודע שהוא הראשון שייעצר, מנסה להקדים תרופה למכה, להוכיח שהוא מפוחד כמו כולם.
בתוך כל הבלגן אני קולט לפתע שאני בדיוק בכניסה ליישוב צפניהו. צחוק הגורל, או בהתחשב בעובדה שאין שום היבט קומי בסיטואציה - פלאי הגורל.
רצתי טרוף-נשימה לבית של סבא להירגע קמעה. הוא זיהה את סערת הרגשות והתמלא בסקרנות, אבל יותר מאשר סקרן הוא היה רעב. ביקש קודם כל את השקית עם הצ'יפס הלוהט שאני מביא לו תמיד.
"בטח", אמרתי לו בעודי מחפש את השקית השחורה.
היא איננה. שכחתי אותה באוטובוס במושב שלידי, טרייה, מגרה ומעלה עשן.
הנייד שלי מצלצל, זו המשטרה, איזה בושות.
חושיי העסקיים המחודדים זיהו הזדמנות נדירה למינוף אדיר, וגם דרך מקורית להתחמק מהמבוכה.
"בטח שלא מצאתם שקית מעשנת", אני עונה בביטחון מעושה תוך שאני מבין שעד שהחבלן הגיע הצ'יפס התקרר, "הנהג לא תמים בכלל, הוא כנראה הבין שעלו עליו מוקדם מידי והעלים את השקית".
את המשך הסיפור כבר קראתי בעיתון: "נהג ערבי נעצר בחשד שניסה לפוצץ את האוטובוס על נוסעיו", זעקה הכותרת.
בגוף הכתבה נכתב שהנהג הודה במעשיו. בטח שהודה. לקחו אותו לסוויטה מפנקת של השב"כ. התנאים הפסטוראליים השוררים בה והטיפולים האלטרנטיביים המענגים שמקבלים על חשבון הבית, יכולים לגרום לאנשים להודות בכך שהם בנם הבכור והיחיד של השור הבר והלווייתן.
חייכתי בסיפוק, הדיבידנדים שאני עומד לקטוף קרובים מאי פעם.
והנה זה מגיע, מהר מהצפוי. התוכנית עובדת כמו שעון שוויצרי.
עורך דינו של הנהג נוקש בדלת ביתי, הוא מבקש לדבר איתי ביחידות. הוא שוטח בפני את מצוקתו של הלקוח האומלל, שעשוי לבלות את שארית חייו בכלא.
"בתור מי שנסע באופן קבוע עם הנהג העצור, אתה היחידי שיכול לתת עדות אופי בבית המשפט שתזכה אותו מאישומי הסרק", הוא מתחנן.
"אני מסכים", אני אומר והוא מתרגש עד עמקי נשמתו.
"יש לי רק כמה תנאים", התלהבותו מצטננת במעט.
"נו, בוא נשמע", הוא לוקח דף ועט.
אני מושך מידיו את הדף ולוקח עט משלי. "אני מנסח לך את תנאיי, וכדאי מאוד שהלקוח שלך יחתום עליהם".
להלן סעיפי ההסכם:
ואז הנייד של העורך דין צלצל שוב, אני על הקו, יש לי עוד סעיף אחד להוסיף. יש מי שיטען שהוא לא הכרחי, אבל אני חושב שיש בו ערך כפול: בכוחו להזכיר לנהג עת כי ישכח, למה הוא מחויב לי, וגם יש בו לא מעט הומור, ולא אחד כמוני יפספס הזדמנות לשתול סעיף מחויך לחוזה יבש כערבות של סוכות בשעת שריפת החמץ.
הנהג סירב בכל תוקף לחתום על הסעיף החדש, אבל כאשר עורך דינו רענן את זיכרונו באשר לאלטרנטיבה, הוא חתם בלית ברירה על הנוסח הבא:
אני יושב במקומי הקבוע באוטובוס קו 589 מירושלים למודיעין, בדרכי לביקורי השבועי אצל סבא ביישוב 'צפניהו' שנמצא בין לבין.
מתעורר מבולבל מתנומת אוטובוס נעימה, מסובב את ראשי לחלון ומחוויר כסיד. במושב שלידי מונחת שקית שחורה שמיתמר ממנה עשן. אני מצמצם את תנועותיי למינימום הכרחי. כל תזוזה מיותרת עשויה להאיץ את מנגנון ההפעלה.
אני קם בזהירות לכיוון הנהג לעדכן אותו בדחיפות, ואז רואה אותו במראה. הוא נראה כמו האח האכזרי יותר של סינוואר, לא בדיוק דמות אבהית לרוץ לזרועותיה בעת מצוקה מעין זו.
אני מכיר את הנהג הזה לא מהיום, מחבל שטרם מימש את מחבלותו, אבל זו סטטיסטיקה שעשויה להשתנות בעוד שלוש, שתיים, אחת....
הרוע מתפרץ תמיד מעיניו של המוסלמי שעל ההגה. הוא תמיד מסרב להוריד אותי בתחנה שבכניסה לכפר צפניהו. בעודו מקשיב ל'קול פלסטין מיוזיק' הוא טוען בנחרצות שאין שם תחנה, אני יודע בוודאות שיש, אבל לא נותר לי אלא ללכת ברגל 42 דקות מתחנה מרוחקת עד לבית סבא.
אין ספק, זה הנהג שכל אחד מאתנו היה רוצה להיות בידיו בסיטואציה אפוקליפטית שכזו.
אני נתקף חרדה איומה, מתחיל לתרגל נשימות שלמדתי אצל הפסיכולוג.
שאיפה בת שלוש שניות דרך האף, ושחרור איטי דרך הפה. ושוב שאיפה נינוחה דרך האף, ושאגת קרב אימתנית מתפרצת מפי: "רבותייי, מטען מתפוצץ פה עוד רגע".
אנדרלמוסיה מוחלטת. הנוסעים רצים לכל עבר, מנתצים חלונות, פורצים דלתות.
הנהג מזנק אף הוא ממקומו, מצלצל מבועת למשטרה. הוא יודע שהוא הראשון שייעצר, מנסה להקדים תרופה למכה, להוכיח שהוא מפוחד כמו כולם.
בתוך כל הבלגן אני קולט לפתע שאני בדיוק בכניסה ליישוב צפניהו. צחוק הגורל, או בהתחשב בעובדה שאין שום היבט קומי בסיטואציה - פלאי הגורל.
רצתי טרוף-נשימה לבית של סבא להירגע קמעה. הוא זיהה את סערת הרגשות והתמלא בסקרנות, אבל יותר מאשר סקרן הוא היה רעב. ביקש קודם כל את השקית עם הצ'יפס הלוהט שאני מביא לו תמיד.
"בטח", אמרתי לו בעודי מחפש את השקית השחורה.
היא איננה. שכחתי אותה באוטובוס במושב שלידי, טרייה, מגרה ומעלה עשן.
הנייד שלי מצלצל, זו המשטרה, איזה בושות.
חושיי העסקיים המחודדים זיהו הזדמנות נדירה למינוף אדיר, וגם דרך מקורית להתחמק מהמבוכה.
"בטח שלא מצאתם שקית מעשנת", אני עונה בביטחון מעושה תוך שאני מבין שעד שהחבלן הגיע הצ'יפס התקרר, "הנהג לא תמים בכלל, הוא כנראה הבין שעלו עליו מוקדם מידי והעלים את השקית".
את המשך הסיפור כבר קראתי בעיתון: "נהג ערבי נעצר בחשד שניסה לפוצץ את האוטובוס על נוסעיו", זעקה הכותרת.
בגוף הכתבה נכתב שהנהג הודה במעשיו. בטח שהודה. לקחו אותו לסוויטה מפנקת של השב"כ. התנאים הפסטוראליים השוררים בה והטיפולים האלטרנטיביים המענגים שמקבלים על חשבון הבית, יכולים לגרום לאנשים להודות בכך שהם בנם הבכור והיחיד של השור הבר והלווייתן.
חייכתי בסיפוק, הדיבידנדים שאני עומד לקטוף קרובים מאי פעם.
והנה זה מגיע, מהר מהצפוי. התוכנית עובדת כמו שעון שוויצרי.
עורך דינו של הנהג נוקש בדלת ביתי, הוא מבקש לדבר איתי ביחידות. הוא שוטח בפני את מצוקתו של הלקוח האומלל, שעשוי לבלות את שארית חייו בכלא.
"בתור מי שנסע באופן קבוע עם הנהג העצור, אתה היחידי שיכול לתת עדות אופי בבית המשפט שתזכה אותו מאישומי הסרק", הוא מתחנן.
"אני מסכים", אני אומר והוא מתרגש עד עמקי נשמתו.
"יש לי רק כמה תנאים", התלהבותו מצטננת במעט.
"נו, בוא נשמע", הוא לוקח דף ועט.
אני מושך מידיו את הדף ולוקח עט משלי. "אני מנסח לך את תנאיי, וכדאי מאוד שהלקוח שלך יחתום עליהם".
להלן סעיפי ההסכם:
- הנהג יוריד אותי בפתח דירתו של סבא
- יבוא לאסוף אותי חזרה לביתי ברכבו הפרטי כעבור שלוש שעות
- את 'קול פלסטין מיוזיק' יחליפו מעתה השירים הבאים: 'מנוחה ושמחה' של ויז'ניץ, 'טל' של יוסלה רוזנבלט, 'שומרי' של בעלזא וכן הלאה
- על הנהג לגלח את זקנו, או לחילופין לגדל שפם. נוכחות של זקן ללא שפם מפחידה אותי מאוד
ואז הנייד של העורך דין צלצל שוב, אני על הקו, יש לי עוד סעיף אחד להוסיף. יש מי שיטען שהוא לא הכרחי, אבל אני חושב שיש בו ערך כפול: בכוחו להזכיר לנהג עת כי ישכח, למה הוא מחויב לי, וגם יש בו לא מעט הומור, ולא אחד כמוני יפספס הזדמנות לשתול סעיף מחויך לחוזה יבש כערבות של סוכות בשעת שריפת החמץ.
הנהג סירב בכל תוקף לחתום על הסעיף החדש, אבל כאשר עורך דינו רענן את זיכרונו באשר לאלטרנטיבה, הוא חתם בלית ברירה על הנוסח הבא:
- הנהג מתחייב שבכל נסיעה עתידית של הנוסע לסביו, כבר יחכה במושב לצדו שקית צ'יפס לוהטת ומעלה עשן, בדיוק כמו שסבא אוהב.
