שאלות מעניינות, כל הכבוד על פתיחת הנושא. מעורר מחשבה. כותבת את דעתי, ייתכן שעוד שנה יהיו לי תשובות שונות ממה שאני כותבת עכשיו...
אמן בשבילי אדם בעל נפש רחבה, שמתבונן על דברים במבט קצת אחר, שם לב לדקויות, בעל מחשבה עמוקה ושונה וחיבור לעצמו ולמתרחש סביבו, שמדבר בשפה נוספת.
המיוחדות שלו זה לדעתי יכולת התבוננות, הקשבה, חידוש, הסקה והבעה של מה שראה/חווה לאיזה תוצר. (חזותי/מוזיקלי לא משנה המדיום)
חסרונות- לא קל להיות אמן. לא תמיד מבינים את השפה שלך, לא תמיד אתה מצליח לבטא את עצמך, לפעמים אמנים חווים דברים בצורה יותר חזקה, ולא תמיד האמנות נותנת נוחם. לפעמים מתנגדים למה שאתה יוצר והאמן צריך להיות חזק מאחורי היצירה שלו...
יתרונות- יכולות להביע את עצמך, לייצר אמירה, לרגש מישהו, לתת לצופה מפגש מול עצמו באמצעות היצירה, לחבר בין אנשים, להשפיע.
היחס של האמן לחברה- זה נראה לי אינדיווידואל לכל אמן. יש כאלה שמחוברים לחברה ויש שפחות. בעיניי אמן טוב הוא אמן שמחובר לסביבה.
היחס של החברה לאמן- תלוי איפה. אבל לרוב חוסר הבנה, הרגשה לא נעימה כזו של מה הוא רצה לומר פה, זלזול ("מה זה הקישקוש הזה") מחשבה שהוא משועמם, שאין לו מה לעשות בחיים, יש מקומות שאמן הוא אדם מוערך קצת בהגזמה
הצורך של האמן מול החברה- אדם יוצר, חלק מהעניין הוא להציג את העבודה ושזה יגע/ישפיע במישהו, כלומר הצופה הוא תנאי לקיום יצירה. הוא משלים אותה. לאמן יש צורך בחברה. גם אם יזרקו עליו עגבניות
הכרה במעשה היצירה כמשהו שווה נותנת כח ליוצר, כמו כל אדם שעושה משהו ורוצה לקבל עליו פידבק, אבל היא לא הכרחית.
הצורך של האמן זה מרחב, פניות נפשית, וכן, גם כסף. אם זה בשביל ציוד, ואם זה בשביל שיהיה לו מה לאכול בשביל לשיוכל ליצור בנחת, או כסף לבייביסיטר שמישהו ישמור על הילדים...
סטיגמות יש בלי סוף.אמנות שייכת רק לעשירים, לאנשי רוח מחברה גבוהה. לחילונים שמאלנים תל אביבים שמה לי ולהם, לאנשים שאין להם מה לעשות עם הכסף שלהם, האמנות לא ניתנת להבנה. זה סתם שטויות. כל ילד יכול לעשות את זה. אפילו האמן בעצמו לא ידע מה הוא רוצה לומר. בטח הוא פסיכופט/חולה נפש, מי לימד אותו אמנות? מה אמנות בזה?
האם הן מוצדקות? תלוי. הצרכן צריך להיות ביקרותי, לשאול שאלות, וגם האמן צריך לעשות עבודה טובה... יש שפה לאמנות, ויש כללים ויש דרכים להביע, ולפעמים צריך ללמוד בשביל להבין. ולפעמים זה באמת קשה. ולפעמים באמת יש יצירות שאין בהם כלום וחבל על החומר מהם נוצרו...
האמן החרדי לא חדש בזירה, אבל לאט לאט מקבל מקום והכרה בחברה.
אני רואה שינוי ופתיחות ורצון גם ליצור וגם לראות אמנות טובה שלא מתפשרת על ערכים.
כחברה יש בנו משהו מאוד תכליתי, פונקציונאלי והישרדותי שרואה באמנות כמותרות, כמשהו חדש שלא יודעים איך לאכול אותו, האם יתאים לערכים שלנו? מה הגבולות? כך שיש הססנות, אבל לאט לאט זה משתנה..
אני חושבת שחשוב שיהיה ברור בתודעה שהאמנות זה כלי ולא מטרה, כלי לביטוי אישי, לחיבור לעצמי וממילא גם לאלוקים. (ולא שאמן חרדי בהכרח יוצר אמנות דתית, כן? אבל התפיסה והערכים שעומדים מאחוריו באים לידי ביטוי בכל נושא שיבחר לעסוק) ואם באים בגישה ובערכים כאלה ליצירה זה מקבל משמעות מאוד שונה מתפיסת האמנות בעולם הכללי.
כל הכבוד למי ששרד לקרוא עד פה
חפרתי דיי
רחלי
הנושאים החמים
