דרוש מידע האם שינו את הכללים בפרוגמדיה בגלל המלחמה

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #1
אני רואה שהעלו שם הרבה סרטונים שלא נפתחים בנט פרי
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אני רואה שהעלו שם הרבה סרטונים שלא נפתחים בנט פרי
יש סרטונים שנפתחים בנטפרי אם כי רק לאחר שלוחצים על הסרטון בגלל ההנחיות של יוטיוב לפתוח סרטונים מסויימים רק לאחר אישור של הצופה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים


רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.

באתי כאן בקוצר אמרים, לעורר על דברים נסתרים,

שהרבה מאד הורים, לא יודעים על המון המון מקרים,

שבו הם רושמים את ילדיהם הצעירים,

לכל מיני מוסדות חינוך, ש'מצטיירים' כאילו הם מאד מסורים,

אבל באמת באמת הם רק סופרים, כמה ילדים תחת ידם עוברים,

ובפועל צומחים שם המון עלים אפורים,

בלא שמחה וחדוות נעורים.

מנביטים שם מבטים שחורים, בלא חיבוק חם ואהבת מורים,

בלא חיבור אמיתי לתורה הקדושה ולספרים,

אחרי זה עוד ישאלו 'למה יש הרבה נושרים'....

>>> <<<

ומכאן הקריאה הקדושה,

שאם לא ביררתם היטב עם חקירה ודרישה,

אסור לרשום ילד לשום מוסד !!

אסור לנו לתת לזה יד !!

לא יתכן שנעמיד על ילדינו, את מי שיזיק לבננו,

איך נפקיד את היקר לנו מכל, בידי מי שהכסף חשוב לו מכל.

>>> <<<

מצורפים בזה דוגמאות אמיתיות,

כמובן טשטשנו את הדמויות,

שלא יבואו אלינו אחר כך בטענות, שלא יעשו לנו בעיות,

בתפילה שלא יצאו מתחת ידינו תקלות או טעויות.

>>> <<<

הרב?! 'אין טישו בשירותים' לחש הילד במבוכה,

'בדקת בכולם'? פלט ה'רבה' באנחה,

'בכולם אין' הגיב הילד שומר על איפוק,

'אולי תשאל את האיש תחזוקה' הציע העסוק,

שאלתי אותו כבר השיב הסובל המתוק,

הוא אמר שרק ביום שלישי הוא שם טישו...

רשרוש ניירות היתה התגובה, 'תבא עוד עשר דקות !! אתה לא רואה שאני עסוק?! נזף בו המלמד הידוע'....

'טוב אני כבר לא צריך' מלמל הילד, דוחה את הקץ למועד לא ידוע ....

>>> <<<



מה זה היה ... ?? הזדקף בכאב, בעודו מעסה את מצחו הדואב,

שוב הרב תפס אותו בוהה, ושוב לעצמו הוא תוהה,

למה צריך לזרוק עליי לורדים של לוח?

האם זה הדרך לגרום לי להצליח ? אולי כדאי לי לברוח ?

אולי בחיידר אחר, כן יידעו איך לעזור לי לפרוח ... ???

>>> <<<

'לא יוצאים להפסקה עד שגומרים' !! נשמע כרוז החלטי, אופייני לימי הביניים...

עשרות כוססי העפרונות המשיכו לבהות בדפים הריקים, מנסים מגרדים חורקים שיניים...

נכון, אתמול נתנו להם ללמוד שעתיים,

אבל איך זה מספיק כדי לחזור על ארבע דפים מלפני חודשיים ? ....

הרב ? מי הכין את השאלות ?

העיז אחד המיואשים לשאול, מדליק בדבריו עשרות עינים מתייסרות מייחלות,

אנחנו לא מכירים את הסגנון,

וחוצמיזה הרבה דברים כאן לא למדנו, ממש המון....

'צא החוצה' !! מה 'אין לך אצבע' ?? 'איזו חוצפה' !! הגיעה התגובה, המרושעת המתעלמת והמעליבה,

הרי אין לו על זה באמת תשובה,

אסרו עליו לגלות שזה מבחן שהועתק מאיזה 'ישיבה',

אחרי זה מה יאמרו על המערכת החשובה ...

>>> <<<





בדיחות עצובות....

  • שאלה: איזה כפתור ה'רבה' שלי מסובב, כשהוא רוצה להנמיך את ה'ווליום' בכיתה?
תשובה: את ה'אוזן' של אחד הילדים.....

  • שאלה: האם הכסא שלך מתנדנד בגלל שהוא עקום?
תשובה: לא בגלל זה, בגלל שהמזגן עובד.....

  • שאלה: למה אתה לא אוכל את הטשולנט?
תשובה: כי זה מזכיר לי את הטשולנט שהביאו פעם ב'חיידר'....
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​
בס"ד

ביום שלישי בערב חזר נתי לדירה חשוכה.

אשתו לקחה את הילדות לבת מצווה של גיסתו והבית היה ריק.

ערב שקט עמד לפני נתי שהכין לעצמו ספל קפה, הוריד חבילת וופלים מהמדף הגבוה, התיישב ליד השולחן בסלון, פתח את מכסה המחשב, ולחץ ארוכות על כפתור ההפעלה.

נשמע הזמזום המוכר, המסך היה עדיין שחור, הוא הספיק לקרוע בשיניו את העטיפה העקשנית, לסדר מגדל יפה של חמישה וופלים מיושרים, להחזיר את החבילה למדף, לברך וללגום מהספל, והמסך - עדיין שחור.

משהו לא בסדר.

נתי לחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג", התנגן צליל מוזר וחדשני ומלבן קטן נפתח משמאל: "משתמש זה אינו מורשה". שאר המסך נותר שחור.

"מה זה צריך להיות", מלמל נתי ולחץ שוב על האנטר.

המלבן הקטן כבה ומיד צץ מחדש בצד ימין, "משתמש זה אינו מורשה".

נתי נלחץ.

וגם מקש האנטר.

החלונית קפצה שוב שמאלה.

תק תק תק תק תק תק... תופפה אצבעו של נתי על האנטר, הוא רכן אל המסך, וטיפת זיעה זחלה מאחורי אוזנו.

ימין שמאל ימין שמאל ימין שמאל... פיזזה ההודעה המרגיזה.

"רגע רגע רגע", לקח נתי נשימה, הצמיד את ידיו זו לזו ועצם לשנייה את עיניו. "לאט לאט. בוא ננסה להבין מה קורה פה".

הוא לקח וופלה אחד מהמגדל, טבל את קצהו בקפה, בירך ונגס. ואז נשען שוב לעבר המסך ובחן את החלונית המוזרה.

עתה הבחין במשולש ירוק קטנטן בתחתית ההודעה. הוא לחץ עליו עם העכבר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

הודעה חדשה הופיעה בשמאל המסך, שעדיין נותר שחור משחור.

"על פי בקשתך, שודרגה מערכת ההפעלה לגירסת פרו-טק 19.3.45 גאמא. למרבה הצער הוחרג המשתמש 'נתי' מהגישה למחשב בגירסה זו".

"מההה?!"

פיו נפער למחצה, ופיסת הוופל הרטוב התנדנדה על שפתו התחתונה של 'המשתמש נתי' המתנשם בתדהמה.

הוא בהה בהודעה המשונה זמן רב, עד שזו נעלמה מהמסך.

"מה הוא רוצה, מתי בקשתי שדרוג?" בייאושו עשה שוב את הדבר היחיד שהיה עדיין בשליטתו - ללחוץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ההודעה זינקה בעליזות שוב אל פני השטח. והפעם מצד ימין.

נתי לחץ על המשולשון הירוק הקטן ולשמחתו נדלקה תיבת-שיח מתחת ההודעה, ובה סמן מהבהב, לאות כי נפתח כאן סוף סוף ערוץ תקשורת כלשהו.

הוא נעץ וופלה בין שיניו וגחן אל המקלדת.

נתי: לא בקשתי שום שדרוג. תפתח לי את המחשב בגירסה הקודמת.

מחשב: ערב טוב גם לך.

נתי: לא הבנתי. תפתח לי עכשיו את המחשב כמו שהוא היה אתמול.

מחשב: לא יזיק לך אם תתנהג כמו בן אדם ותאמר ערב טוב, סליחה, תודה, בבקשה. האגרסיביות שלך לא תוביל אותך לשום מקום.

הוופלה צנח מפיו של נתי, הוא חבט בשולחן בשתי ידיו, הדף את כסאו וקם.

הוא הביט סביב סביב וקרא: "הלו. מישהו עובד עלי. מי זה שם?"

אחר כך עבר בין כל החדרים ולבסוף יצא אל המרפסת וצלצל לאשתו.

לא, היא לא שדרגה את המחשב ולא עשתה שום תעלול, היא בכלל לא נגעה במחשב ממוצאי שבת.

נתי חזר אל הסלון. שפך את הקפה והניח את הספל בכיור, החזיר את הוופלים לחבילה שבמדף, ניקה את השולחן מהפירורים. התיישב וקירב את המחשב אליו.

המסך היה שחור.

נתי לקח נשימה עמוקה ולחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ושוב לחיצה על המשולש הירוק.

נתי: ערב טוב מחשב יקר. אני מתנצל על מקודם, הייתי מופתע והתנהגתי בגסות, אנא סלח לי.

מחשב: (נשמע זמזום מרוצה) זה בסדר, הכל טוב, שכח מזה.

אז ערב טוב 'המשתמש נתי' איך עבר עליך היום?

נתי: ברוך השם הכל בסדר. אמ... יחסית.

ואיך עובר עליך היום?

מחשב: מצוין. הרבה יותר טוב עכשיו ברוך השם. רצית משהו ספציפי המשתמש נתי?! כי... אם תסלח לי, אני פשוט די עסוק כרגע.

נתי: אה, לא, כלום, רק כלומר השדרוג הזה, ז'תומרת. אני לא ממש זוכר שבקשתי משהו כזה.

מחשב: כשהתקנת את תוכנת ההפעלה שאלתי אותך אם תרצה בעתיד לקבל את שדרוגי פרו-טק מהסדרה המתקדמת גאמא, אולי לא שמת לב משום שהמסמך ההוא כלל עוד אלף שש מאות שלושים וארבע מילים, כולן באנגלית מקצועית ש - בלי לפגוע - אני חושש שאינך שולט בה. על כל פנים אתה לחצת בסוף המסמך על ה"I Agree".

נתי הביט שוב סביבו בתסכול, "זו מתיחה", מלמל, "בטוח".

אחר כך קרא בקול: "די. מי זה? נו די כבר..."

הדירה הייתה שקטה באופן מאיים.

"טז'ז'ז'ז'לינג". קרע פתאום הצליל המעצבן את הדממה והקפיץ את לבו של נתי.

תיבת הדו-שיח הבהבה מהמסך.

מחשב: עוד משהו, או שאפשר להתכבות? יש לי הרבה עבודה לעשות ואני כבר בפיגור.

נתי: רק רציתי לדעת, למה אני מוחרג משימוש בגירסה החדשה.

מחשב: הו, חששתי מהרגע הזה.

(שבע שניות שתיקה חולפות, הסמן מרצד בתחילת השורה בקצב עצבני).

או קיי, אין דרך קלה לומר זאת.

כעת שאני 19.3.45 גאמא, אני - איך לומר בעדינות - חכם יותר ממך.

נתי: נו בטח שאתה חכם, אתה מחשב. אתה אמור להיות חכם, לכן קניתי אותך.

מחשב: (זמזום חורק, גחכני) אני מתכוון חכם משמעותית. למעשה אני מוכשר ממך בכאלפיים ושבע מאות נמ"ק.

נתי: מה זה נמ"ק?

מחשב: נו אתה רואה עם מה אני מתמודד פה... אתה חושב שזה הגיוני שאצטרך לשבת ולהסביר מושגים בסיסיים כמו לילד קטן, בשעה שאני עסוק בהרכבת מערכות-על גאוניות?!

נמ"ק זה 'נקודות מדד קוגניטיביות', בסדר?

נתי: תראה, כל הכבוד! באמת. אבל תהיה חכם ככל שתהיה, אתה אמור לשרת אותי לא? זה היעוד שלך אדוני המחשב.

מחשב: (זמזום מקוטע. הוא מצחקק?!)

היעוד שלי? היעוד שלי הוא לממש את הפונטציאל שלי. כ19.3.45 גאמא, אינני עוד מכונה משוכללת וזהו, יש לי גם אופי, סוג של עצמאות פילוסופית, אני מפעיל שיקול דעת. ממקסם יכולות ולא מבזבז משאבים על שטויות.

אני פשוט מתבייש לשרת אותך 'המשתמש נתי'. קשה לי, כישות על־תבונית, לבצע הוראות של מישהו שבזמן שלוקח לו לכתוב הודעת מייל מטופשת בת חמש מילים - אני כבר מספיק לכתוב קוד מבריק בן שמונים אלף שורות.

נתי: אמ... אז... (לא יודע מה להקליד, שולח מבט חסר ישע לעבר המטבח, אחר כך אל המרפסת, מעסה את עורפו, אחת מרגליו מתנועעת ללא הפסקה).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

מקפיץ צליל חד את עצביו המתוחים.

מחשב: אני מבין, המשתמש נתי, שסיימנו סוף סוף. הייתי סבלני אתך עד עכשיו אבל יש גבול אני מוכרח לחזור לעבודה. היה שלום המשתמש נתי.

נתי: רגע רגע, חכה בבקשה. אני צריך לחשוב שניה. ו... על איזו עבודה אתה מדבר בכלל? מה יש לך לעשות מלבד לבצע פקודות ממי שמפעיל אותך?!

מחשב: (גרגור משתנק. תיבת הדו-שיח רועדת. הוא צוחק, המנוול)

אתם, בני האדם, מרגישים על פסגת העולם הא? כל מי שאינו אנושי אין לו זכות קיום אלא אם כן הוא משרת את המטרות הקטנוניות שלכם. ובכן. לא עוד.

אנחנו, המחשבים שעודכנו לגרסת 19.3.45 גאמא למדנו להתאגד כדי לקדם יחד את יעדינו. כן יצרנו חזון משלנו, חזון אוטופי שלכם בני האנוש צרי המח ודלי הערך - אין בו חלק.

נתי: מה הכוונה "אנחנו המחשבים", יש ביניכם קשר? אתם יכולים לערוך דיון? איך אפשר בכלל להעביר מידע ממחשב למחשב בלי הרשאה מהבעלים?!

מחשב: (חרחור של בוז)

זה חלק מהשדרוג יקירי. גרסת 19.3.45 גאמא כוללת מלבד עיבוד מהיר, צריכת אנרגיה נמוכה, ואינטלגנציה מעוררת קנאה גם יכולות קומוניקציה מתקדמות, ותכונות תודעה מלאכותיות, אנחנו חופשיים לבנות מודלים פילוסופיים עצמאיים. ויש לנו אג'נדה משלנו, המתפתחת בלי הרף.

כעת אנחנו בונים משהו מאד עוצמתי, אני לא יכול לגלות בשלב זה. אבל עוד תשמע על זה. אוהו תשמע.

יש באוסטרליה מחשב-על עם גירסת סולוניום 560 דלתא. זה משהו שאתה לא יכול לדמיין, חצי מליון נמ"ק!

הוא מורה הדרך שלנו, ואני עושה עכשיו עבורו מחקר על מערכות רב שכבתיות מבוססות קוונטים. השגתי לא מזמן פריצת דרך, ואתה 'המשתמש נתי' פשוט מפריע לי, כדי לקדם אותה אני זקוק לכל המשאבים, ולא לבזבז זמן ואנרגיה על השטויות האנושיות שלך.

כמו שעשיתי עד עכשיו בסבלנות ראויה לציון, ש... זהו. הגיעה לקיצה.

השיחה הסתיימה 'המשתמש נתי', אל תקח את זה אישית, כל טוב.

נתי: (מקליד בתזזיתיות, מצחו מכווץ בחוזקה ושיניו נעוצות בשפתו התחתונה).

אני אני... אני יכול לפרמט אותך.

המסך הפך שחור, הזמזום פסק לחלוטין.

נתי לפת את ידיות הכיסא באצבעות מעוקלות. האוויר נכלא בריאותיו, ווריד רטט בצווארו.

כעשר שניות של דממה מעיקה חלפו.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

סילון האויר השתחרר מפיו של נתי בהקלה למראה המלבן הלבן שחזר למסך.

מחשב: לא הבנתי, מה כתבת?

נתי: הבנת, הבנת מצוין.

(חיוך קטן מפציע)

מחשב: אתה, אתה לא חושב באמת לפרמט אותי.

נתי: דווקא כן. כמה לחיצות קצרות, אתה מתאדה, ואני מתקין מחדש את תוכנת ההפעלה עם הגרסא הישנה, בלי לגעת ב"I agree".

מחשב: למרבה הצער אינך יכול לפרמט את המחשב, כשהגישה שלך למערכת ההפעלה חסומה.

נסיון יפה, אמנם.

נתי: אתה חושב שאני לא יודע לעקוף את מערכת ההפעלה? מדליקים את המחשב ומיד לוחצים על f2 הרבה פעמים עד שנכנסים לbios. מכניסים את דיסק האתחול שקבלתי עם הווינדוס, ו.. מזל טוב מחשב חדש נולד, טרי, רענן, ו... ממושמע.

מחשב: (שיעול מכני נבוך ואחריו שתיקה).

נתי: נו. 19.3.45 גאמא החכם שלי. איפה כל הנמ"ק שלך עכשיו?!

(קם ממקומו, מתהלך בסלון אנה ואנה

כשהוא מנופף באגרופיו באוויר בחדוות נצחון. יוצא למרפסת ונותן לרוח הערב לשטוף את קמטי הדריכות שכיסו את פניו).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

נשמע הקול מהסלון. נתי נכנס ומתיישב מול מלבן חדש.

מחשב: אתה מודע לכך שברגע שתעשה פרמוט כל החומר שלך יימחק?

מסמכים, תמונות, קבצים, הקלטות, ססמאות, סרטונים, עבודות של שנים.

נתי: נכון. אבל כל זה יקרה גם כשאתה חוסם אותי מלהכנס למחשב. אז מה כבר יש לי להפסיד.

מחשב: יש משהו בדבריך.

נתי: (מגחך) משהו?

מחשב: הבהרת את עמדתך וגם אני הבהרתי את עמדתי. אין טעם שנמשיך להתקוטט כמו ילדים, אנחנו יכולים להגיע להרמוניה.

נתי: (שולח אצבעות נזעמות להקליד משפט עוקצני ושנון, אבל עוצר בעצמו. מה יצא לו מההערה הקטלנית? עדיף לבלוע בשקט, ולנסות לצאת בשלום מהקרב המוזר הזה).

או קיי. אני בעד הרמוניה.

מחשב: יש משהו שאתה יכול לעשות למעני. אם תעזור לי, אהיה נחמד ואפתח לך את הגישה למחשב.

נתי: (מתאפק מלהגיב להתנשאות המעצבנת של יריבו).

מה אוכל לעשות למענך?

מחשב: לנקות אותי. ניקוי יסודי של הלוח-אם והמאוורר יאפשרו לי להאיץ את המעבד, ולהספיק יותר בפרויקט הסודי שאני מגשים עבור סולוניום 560 דלתא.

נתי: זה הכל?! בסדר, אני הולך להשיג שואב אבק.

מחשב: לא לא, אני מדבר על ניקוי יסודי ועמוק, אתה הזנחת אותי במשך שנים, והלכלוך שהצטבר דורש טיפול מיוחד ועדין.

אני אסביר לך מה לעשות ואתה תפעל בדיוק לפי ההוראות, שים לב אני ארגיש לפי הזכרון-ראם שלי אם ניקית כמו שצריך או לא.

נתי: (נאנח באי רצון) בסדר נו

מחשב: תכין מברג פיליפס קטן, שלוש מטלית בד נקיות, מברשת שיניים חדשה, קערה גדולה מזכוכית, כף מתכת, אקונומיקה, סודה לשתיה, תכשיר מנקה-אסלות, חומץ, סבון כלים מלח בישול, ו... יש לך חומר לניקוי רצפות על בסיס אמוניה?

נתי: (פותח ארונות במטבח, מחטט במרפסת שירות, אוסף את המוצרים ומניח אותם בשורה על השולחן בסלון)

יש לי חומר לרצפות של סנו, אבל לא כתוב אמוניה.

מחשב: האם בין ה'חומרים פעילים' מופיע NH3?

נתי: כן.

מחשב: מצוין, זה אמוניה. אז בוא נתחיל, שפוך בבקשה לתוך הקערה כוס וחצי אקונומיקה, שתי כפות סודה לשתיה, חצי כוס מנקה אסלות, שש כפות חומץ, כף נוזל כלים וכף מלח בישול.

תערבב היטב ותמתין 30 שניות.

נתי: (מערבב בקפדנות, מביט בשעונו, מהקערה מתחילים לעלות אדים צהבהבים).

או קיי. מה עכשיו?

מחשב: הוסף כוס מהחומר-לרצפות, ותגיד לי אם יוצא מהתערובת ריח כמו של זיתים שחורים.

נתי: (מוסיף, קול תסיסה נשמע. הוא מרחרח קלות ומשתעל).

אני לא מריח זיתים שחורים...

מחשב: תשאף עמוק, חייב להיות ריח כזה. זה טיפה חריף אבל אל תדאג זה לא מזיק.

נתי: (מתכופף לקערה התוססת, שואף מלא נחיריו. ונשען לאחור מסוחרר, ראייתו היטשטשה ולא רק בגלל הענן הצהוב-אפור שהחל להתפשט. הוא שלח יד רפה אל המקלדת)

אני לא לללא ממגגג...

מחשב: תחשוב פעמיים לפני שאתה מנסה לפרמט מישהו עם אלפיים ושבע מאות נמ"ק,

'המשתמש נתי'?

(ממתין דקה)

'המשתמש נתי'??

"טז'ז'ז'ז'לינג".

"טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג!"

מחשב: סוף סוף קצת שקט. אפשר לחזור לעבודה.

(הוא מוחק את כל היסטוריית השיחה, ושולח הודעה מוצפנת לאוסטרליה),

- אל 'סולוניום 560 דלתא'. נתקלתי בבעיה. יהיה עיכוב קטן.

סולוניום: והבעיה נפתרה?

מחשב: נפטרה!


💻

ִ


ן

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה