הנושאים החמים
- פותח הנושא LED
- פורסם בתאריך
פוסטים חדשים שאולי לא קראת....
302 תגובות
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
rhon.co.il
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
- בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
- גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
- תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
- כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
כשרות – השקעות Rהון
rhon.co.il
2K תגובות
אשכולות דומים
הרב @פנחס ע כתב כאן פוסט מטלטל עם רעיון מהפכני. וביקש לפרסם מעל כל במה. פרוג זו הבמה מספר 1 של הציבור החרדי. ולכן מתפרסם כאן. חשוב שתביעו דעתכם ושתפו ברעיונות לתופעה הכאובה. מה הפתרון, האם מה שהוא כתב בפוסט ישים, האם אתם מכירים ישיבות ייעודיות לגרושים וכו' וכו'.
"בדפים הבאים נדון על בעיה שמשום מה מושתקת, ושמא בכוונה... וכפי שנבאר אי"ה בהמשך. מה שבעיה זו מושתקת ודאי אין זה בגלל שבעיה זו אינה משמעותית. אדרבה, רבים חללים הפילה. אמנם לא נעים להיות זה שמציף את הנושא, ובכל אופן חייבים שמישהו ירים את הכפפה.
נשתדל ככל האפשר שלא ללכת סחור סחור ולתמצת במילים, יודגש מראש כי את הבעיה אנחנו נציג ככל יכולתנו, וגם נציע פתרון. אמנם הדברים, הבעיה וכל שכן הפתרון אינם "תורה מסיני" ונשמח לקבל הערות והארות.
ובכן, לא אחד ולא שנים נחשפו למצב דורנו בו פעמים רבות, רבות מדי, הנישואין עולים על שרטון.
אין כאן המקום ואין זה הנושא מדוע מתרחשת תופעה כאובה זו, וכבר ספדו מספיק ספדנים על דור העקבתא דמשיחא ועל שלל תחלואיו. ובכל אופן המצב הינו מדאיב ונוגע ללב. לראות בחורים שעודם גלוחי סנטר, במיטב מחלצות, בשנות הבחרות והשיא, שעדיים היה לגדול, שכל רבותיהם בישיבה צפו להם עתיד מזהיר, אך מסובב הסיבות בחר להם מסלול שונה. ייתכן אפילו שדבר זה אירע באשמתם, שלא השכילו להבין היטב את מהות הליך הנישואין אליו הם צועדים, ולא קלטו מה טומנת בחובם התחייבותם תחת החופה "ואנא.. איזון... ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין" ואת שאר חובותיהם כלפי האשה. ופעמים רבות הגם שידעו היטב והתכוננו בכל לב ונפש לקראת השלב המכריע בחייהם, קורית תקלה המכוונת משמים והשידוך מתפוצץ. וכאן זה רק מתחיל...
בשלב זה הינם נכנסים למערבולת אינסופית. תהליך הגט עצמו הינו מורכב עד מאוד, לא תמיד האשה מתרצה ללכת כפי שבאה, פעמים רבות דרישותיה הם מעל ומעבר לשורת הדין ואכמ"ל, ובמיוחד שלא זה הנושא, רק לצורך ציוריות המצב נציג אותו בפן הכי אומלל.
והנה לאחר שבס"ד סוף סוף הצליח החתן לסיים את ההליך ולהשתחרר מעגינותו לעיתים הוא נכנס לפרק האיש מקדש שלב ב', ולפעמים הוא נזקק להתאוששות ארוכה. לא אחת הוא חושש ליפול שנית למצב בו היה, וחששו מסחרחרה נוספת שכזו מעפיל על רצונו הכן להקים בית נאמן בישראל, ולבנות משכן לה' בתחתונים.
ולמעשה ישנם בינינו הרבה אברכים צעירים שלא מוצאים את מקומם.
לחזור לישיבה אינם יכולים, אם בגלל "מה יאמרו" ואי הנעימות, ובעיקר בגלל תקנת אביר הרועים מרנא הגר"ח (כך ע"פ השמועה) שתיקן בועד הישיבות לפני רבות בשנים שלא ילמדו בישיבות כאלו שנישאו בעבר. וגם אם אין זאת מתקנתו, המציאות היא שראשי הישיבות מסרבים, ובצדק, לקבל בחזרה את הבוגרים שכבר נישאו בעבר, בחורים אינם צריכים להיות שותפים לשיח על בעיות של גרושים, ולא של נשואים, הלב שלהם חלש בשביל זה.
ובמצב כזה הגרוש צריך ללכת ללמוד בכולל אברכים. אמנם, גם בכולל יש לו אי נעימות רבה, אבל יש פיצוי בדמות המלגה הזעומה, שהוא נזקק לה נואשות בכדי לכסות את שכירות החדרון הטחוב בו הוא מתגורר (במקרים רבים ההורים אינם מעוניינים להחזיר הביתה בן גרוש, מחמת שהדבר מהווה עליהם מעמסה נפשית ופיזית) ולשלם את חובות העבר, ובמקרה שהוא גם מחויב לשלם מזונות המצב מורכב עוד יותר... ובגלל כל האמור ישנה עדיפות לאברך היקר והמסכן ללכת לכולל למרות שגם מקום זה אינו מקום טבעי ונוח עבורו, ואינו מהווה לו חממה לגדול בתורה ויראת שמיים.
דא עקא, שמסגרת כולל אינה מכסה ג' סדרים, וק"ו שאינה מכסה את בין הסדרים והלילות. והלב נכמר על אותו בחור צעיר שמוטל כעת במצב נואש כזה, ללא חְברה וללא אשה. בדרך כלל אם יש ילד, הילד נשאר אצל אימו (מסיבות מובנות) וגם עם הצער הזה הגרוש נאלץ להתמודד. מסגרת כולל לא בונה אישיות, ומאידך אין לגרוש שום זירה בה הוא יגדל, אין לו מי שידחוף אותו לכיוון הנכון.
נכון, ההורים פעמים רבות מחזירים הביתה, ומארחים בחיבה, מספקים ארוחות חמות, ולפעמים גם מכסים לו את החובות, אבל זה לא זה. הורים אינם חְברה, ועוד יותר אינם אשה. הורים זה לא כותל מערבי שאפשר לשפוך אליו את הלב, והבן לא תמיד יכול למצוא בכך את כל נחמתו. ובכל אופן ברור שזהו מצב טוב יותר, אם כי לא אידיאלי. (כמובן שהאידיאלי הוא מצב של נשוי, אמנם הדברים אמורים גם כלפי מצב ארעי זה, של טרום נישואין פרק ב', שאינו מצב ראוי)
יש מקרים בהם מלגת הקיום של הכולל לא מספיקה בכדי לקיים את כל צרכיו הכספיים המינימאליים הכוללים לחם צר ומים לחץ, והאברך הצעיר, שעוד יכול היה לאזור מתנים ולהאיר את העולם יוצא לשוק העבודה הפרוץ... ורבים חללים נפלו ומקום קבורתם לא נודעו...
ופה מגיע האבסורד הגדול, שבעוד ולנשים חד הוריות הקהילה דואגת, וארגוני נשים חרדיים ושאינם (ואין זה המקום להאריך בדעות המסולפות של מנהלי הארגונים הללו בסגנון "מ. מיכאלי") טורחים למלאות כל מחסורם, לעיתים תוך כדי נגיסות בבעל לשעבר, (פעמים רבות שלא בצדק כלל!) דוקא לגברים, שע"פ המקובל בעולם התורה אינם יוצאים לעבוד, וממילא הכסף פחות מצוי אצלם, איש אינו דואג.
לסיכום: מדובר בבחור צעיר שההבדל בינו לחברו מעוכב השידוך שנותר בישיבה הוא בכך שבנוסף לגיל המתבגר השווה לשניהם, לידידינו המדובר נוספה גיבנת ה"גרוש" שמורידה את מניותיו בשוק השידוכים, כשהיא יוצרת ספקולציות לגבי עברו "המפוקפק" ולכלוכים והשמצות מ"בחירת ליבו" בעבר. מצבו הכספי בכי רע, בייחוד כשהוא נאלץ לשלם הון רב מעל ומעבר לצורך האמיתי לגרושתו, שלצידה עומדים ארגוני הנשים והפמניסטים, בכדי שיזכה לראות את ילדיו אחת ל... וגם זה בחסד רב. אין לו שום משענת פיזית נורמלית, שעות רבות עוברות עליו בשיעמום ובדכאון, ללא חברה הגונה ומסודרת. דירתו אולי אינה במרתף טחוב חסר חלונות מתחת האדמה שורץ עכברושים, אך ודאי לא בסביון... והיצר הרע מאיים עליו כדרכו בסכינים שלופות מכל הכיוונים כשאין לו מי שיסייע לו בהתמודדות הקשה.
מי יודע כמה "נתיבות המשפט" איבדנו בגלל המצב העגום הזה?
מה עוד, שהידיעה שכך הוא מצבו של גרוש, שהוא אומלל עשרת מונים מגרושה, מהווה מאזן אימה לנישואין תקינים. כי כשהאשה (הגרושה בפוטנציאל) יודעת שבמצב של גט המפסיד העיקרי יהיה הבעל היא מנצלת זאת. וד"ל.
ולכן לעניות דעתי הפתרון צריך להיות בהקמת מסגרת ישיבתית לבחורים פרק ב'. מסגרת שתהיה ממוצעת בין כולל לישיבה. מסגרת שתדאג לצרכים הכלכליים של הגרושים, במילגה ראויה לשמה (ניתן להשוות זאת להורים, שישלמו לכל בן כפי צורכו, כך המסגרת תדאג למימון לכל אחד כפי מחסורו). מסגרת שתעזור להם לחיות חיים בריאים בחברה תורנית. מסגרת שתתן להם טעם בלימוד למרות צערם הקשה. ניתן לשלב בתוך המסגרת איש המבין בנפש האדם שיטפל בחרדות ובפחדים, ויניע את הגרושים לבנות את חייהם מחדש. מקום שיכלול פנימיה ואוכל, משגיח וראש ישיבה, (כמובן שהחלק של שיעורים יומיים פחות מתאים) מקום בו יוכלו לפרוק את ליבם באוזני חברים לצרה. שירגישו שאינם שונים ורעים. שיתנו להם הדרכות המתאימות למצבם. (חיפשתי בקול הלשון הדרכות לבחורים מיש"ק ומיש"ג הכנה לחיי אברכות, טיפים לנישואין ולשלום בית ולחינוך ילדים, לכל מצב... אבל טיפים לגרושים לא מצאתי, ולא אף ספר עזר והדרכה- כלום!) שיספקו להם מקום שלא יצטרכו לבלות לילות חשוכים לבד עם מחשבות דמיוניות. שיתנו להם תחרותיות בלימוד ורצון להצליח. שיתנו להם תקווה לעתיד טוב יותר. ובעיקר- שידאגו שישמרו על היראת שמיים שלהם.
כמובן צריך לשאול את גדולי ישראל שליט"א איך וכיצד להקים מקום שכזה באופן שיהיה הראוי ביותר ועוד ועוד, והתוכנית להקמת מקום שכזה לא מסתיימת ואפילו אינה מתחילה במאמר על פני 2 דפי A4 אמנם את הנושא הזה צריך להציף, ולתור אחרי פתרון ראוי.
הערה חשובה: כותב הדברים ב"ה נשוי באושר ובאושר עם אשת נעוריו, בעז"ה ביחד עד 120 אמנם נזקקתי לנושא בעקבות כמה בני משפחה וידידים שהגיעו למצב החמור הנזכר, ואין מושיע!
אנא מי שימצא חן בעיניו, תעשו עם זה משהו, ואם אין בכחם לפחות תפרסמו בכל במה אפשרית.
שלישית, אינני לוקח אחריות על הפתרון שהצעתי אבל הבעיה היא בעיה קשה, וחייבים שמישהו ימצא לה פתרון כלשהו, צריך להציף אותה
מצרף מאמר מטלטל , אולי יהיה לתועלת ומישהו ירים את הכפפה. ענין זה לא מוצה בישיבות ויכול לספק משרות חשובות..."
"בדפים הבאים נדון על בעיה שמשום מה מושתקת, ושמא בכוונה... וכפי שנבאר אי"ה בהמשך. מה שבעיה זו מושתקת ודאי אין זה בגלל שבעיה זו אינה משמעותית. אדרבה, רבים חללים הפילה. אמנם לא נעים להיות זה שמציף את הנושא, ובכל אופן חייבים שמישהו ירים את הכפפה.
נשתדל ככל האפשר שלא ללכת סחור סחור ולתמצת במילים, יודגש מראש כי את הבעיה אנחנו נציג ככל יכולתנו, וגם נציע פתרון. אמנם הדברים, הבעיה וכל שכן הפתרון אינם "תורה מסיני" ונשמח לקבל הערות והארות.
ובכן, לא אחד ולא שנים נחשפו למצב דורנו בו פעמים רבות, רבות מדי, הנישואין עולים על שרטון.
אין כאן המקום ואין זה הנושא מדוע מתרחשת תופעה כאובה זו, וכבר ספדו מספיק ספדנים על דור העקבתא דמשיחא ועל שלל תחלואיו. ובכל אופן המצב הינו מדאיב ונוגע ללב. לראות בחורים שעודם גלוחי סנטר, במיטב מחלצות, בשנות הבחרות והשיא, שעדיים היה לגדול, שכל רבותיהם בישיבה צפו להם עתיד מזהיר, אך מסובב הסיבות בחר להם מסלול שונה. ייתכן אפילו שדבר זה אירע באשמתם, שלא השכילו להבין היטב את מהות הליך הנישואין אליו הם צועדים, ולא קלטו מה טומנת בחובם התחייבותם תחת החופה "ואנא.. איזון... ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין" ואת שאר חובותיהם כלפי האשה. ופעמים רבות הגם שידעו היטב והתכוננו בכל לב ונפש לקראת השלב המכריע בחייהם, קורית תקלה המכוונת משמים והשידוך מתפוצץ. וכאן זה רק מתחיל...
בשלב זה הינם נכנסים למערבולת אינסופית. תהליך הגט עצמו הינו מורכב עד מאוד, לא תמיד האשה מתרצה ללכת כפי שבאה, פעמים רבות דרישותיה הם מעל ומעבר לשורת הדין ואכמ"ל, ובמיוחד שלא זה הנושא, רק לצורך ציוריות המצב נציג אותו בפן הכי אומלל.
והנה לאחר שבס"ד סוף סוף הצליח החתן לסיים את ההליך ולהשתחרר מעגינותו לעיתים הוא נכנס לפרק האיש מקדש שלב ב', ולפעמים הוא נזקק להתאוששות ארוכה. לא אחת הוא חושש ליפול שנית למצב בו היה, וחששו מסחרחרה נוספת שכזו מעפיל על רצונו הכן להקים בית נאמן בישראל, ולבנות משכן לה' בתחתונים.
ולמעשה ישנם בינינו הרבה אברכים צעירים שלא מוצאים את מקומם.
לחזור לישיבה אינם יכולים, אם בגלל "מה יאמרו" ואי הנעימות, ובעיקר בגלל תקנת אביר הרועים מרנא הגר"ח (כך ע"פ השמועה) שתיקן בועד הישיבות לפני רבות בשנים שלא ילמדו בישיבות כאלו שנישאו בעבר. וגם אם אין זאת מתקנתו, המציאות היא שראשי הישיבות מסרבים, ובצדק, לקבל בחזרה את הבוגרים שכבר נישאו בעבר, בחורים אינם צריכים להיות שותפים לשיח על בעיות של גרושים, ולא של נשואים, הלב שלהם חלש בשביל זה.
ובמצב כזה הגרוש צריך ללכת ללמוד בכולל אברכים. אמנם, גם בכולל יש לו אי נעימות רבה, אבל יש פיצוי בדמות המלגה הזעומה, שהוא נזקק לה נואשות בכדי לכסות את שכירות החדרון הטחוב בו הוא מתגורר (במקרים רבים ההורים אינם מעוניינים להחזיר הביתה בן גרוש, מחמת שהדבר מהווה עליהם מעמסה נפשית ופיזית) ולשלם את חובות העבר, ובמקרה שהוא גם מחויב לשלם מזונות המצב מורכב עוד יותר... ובגלל כל האמור ישנה עדיפות לאברך היקר והמסכן ללכת לכולל למרות שגם מקום זה אינו מקום טבעי ונוח עבורו, ואינו מהווה לו חממה לגדול בתורה ויראת שמיים.
דא עקא, שמסגרת כולל אינה מכסה ג' סדרים, וק"ו שאינה מכסה את בין הסדרים והלילות. והלב נכמר על אותו בחור צעיר שמוטל כעת במצב נואש כזה, ללא חְברה וללא אשה. בדרך כלל אם יש ילד, הילד נשאר אצל אימו (מסיבות מובנות) וגם עם הצער הזה הגרוש נאלץ להתמודד. מסגרת כולל לא בונה אישיות, ומאידך אין לגרוש שום זירה בה הוא יגדל, אין לו מי שידחוף אותו לכיוון הנכון.
נכון, ההורים פעמים רבות מחזירים הביתה, ומארחים בחיבה, מספקים ארוחות חמות, ולפעמים גם מכסים לו את החובות, אבל זה לא זה. הורים אינם חְברה, ועוד יותר אינם אשה. הורים זה לא כותל מערבי שאפשר לשפוך אליו את הלב, והבן לא תמיד יכול למצוא בכך את כל נחמתו. ובכל אופן ברור שזהו מצב טוב יותר, אם כי לא אידיאלי. (כמובן שהאידיאלי הוא מצב של נשוי, אמנם הדברים אמורים גם כלפי מצב ארעי זה, של טרום נישואין פרק ב', שאינו מצב ראוי)
יש מקרים בהם מלגת הקיום של הכולל לא מספיקה בכדי לקיים את כל צרכיו הכספיים המינימאליים הכוללים לחם צר ומים לחץ, והאברך הצעיר, שעוד יכול היה לאזור מתנים ולהאיר את העולם יוצא לשוק העבודה הפרוץ... ורבים חללים נפלו ומקום קבורתם לא נודעו...
ופה מגיע האבסורד הגדול, שבעוד ולנשים חד הוריות הקהילה דואגת, וארגוני נשים חרדיים ושאינם (ואין זה המקום להאריך בדעות המסולפות של מנהלי הארגונים הללו בסגנון "מ. מיכאלי") טורחים למלאות כל מחסורם, לעיתים תוך כדי נגיסות בבעל לשעבר, (פעמים רבות שלא בצדק כלל!) דוקא לגברים, שע"פ המקובל בעולם התורה אינם יוצאים לעבוד, וממילא הכסף פחות מצוי אצלם, איש אינו דואג.
לסיכום: מדובר בבחור צעיר שההבדל בינו לחברו מעוכב השידוך שנותר בישיבה הוא בכך שבנוסף לגיל המתבגר השווה לשניהם, לידידינו המדובר נוספה גיבנת ה"גרוש" שמורידה את מניותיו בשוק השידוכים, כשהיא יוצרת ספקולציות לגבי עברו "המפוקפק" ולכלוכים והשמצות מ"בחירת ליבו" בעבר. מצבו הכספי בכי רע, בייחוד כשהוא נאלץ לשלם הון רב מעל ומעבר לצורך האמיתי לגרושתו, שלצידה עומדים ארגוני הנשים והפמניסטים, בכדי שיזכה לראות את ילדיו אחת ל... וגם זה בחסד רב. אין לו שום משענת פיזית נורמלית, שעות רבות עוברות עליו בשיעמום ובדכאון, ללא חברה הגונה ומסודרת. דירתו אולי אינה במרתף טחוב חסר חלונות מתחת האדמה שורץ עכברושים, אך ודאי לא בסביון... והיצר הרע מאיים עליו כדרכו בסכינים שלופות מכל הכיוונים כשאין לו מי שיסייע לו בהתמודדות הקשה.
מי יודע כמה "נתיבות המשפט" איבדנו בגלל המצב העגום הזה?
מה עוד, שהידיעה שכך הוא מצבו של גרוש, שהוא אומלל עשרת מונים מגרושה, מהווה מאזן אימה לנישואין תקינים. כי כשהאשה (הגרושה בפוטנציאל) יודעת שבמצב של גט המפסיד העיקרי יהיה הבעל היא מנצלת זאת. וד"ל.
ולכן לעניות דעתי הפתרון צריך להיות בהקמת מסגרת ישיבתית לבחורים פרק ב'. מסגרת שתהיה ממוצעת בין כולל לישיבה. מסגרת שתדאג לצרכים הכלכליים של הגרושים, במילגה ראויה לשמה (ניתן להשוות זאת להורים, שישלמו לכל בן כפי צורכו, כך המסגרת תדאג למימון לכל אחד כפי מחסורו). מסגרת שתעזור להם לחיות חיים בריאים בחברה תורנית. מסגרת שתתן להם טעם בלימוד למרות צערם הקשה. ניתן לשלב בתוך המסגרת איש המבין בנפש האדם שיטפל בחרדות ובפחדים, ויניע את הגרושים לבנות את חייהם מחדש. מקום שיכלול פנימיה ואוכל, משגיח וראש ישיבה, (כמובן שהחלק של שיעורים יומיים פחות מתאים) מקום בו יוכלו לפרוק את ליבם באוזני חברים לצרה. שירגישו שאינם שונים ורעים. שיתנו להם הדרכות המתאימות למצבם. (חיפשתי בקול הלשון הדרכות לבחורים מיש"ק ומיש"ג הכנה לחיי אברכות, טיפים לנישואין ולשלום בית ולחינוך ילדים, לכל מצב... אבל טיפים לגרושים לא מצאתי, ולא אף ספר עזר והדרכה- כלום!) שיספקו להם מקום שלא יצטרכו לבלות לילות חשוכים לבד עם מחשבות דמיוניות. שיתנו להם תחרותיות בלימוד ורצון להצליח. שיתנו להם תקווה לעתיד טוב יותר. ובעיקר- שידאגו שישמרו על היראת שמיים שלהם.
כמובן צריך לשאול את גדולי ישראל שליט"א איך וכיצד להקים מקום שכזה באופן שיהיה הראוי ביותר ועוד ועוד, והתוכנית להקמת מקום שכזה לא מסתיימת ואפילו אינה מתחילה במאמר על פני 2 דפי A4 אמנם את הנושא הזה צריך להציף, ולתור אחרי פתרון ראוי.
הערה חשובה: כותב הדברים ב"ה נשוי באושר ובאושר עם אשת נעוריו, בעז"ה ביחד עד 120 אמנם נזקקתי לנושא בעקבות כמה בני משפחה וידידים שהגיעו למצב החמור הנזכר, ואין מושיע!
אנא מי שימצא חן בעיניו, תעשו עם זה משהו, ואם אין בכחם לפחות תפרסמו בכל במה אפשרית.
שלישית, אינני לוקח אחריות על הפתרון שהצעתי אבל הבעיה היא בעיה קשה, וחייבים שמישהו ימצא לה פתרון כלשהו, צריך להציף אותה
מצרף מאמר מטלטל , אולי יהיה לתועלת ומישהו ירים את הכפפה. ענין זה לא מוצה בישיבות ויכול לספק משרות חשובות..."
162 תגובות
בעז"ה
המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.
קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.
מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.
כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.
אז, מוכנים להתחיל?
לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.
(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)
אז מה קרה אצל יקוואל?
יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.
כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.
לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.
אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.
מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.
בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.
-
המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.
קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.
מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.
כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.
אז, מוכנים להתחיל?
לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.
(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)
אז מה קרה אצל יקוואל?
יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.
כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.
לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.
אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.
מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.
בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
- מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
- בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
- איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.
-
30 תגובות
ביקורת ספרות
"פרי פלסטין"
ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי כאן. קיבלתי את אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.
מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.
הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".
"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.
"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.
"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.
"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.
"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.
מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.
"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.
"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.
"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.
"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.
הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".
בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.
רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".
הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".
האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.
בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".
בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.
השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.
ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
"אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".
"תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.
"כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.
"גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.
"מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
"הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".
כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.
***
למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.
"העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".
כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
"מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".
מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".
נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".
עד כאן הסיפור.
ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.
ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!
כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.
והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?
הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.
השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.
וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.
בשורה תחתונה:
הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.
התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.
גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.
אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.
אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.
איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים
מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.
הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".
"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.
"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.
"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.
"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.
"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.
מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.
"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.
"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.
"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.
"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.
הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".
בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.
רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".
הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".
האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.
בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".
בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.
השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.
ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
"אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".
"תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.
"כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.
"גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.
"מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
"הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".
כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.
***
למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.
"העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".
כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
"מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".
מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".
נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".
עד כאן הסיפור.
ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.
ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!
כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.
והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?
הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.
השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.
וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.
בשורה תחתונה:
הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.
התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.
גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.
אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.
אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.
6 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
