הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הוא חייך אלי כשלקח ממני את הטופס.
איזה חיוך מקסים היה לו
הוא טס לאחור עם הכסא המתגלגל והסתובב אל ארון המגרות
מחפש מחפש פותח סוגר,
גבו אלי
ואני כבר חסר סבלנות, שיחזור ויציג לי שוב את פניו.
את חיוכו.
הטלפון זמזם בכיסי, זאת אמא, ששוב חוזרת על סדרת ההוראות, ושלא אשכח את הצ'ק, ושלא אומר שדברנו כבר עם גיורא, ושלא אשכח לומר שהתאריך הקודם היה לפני... וכך עד אין קץ.
כשסוף סוף הכנסתי את הטלפון לכיס והבטתי קדימה, הוא כבר חזר לדלפק ראשו רכון על עניניו.
"רק תחתום ואתה יכול ללכת" אמר בלי להרים את הראש.
חתמתי והוא קרא למיקרופון "חמישים ושבע לעמדה שלש"
כשהגעתי לדלת הצצתי לאחור, ראיתי את חמישים ושבע המאושר קורן מול חיוכו.
ואני חמישים ושש מיושן ומיותר, סגרתי אחרי את דלת הזכוכית לבקשת השוער (המזגן, אדוני), והלכתי לאוטו.
"אתה באמת כזה אומלל עד שחיוך אחד מוציא אותך מאיזון?" שאל הקול הזה שאמור להיות מדריך רוחני תומך אבל לפעמים יכול להיות קרציה של ממש.
ישבתי באוטו ובהיתי נכחי.
קבוצת צעירים עברה הם התכופפו להסתכל בי, אחד מהם הכה בשמשה.
הפעלתי את המנוע, והרמתי שקית בוטנים מהמושב שלידי.
הוצאתי בוטן אחד.
"הוא באמת חייך אלי" חשבתי "זה לא היה חיוך רשמי כמו של חמישים ושבע".
החזרתי את הבוטן לשקית בחוסר חשק.
הפעלתי מוסיקה ונסעתי מחוץ לעיר.
ראיתי רקפות,
ועוד פרחים שלא זיהיתי.
ראיתי אבן אחת גדולה שעשבים וקוצים מתפרצים אליה ומתוכה.
ראיתי כמה היא יציבה וכמה אני פגיע.
שם
על העשב שנכנע תחתי
גמלה ההחלטה בלבי. אם חיוך אחד יכול ליצור כזו המיה, מהיום והלאה אחייך.
אחייך לאמא
לאחותי הקטנה והמעצבנת,
לעוברים ולשבים, ולנחים על ספסל,
לקיוסקאי, לנהג, ולשלוימי זילבר.
אחייך למדריך הרוחני שלי
ואחייך גם סתם לעצמי במרפסת.
היי מי זה?
מבין העצים יצא בחיוך זוהר, כן, הפקיד מהבוקר.
כולו נגוהות.
שמש!
שמש מחייכת שלי.
הוא קרב אלי לאט
ואז התפוגג אל תוך המציאות,
ומבטי ההוזה חזר למיקוד.
ראיתי רקפות סביבי
ועוד פרחים שאיני מכיר.
קטפתי פרח והנחתי אותו על האבן הגדולה.
"את תשארי יציבה ובלי תנועה, תשארי חזקה ובלתי משתנה.
אני פרח, אני".
ולפני שלחצתי על הגז פתחתי את החלון והוצאתי את הראש החוצה
"פרח, שמעתם?! פ ר ח!"
ובחיוך רחב הגחתי אל הכביש.
כמה טעימים היו הבוטנים.
.
איזה חיוך מקסים היה לו
הוא טס לאחור עם הכסא המתגלגל והסתובב אל ארון המגרות
מחפש מחפש פותח סוגר,
גבו אלי
ואני כבר חסר סבלנות, שיחזור ויציג לי שוב את פניו.
את חיוכו.
הטלפון זמזם בכיסי, זאת אמא, ששוב חוזרת על סדרת ההוראות, ושלא אשכח את הצ'ק, ושלא אומר שדברנו כבר עם גיורא, ושלא אשכח לומר שהתאריך הקודם היה לפני... וכך עד אין קץ.
כשסוף סוף הכנסתי את הטלפון לכיס והבטתי קדימה, הוא כבר חזר לדלפק ראשו רכון על עניניו.
"רק תחתום ואתה יכול ללכת" אמר בלי להרים את הראש.
חתמתי והוא קרא למיקרופון "חמישים ושבע לעמדה שלש"
כשהגעתי לדלת הצצתי לאחור, ראיתי את חמישים ושבע המאושר קורן מול חיוכו.
ואני חמישים ושש מיושן ומיותר, סגרתי אחרי את דלת הזכוכית לבקשת השוער (המזגן, אדוני), והלכתי לאוטו.
"אתה באמת כזה אומלל עד שחיוך אחד מוציא אותך מאיזון?" שאל הקול הזה שאמור להיות מדריך רוחני תומך אבל לפעמים יכול להיות קרציה של ממש.
ישבתי באוטו ובהיתי נכחי.
קבוצת צעירים עברה הם התכופפו להסתכל בי, אחד מהם הכה בשמשה.
הפעלתי את המנוע, והרמתי שקית בוטנים מהמושב שלידי.
הוצאתי בוטן אחד.
"הוא באמת חייך אלי" חשבתי "זה לא היה חיוך רשמי כמו של חמישים ושבע".
החזרתי את הבוטן לשקית בחוסר חשק.
הפעלתי מוסיקה ונסעתי מחוץ לעיר.
ראיתי רקפות,
ועוד פרחים שלא זיהיתי.
ראיתי אבן אחת גדולה שעשבים וקוצים מתפרצים אליה ומתוכה.
ראיתי כמה היא יציבה וכמה אני פגיע.
שם
על העשב שנכנע תחתי
גמלה ההחלטה בלבי. אם חיוך אחד יכול ליצור כזו המיה, מהיום והלאה אחייך.
אחייך לאמא
לאחותי הקטנה והמעצבנת,
לעוברים ולשבים, ולנחים על ספסל,
לקיוסקאי, לנהג, ולשלוימי זילבר.
אחייך למדריך הרוחני שלי
ואחייך גם סתם לעצמי במרפסת.
היי מי זה?
מבין העצים יצא בחיוך זוהר, כן, הפקיד מהבוקר.
כולו נגוהות.
שמש!
שמש מחייכת שלי.
הוא קרב אלי לאט
ואז התפוגג אל תוך המציאות,
ומבטי ההוזה חזר למיקוד.
ראיתי רקפות סביבי
ועוד פרחים שאיני מכיר.
קטפתי פרח והנחתי אותו על האבן הגדולה.
"את תשארי יציבה ובלי תנועה, תשארי חזקה ובלתי משתנה.
אני פרח, אני".
ולפני שלחצתי על הגז פתחתי את החלון והוצאתי את הראש החוצה
"פרח, שמעתם?! פ ר ח!"
ובחיוך רחב הגחתי אל הכביש.
כמה טעימים היו הבוטנים.
.
