בבקשה מתוך אתר הידברות:
אנשים מספרים על עצמם: מחורבן לבנייה
כיצד היית נוהג אם לאחר שמונה שנים שאתה חונה בחנייה שמורה שרכשת כדת וכדין מהקבלן, מגיע אליך אחד השכנים ומודיע לך שהחנייה שייכת לו? שניים אוחזים בחניה זה אומר אני קניתיה וזה אומר אני קניתיה ואין שום סיכוי ל"יחלוקו". מריבה? דין תורה? סכסוך שכנים? מסתבר שיש אופציה אחרת...
שתף במיילshare
חיים ולדר | ז' סיון התשע"ו | 13.06.16 09:52
תכנים נוספים מאת חיים ולדר
https://www.hidabroot.org/article/1142454
https://www.hidabroot.org/article/1139795
הסיפור שלי מתחיל ומסתיים בבניין מגורי.
רכשתי את דירתי הנוכחית לפני כעשר שנים, לא בקלות ובהרבה סייעתא דשמיא. מכיוון שבמסגרת עבודתי לפרנסתי אני משתמש רבות בכלי הרכב שלי, לכן כחלק מהעסקה רכשתי מקום חנייה נגיש ממש ליד הכניסה לבניין. שילמתי טבין ותקילין עבור מקום החנייה הזה.
נכנסנו לדירה ובאמת במשך כשמונה שנים חניתי בחנייה שרכשתי. ופרט להפרעות מצד אנשים זרים שהחנו את רכבם בחנייתי, כל תושבי בבניין ידעו שזו החנייה שלי.
כהערת אגב שאינה קשורה לסיפור שלי, (ואולי דווקא כן) אני חייב לרשום כמה מילים על אלה שחונים בחניות פרטיות.
כנהג אני יודע מהיכן זה מגיע. אתה ממהר ופשוט אין חניה, אחרי כמה סיבובים אתה מבין שאתה ממש ממהר לפגישה ובמצוקתך אתה רואה בניינים עם מקומות חנייה למכביר, ואז אתה אומר לעצמך "נו, ממילא הם לא בבית, אז מה יקרה אם אחנה כאן שעה?" אתה חונה וממהר לעיסוקיך.
אחרי עשר דקות מגיע הדייר שהחניה שייכת לו וקשה לתאר כמה הוא כועס ומתרגז. לפעמים הוא מוצא חנייה אחרת ולפעמים אין לו ברירה והוא חוסם אותך.
כשאתה מגיע אתה עומד מול הרכב שלך וחש אי נעימות, מבין היטב היטב מי חוסם אותך ואחרי כמה דקות אתה מעז עולה לבית השכן ומבקש בפנים סמוקות ותוך התנצלויות "אם אפשר להזיז את הרכב החוסם".
והשכן? כעת הוא צריך להתארגן לצאת מהבית ולפנות להוד מעלתך את החנייה. לא חשוב מה הרווחת מהחניה הזו –אתה בטוח הפסדת.
גם אני נתקלתי בכאלה. אמנם נזהרתי לחסום והייתי יורד לחנייה למטה, אך בלב כעסתי מאד מפני שהזמינות של החנייה היתה הסיבה בגללה שילמתי עליה כל כך הרבה, וחשבתי לעצמי איך זה שאנשים לא חוששים לגזול בצורה כזו את זולתם.
* * *
נשוב לסיפור.
כעבור שמונה שנים ניגש אלי אחד משכני, אדם נחמד ורגוע שגם אם לא היו לנו יחסי קרבה מיוחדים הרי שנהגנו לומר שלום זה לזה ולהתעניין זה בשלום זה.
הוא אומר לי כי כבר מההתחלה הוא רצה לגשת אלי לומר לי שאני חונה על החנייה שלו, אבל מכיוון שלא היו לו רכב הוא לא חשב שיש עניין לעשות זאת אבל כעת הוא רכש רכב והא מבקש אם אוכל לחנות בחנייה הכללית מתחת לבניין.
אמרתי לו: "אתה טועה ידידי. החנייה היא שלי. שילמתי עליה".
והוא אומר לי "גם אני שילמתי עליה".
אמרתי לו "לי יש הוכחות, האם גם לך?"
"כן, יש לי מסמך המעיד על שרכשתי חניה עם שרטוט מדויק".
"מעניין" אמרתי "זה בדיוק מה שיש לי".
החלטנו שפשוט נציג זה לזה את הוכחותינו ואכן באותו ערב הוא הגיע לדירתי והציג את ההוכחה שלו. אני הצגתי את שלי. לתדהמתנו התברר שלשנינו היה מסמך זהה לגמרי...
"הבטנו זה על זה ועל המצח של שנינו היתה רשומה שורה אחת: הקבלן גנב ונוכל.
"קשה להאמין עליו" אמרנו שנינו פחות או יותר ביחד.
באמת קשה היה להאמין עליו. הקבלן שבנה את הבניין היה אות ומופת לישרות. לא העלינו על דעתנו שהוא מסוגל למעשה מרמה כזה של למכור לשניים חנייה אחת, מה עוד שזה "מילתא דעבידי לגלויי" - עובדה שחייבת להתגלות, ובעצם העובדה שהתגלתה לאחר שמונה שנים היה מקרית לחלוטין, ברוב המקרים היא היתה מתגלה רבע שעה לאחר האכלוס...
החלטנו לגשת אליו.
הראינו לו את שני המסמכים, הוא בתחילה נראה מופתע, עיין במסמכיו הוא ואז להפתעתנו אישר את הדבר.
"אני מצטער, זהו משגה שלי. שימו לב שהשרטוט של החנייה הוא רחב. למעשה היו צריכות להיות כאן 2 חניות אבל המהנדס הכריח אותי לשים במקום הזה עמוד וכך התבטלה חנייה אחת. אני פשוט שכחתי בכלל מהחנייה ושמתי את העמוד, תבינו שמכרתי חניות ומחסנים ודירות וטבעי שחנייה אחת נשכחה ממני, אך אל דאגה אפצה מי מכם על התשלום ששלם לשווא".
השאלה מי מכם...
"ב"ה הכל מסודר", אמרתי לשכני, "הוא מוכן להחזיר לך את דמי החנייה ששילמת והכל יבוא על מקומו בשלום".
"סליחה", אמר השכן, "אבל אני לא מעוניין בכסף. אני מעוניין בחנייה".
"וגם אני כך" אמרתי. מדוע שאחד משנינו יהיה עדיף על השני.
"אני מסכים איתך" אמר שכני, "מדוע שאתה תהיה עדיף עלי?"
התחלנו להתווכח קצת, ואז שכני אמר "בוא נחשוב על פתרון חבל שסתם נריב".
הלכתי לביתי וסיפרתי הכל לרעייתי. שנינו הרמנו טלפון לרב שלנו, וזה אמר שיש עניין של "מוחזק" ואני מוחזק בחנייה וכי העובדה שהוא לא מחה כל השנים מחזקת את החזקה שלי.
למחרת באתי אליו עם הטענה הזו, הוא הקשיב וחזר אלי אחרי צהריים באומרו שגם הוא התייעץ עם מורה הלכה וזה אמר שמכיוון שלא העליתי על דעתי ששטח זה אינו שייך לי לא היה כל סיבה שאמחה מפני שלא היה לי כלי רכב וסברתי: "זה נהנה וזה לא חסר", וכבר החל ויכוח בינינו, עד שאמרתי: "למה נריב? בא נלך לדין תורה".
השכן הביט בי וראיתי שהוא דומע: "תראה, בחיים שלי לא הייתי בדין תורה ואין לי רצון להיות. אני מאד צריך את החנייה הזו וכואב לי ששנים של מה שראיתי כוויתור מצדי נחשבות בעיניך כהשלמה. זה פשוט כואב לי. בינתיים תחנה על החנייה שלי ואני אחשוב אם זה שווה לי להיכנס לדין תורה".
חשתי אי נעימות מכל העניין. מצד אחד נגע לליבי חוסר הרצון של השכן לדון בדין תורה, אך מצד שני נגע לליבי הצדק שלי שאני נמצא באותו מצב בדיוק שלו ועבודתי ממש מחייבת אותי זמינות לרכב לא יכולתי לחשוב על כך שאצטרך לחנות למטה.
בצר לי פניתי את הקבלן ושאלתיו מה הוא מציע.
הוא אמר לי, "תראה, השכן שלך לא סתם צריך את החניה ולא סתם קנה רכב". הוא לא המשיך להסביר אבל הבנתי ממנו שיש סיבות רפואיות לדבר. תוותר", הציע, "ואני אפצה אותך".
"שתשלם לי?"
"לא, האמת שאני לא במצב שיכול לשלם לך אלא אם כן ממש תתעקש, אבל לי שיש איזה שטח למטה פנוי ולא איכפת לי לתת לך אותו בצמוד לחנייה שתקבל למטה."
ידעתי על מה הוא מדבר. היה זה שטח זעיר של שבע מטר, שאולי ניתן להכניס בו סולם קטן וקצת כלי עבודה. ממש לא משהו שיתחיל לפצות אותי.
אמרתי לו זאת והוא אמר: "אתה צודק, אבל זה מה שיש לי לתת לך בבניין הזה. אם תתעקש אחזיר לך את מה ששילמת על החנייה אבל אני בדיוק משקיע בבניין אחר ואין לי כסף ואני מבקש ממך שתסכים להסתפק בפיצוי הזה".
אמרתי לו שאחשוב על כך. ישנתי על זה לילה, יותר נכון: הייתי ער על זה לילה, ונאבקתי קשות בין הרצון שלי לנוחות ותחושת הצדק שלי שקניתי חנייה בכסף מלא, ושהיא כל כך חשובה לי וכעת אצטרך לוותר עליה, לבין דמעותיו של השכן ובקשתו של הקבלן.
בבוקר הודעתי לרעייתי על החלטתי וזו הגיבה בהערכה רבה. אני חייב להודות שאם היה לי ספק, הרי שהמילים שלה הכריעו לחיוב. ועל כך נאמר "חכמת
נשים בנתה ביתה". עוד מעט תשמעו כמה בנתה.
הלכתי לקבלן, חתמתי איתו על הסכם שכל השטח הלא מנוצל מאותו הקיר והלאה שייך לי, ולאחר מכן ניגשתי לשכן והודעתי לו כי החל מהיום החניה שלו. הוא הודה לי נרגשות ושוב היו דמעות בעיניו. בעצם גם בעיני.
התחלתי לחנות למטה ועדיין לא עשיתי שימוש בקוביה הקטנה הזו כי לא היה לי בדיוק מה.
שנה וחצי עברו. לפני חצי שנה החלטתי שאולי בכל זאת כדאי לעשות בו שימוש. באתי ופרצתי פתח בקוביית הבטון. היא באמת היתה קטנה וזעירה וכבר התחלתי להצטער על המאמץ.
בני היה זה שהוביל למפנה. "תגיד, אבא, מה יש מאחורי הקיר הזה?" שאל.
"לא יודע. נראה לי שהכניסה".
"אבל הכניסה למעלה".
אמר. "אז סתם אדמה".
"לא יכול להיות. הרי מסביב יש כניסה לחנייה".
החלטתי לדפוק על הקירות ושמעתי קול עמום. בלי היסוס לקחתי פטיש גדול והתחלתי להכות את הקיר של המחסנון הקטן.
...ומה שהתגלה לי היה שטח ענק של כ90 מטר שנותר משום מה מאז הבנייה ללא כל שימוש.
לקחתי נשימה ארוכה. הבנתי בדיוק מה שיש כאן, מה עוד שהקלטתי שניתן לעשות פתחי אוורור החוצה. רעדתי בכל הגוף, אבל התעשתי. הזמנתי בעל מלאכה שיקים במהירות דלת מחמת עינא בישא... בימים שלאחר מכן תחילה ביררתי הלכתית מה הדין לגבי השטח שמצאתי. נאמר לי כי על פי ההסכם שחתמתי הרי ש"כל השטח הלא מנוצל שייך לי" חשבתי אם לספר לקבלן על הדבר והחלטתי שחבל לגרום לו לעגמת נפש. בתוך חודשיים בניתי שם יחידת דיור בת שלושה חדרים לזוג צעיר וכעת אני משכיר אותה ברווח ניכר".
אין צורך להכביר מילים על המסר. "אין אדם עושה אלא לעצמו" וכשאדם מוותר משהו לחברו לעולם אינו מפסיד על כך, גם אם הסוף הטוב אינו מגיע מהר כמו בסיפורי. של ספירת העומר, ימים שמתו תלמידי
רבי עקיבא כי לא נהגו כבוד זה בזה, חשוב לספר את הסיפור שלי שמעיד עד כמה ויתור לזולת מובילים מאבן וחורבן – לרווח ובניין.
הנושאים החמים
