הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
עוד זוכרים את האתגר הקודם? 
הקומיקס הנ"ל משם, מבוסס על הסיפור הזה. אני יותר מאשמח לשמוע ביקורת, טיפים לשיפור, עצות ייעול. לא אוהבת כפפות, מניחה שכבר הספקתם להבין את זה.
העיקר, תהנו. (ותעירו/תאירו. סתמתי).
פרולוג:
עמדתי בצד.
אנשים נכנסים למאפייה, עומדים במעברים, בוחרים שניים בורקס תפוח אדמה, אחד גבינה. עם הרבה שומשום.
בלעתי רוק. הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת במחאה. לא היה לי איך להרגיע אותה. אין לי שקל, בטח לא בשביל בורקס.
הפניתי מבט אל דלתות הזכוכית המטושטשות, גשם בחוץ וקר. כאן חם, ואולי למוכר יהיה לב אחד כזה, בשבילי. יתן בחינם.
ניגשתי קדימה, לא מסתכלת לשום צד. לא לבורקסים, ולא לעוגיות נוטפות השוקולד והקינמון. אני לא מתכוונת להסתחרר מהשפע. אז מה שכבר יומיים לא אכלתי כלום. טיפות גשם לא נחשב, וזה בכלל שתייה. "סליחה", ניסיתי להסב את תשומת ליבו.
הוא עסוק, ברור.
האצבעות שלי מלבינות על הדלפק, אני מגביהה את הקול. "אדוני". מניסיון, זה עוזר. אנשים חוטפים שגעון גדלות כשהם שומעים את הכינוי הזה.
"כן?" הוא מפנה אלי מבט קצר רוח, ממהר. ממשיך לארוז מאפים ריחניים, לתקתק בקופה.
"אני יכולה לקבל עוגיות בחינם?"
"סליחה?" הגבות שלו שחורות, עבות, מתחברות לפס אחד מאיים. הוא שומט את השטר שאחד האנשים הגיש לו, מתבונן בי בעיון.
"שאלתי, אם אני יכולה לקבל עוגיות בחינם". והלך האדוני, אפילו זה כבר לא עובד. מה הם רוצים, שאקרא להם מלכת אנגליה?
"יש לי שמיעה טובה, ילדה". הוא מתכופף, סוגר אגרוף על הפרצוף המקומט של רחל המשוררת. מתרומם. כולם מביטים בי, אני רוצה לקבור את עצמי. אפילו עברה לא עשיתי כדי שהאדמה תפתח את פיה, תבלע אותי.
"לא, את לא יכולה. ותגידי תודה שאני לא צועק עלייך, מגרש מהממלכה שלי. איזה דור לא מחונך. אני, הקמתי את העסק הזה בעשר אצבעות. האלה", הוא מרים אותן מולי, מתרברב. "לא בחלתי בשום עבודה. ואת, חצופה קטנה", הוא מצמצם מולי מבט ארסי. "באה לגנוב את הפרנסה שלי?"
אני לא קטנה, בת שש עשרה. התרחקתי פסיעה לאחור, "אני לא חצופה", אני מיישרת מולו מבט מתריס. "רק מחפשת אוכל. ואם זו התגובה לילדה שלא אכלה כלום יומיים, אני לא יודעת מה לחשוב יותר. גם לסבול השפלות, וגם לא לקבל דבר. תודה, ויום טוב אדוני", התחשק לי לפלוט מלכת אנגליה.
ושעשרות העיניים ההמומות שנעוצות בי, יפערו עוד קצת את הפה. שיזהרו, יש כאן הרבה זבובים. גם כן, ממלכה.
הסתובבתי. הפניתי גב גאה ועקשן. הדלתות האוטומטיות נפתחות למולי .לפחות מישהו אחד מוכן לקבל אותי. הרחוב.
המדרגות חלקות מגשם, אני מדלגת על ארבעתן בקפיצה לא זהירה. רצה.
לא מסתכלת לאן, לא רואה לאיפה. רק חושקת שפתיים עד כאב, ובכי מבעבע לי בגרון.
בסוף, אחרי עשרים דקות חסרות נשימה אני נוחתת סמוך לגדר נוטפת מים. מושכת כובע על הפנים, שלא יראו את הדמעות. יופי, ככה אני דומה לכל ההומלסים שיושבים פה. אולי מישהו ירחם עלי, יזרוק מטבע.
אני מקפלת ברכיים, מחבקת חזק.
שיחשבו שהלכתי לישון. שיזמינו פקח, שיעיפו אותי מכאן. לא אכפת לי כלום. רק לבכות.
"היי", אצבעות רטובות מרפרפות על הגב שלי. מזניקות ערנות מאפס, למאה. אני מקשיחה עמדות. הכתפיים שלי מתיישרות, הכי למעלה שאפשר. תווי הפנים שלי מחודדים, אף אחד לא יחשוב שבכיתי. זה רק הגשם. "מה את רוצה?" הקול שלי מתריס, עיני השקד שלי מתריסות. כל איבר בי, מתריס.
"כלום", האישה מתכופפת, יושבת על הגדר. המטרייה שלה מגוננת על שתינו. עליה, ועלי, יושבת על המדרכה. "רק לתת לך את זה".
שקית מרשרשת, הלוגו של המאפייה. לרגע זיק פגוע עובר לי בעיניים, אני מעלימה אותו מהר. לא חסר לי רחמים. בושות, כבר ספגתי מספיק היום. "תודה, אבל אני לא צריכה".
"אולי את לא. אבל הגוף שלך, כן".
"הגוף שלי שרד יומיים, הוא ישרוד עוד יום אחד".
"הוא יתמוטט".
"לפחות אהיה בבית רפואה, יביאו לי אוכל".
האישה שותקת. אני רואה שהיא מופתעת, מתלבטת מה לומר.
"תשמרי את המילים לעצמך", אני מחליטה לחסוך לה את ההתלבטות. הודפת מילים ודאיות, שלא יגיעו. "אני בסדר, ואני אהיה בסדר. כמו שהסתדרתי עד עכשיו, בלעדיך. אסתדר גם הלאה".
"השם שולח אנשים בדרך. כדי שיהיו, כדי שיתנו. שיושיטו יד. את דוחה אותו, רק בגלל האגו שלך?"
אני נועצת בה מבט סלחני. "אגו, זה הדבר האחד אחרי האחרון שנמצא בגוף הזה, בנפש הזאת, שקוראים לו נועה".
"אגו, זה לאו דווקא גאווה. זה הרצון לחיות, לשרוד. אגואיזם, בלעדיו לא היית מבקשת את מה שביקשת במאפייה". היא קמה. אומרת להתראות. משאירה שקית, שלושה מאפים. ולב אחד.
אני משפילה מבט, מובסת. לא רגילה שמנצחים אותי. הגשם ממשיך לרדת, אני קמה. סוגרת אצבעות אדומות על השקית.
שהארוחה היחידה שכן יש לי, לא תירטב. שלפחות לגיהנום שעברתי היום, יהיה משהו ממשי בסוף. לא רק כפרת עוונות.
בניין, מדרגות, מרתף. אני נוחתת ליד הדלת הסגורה, רועדת מקור. פותחת שקית, אוכלת שתיים. משאירה אחד. שיהיה.
היא מביטה סביבה, מלוכלך. אין סוף אבק. אולי אלך להיות עובדת ניקיון. וזהו. עבודה לא מתגמלת. דוחה, פדנטית כמוני. אבל זו הברירה היחידה.
אוף, אני רוצה להיות ילדה רגילה.
אוף שני, אני לא יודעת מה ההגדרה של רגילה. מי אמר שרגיל, זה מה שהעולם מגדיר. מי אמר שלא.
ועד כמה ההגדרות שלי על עצמי, מגדירות אותי באמת. אפס מאופס.
חוץ מהגדרה אחת, מדממת: לוחמת.
פעם אחרונה באמת, אני רק מעדכנת שאוהבת הערות. (וסליחה על החפירות, מניחה שאתם מתמודדים איתי יפה אם הגעתם עד הלום. בסוד, התגובות למטה. מחכה למילה שמתחילה באות ה. ירדתי לבונקר).
הקומיקס הנ"ל משם, מבוסס על הסיפור הזה. אני יותר מאשמח לשמוע ביקורת, טיפים לשיפור, עצות ייעול. לא אוהבת כפפות, מניחה שכבר הספקתם להבין את זה.
העיקר, תהנו. (ותעירו/תאירו. סתמתי).
פרולוג:
עמדתי בצד.
אנשים נכנסים למאפייה, עומדים במעברים, בוחרים שניים בורקס תפוח אדמה, אחד גבינה. עם הרבה שומשום.
בלעתי רוק. הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת במחאה. לא היה לי איך להרגיע אותה. אין לי שקל, בטח לא בשביל בורקס.
הפניתי מבט אל דלתות הזכוכית המטושטשות, גשם בחוץ וקר. כאן חם, ואולי למוכר יהיה לב אחד כזה, בשבילי. יתן בחינם.
ניגשתי קדימה, לא מסתכלת לשום צד. לא לבורקסים, ולא לעוגיות נוטפות השוקולד והקינמון. אני לא מתכוונת להסתחרר מהשפע. אז מה שכבר יומיים לא אכלתי כלום. טיפות גשם לא נחשב, וזה בכלל שתייה. "סליחה", ניסיתי להסב את תשומת ליבו.
הוא עסוק, ברור.
האצבעות שלי מלבינות על הדלפק, אני מגביהה את הקול. "אדוני". מניסיון, זה עוזר. אנשים חוטפים שגעון גדלות כשהם שומעים את הכינוי הזה.
"כן?" הוא מפנה אלי מבט קצר רוח, ממהר. ממשיך לארוז מאפים ריחניים, לתקתק בקופה.
"אני יכולה לקבל עוגיות בחינם?"
"סליחה?" הגבות שלו שחורות, עבות, מתחברות לפס אחד מאיים. הוא שומט את השטר שאחד האנשים הגיש לו, מתבונן בי בעיון.
"שאלתי, אם אני יכולה לקבל עוגיות בחינם". והלך האדוני, אפילו זה כבר לא עובד. מה הם רוצים, שאקרא להם מלכת אנגליה?
"יש לי שמיעה טובה, ילדה". הוא מתכופף, סוגר אגרוף על הפרצוף המקומט של רחל המשוררת. מתרומם. כולם מביטים בי, אני רוצה לקבור את עצמי. אפילו עברה לא עשיתי כדי שהאדמה תפתח את פיה, תבלע אותי.
"לא, את לא יכולה. ותגידי תודה שאני לא צועק עלייך, מגרש מהממלכה שלי. איזה דור לא מחונך. אני, הקמתי את העסק הזה בעשר אצבעות. האלה", הוא מרים אותן מולי, מתרברב. "לא בחלתי בשום עבודה. ואת, חצופה קטנה", הוא מצמצם מולי מבט ארסי. "באה לגנוב את הפרנסה שלי?"
אני לא קטנה, בת שש עשרה. התרחקתי פסיעה לאחור, "אני לא חצופה", אני מיישרת מולו מבט מתריס. "רק מחפשת אוכל. ואם זו התגובה לילדה שלא אכלה כלום יומיים, אני לא יודעת מה לחשוב יותר. גם לסבול השפלות, וגם לא לקבל דבר. תודה, ויום טוב אדוני", התחשק לי לפלוט מלכת אנגליה.
ושעשרות העיניים ההמומות שנעוצות בי, יפערו עוד קצת את הפה. שיזהרו, יש כאן הרבה זבובים. גם כן, ממלכה.
הסתובבתי. הפניתי גב גאה ועקשן. הדלתות האוטומטיות נפתחות למולי .לפחות מישהו אחד מוכן לקבל אותי. הרחוב.
המדרגות חלקות מגשם, אני מדלגת על ארבעתן בקפיצה לא זהירה. רצה.
לא מסתכלת לאן, לא רואה לאיפה. רק חושקת שפתיים עד כאב, ובכי מבעבע לי בגרון.
בסוף, אחרי עשרים דקות חסרות נשימה אני נוחתת סמוך לגדר נוטפת מים. מושכת כובע על הפנים, שלא יראו את הדמעות. יופי, ככה אני דומה לכל ההומלסים שיושבים פה. אולי מישהו ירחם עלי, יזרוק מטבע.
אני מקפלת ברכיים, מחבקת חזק.
שיחשבו שהלכתי לישון. שיזמינו פקח, שיעיפו אותי מכאן. לא אכפת לי כלום. רק לבכות.
"היי", אצבעות רטובות מרפרפות על הגב שלי. מזניקות ערנות מאפס, למאה. אני מקשיחה עמדות. הכתפיים שלי מתיישרות, הכי למעלה שאפשר. תווי הפנים שלי מחודדים, אף אחד לא יחשוב שבכיתי. זה רק הגשם. "מה את רוצה?" הקול שלי מתריס, עיני השקד שלי מתריסות. כל איבר בי, מתריס.
"כלום", האישה מתכופפת, יושבת על הגדר. המטרייה שלה מגוננת על שתינו. עליה, ועלי, יושבת על המדרכה. "רק לתת לך את זה".
שקית מרשרשת, הלוגו של המאפייה. לרגע זיק פגוע עובר לי בעיניים, אני מעלימה אותו מהר. לא חסר לי רחמים. בושות, כבר ספגתי מספיק היום. "תודה, אבל אני לא צריכה".
"אולי את לא. אבל הגוף שלך, כן".
"הגוף שלי שרד יומיים, הוא ישרוד עוד יום אחד".
"הוא יתמוטט".
"לפחות אהיה בבית רפואה, יביאו לי אוכל".
האישה שותקת. אני רואה שהיא מופתעת, מתלבטת מה לומר.
"תשמרי את המילים לעצמך", אני מחליטה לחסוך לה את ההתלבטות. הודפת מילים ודאיות, שלא יגיעו. "אני בסדר, ואני אהיה בסדר. כמו שהסתדרתי עד עכשיו, בלעדיך. אסתדר גם הלאה".
"השם שולח אנשים בדרך. כדי שיהיו, כדי שיתנו. שיושיטו יד. את דוחה אותו, רק בגלל האגו שלך?"
אני נועצת בה מבט סלחני. "אגו, זה הדבר האחד אחרי האחרון שנמצא בגוף הזה, בנפש הזאת, שקוראים לו נועה".
"אגו, זה לאו דווקא גאווה. זה הרצון לחיות, לשרוד. אגואיזם, בלעדיו לא היית מבקשת את מה שביקשת במאפייה". היא קמה. אומרת להתראות. משאירה שקית, שלושה מאפים. ולב אחד.
אני משפילה מבט, מובסת. לא רגילה שמנצחים אותי. הגשם ממשיך לרדת, אני קמה. סוגרת אצבעות אדומות על השקית.
שהארוחה היחידה שכן יש לי, לא תירטב. שלפחות לגיהנום שעברתי היום, יהיה משהו ממשי בסוף. לא רק כפרת עוונות.
בניין, מדרגות, מרתף. אני נוחתת ליד הדלת הסגורה, רועדת מקור. פותחת שקית, אוכלת שתיים. משאירה אחד. שיהיה.
היא מביטה סביבה, מלוכלך. אין סוף אבק. אולי אלך להיות עובדת ניקיון. וזהו. עבודה לא מתגמלת. דוחה, פדנטית כמוני. אבל זו הברירה היחידה.
אוף, אני רוצה להיות ילדה רגילה.
אוף שני, אני לא יודעת מה ההגדרה של רגילה. מי אמר שרגיל, זה מה שהעולם מגדיר. מי אמר שלא.
ועד כמה ההגדרות שלי על עצמי, מגדירות אותי באמת. אפס מאופס.
חוץ מהגדרה אחת, מדממת: לוחמת.
פעם אחרונה באמת, אני רק מעדכנת שאוהבת הערות. (וסליחה על החפירות, מניחה שאתם מתמודדים איתי יפה אם הגעתם עד הלום. בסוד, התגובות למטה. מחכה למילה שמתחילה באות ה. ירדתי לבונקר).
