הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תאר לעצמך.
מחר בבוקר, השמש עלתה לא מזמן, אתה עומד במרפסת הבית המצוחצחת, מריח את ריח הניקיון באוויר.
במדרכה ממול מבערים את החמץ, ואתה מרגיש איזו שהיא תחושה לא מוגדרת, שאם היה ניתן לבטא אותה במילים אולי היתה נשמעת כך- נו, אז מה עכשיו?
ניקינו, התכוננו, שטפנו, צחצחנו, הברקנו, והגענו עד כאן, בשביל לזכות בחירות האמיתית.
אבל... איזה חירות זוהי?
אנחנו עדיין בין האומות,
משועבדים לרצונות,
עולם מלא מלחמות,
חללים על ימין ועל שמאל,
וגדול הוא השכול.
איפה האמת שאמורה להתגלות במצב כזה?
בעודך שקוע במחשבות, אתה שומע צליל.
חזק.
עוצמתי.
אפילו- מחריש אוזניים כמעט.
ועם זאת נעים לאוזן.
משהו שמעולם לא שמעת קודם.
מין תקיעת שופר אולי?
רגע התבלבלת בחג?
אבל לא,
אתה מוריד את העיניים לרחוב שמתחתייך וצווחות גיל ושמחה נשמעות מכל עבר,
''הוא הגיע!!!''
''הוא כאן!!'''
''לא יאמן!!''
צמרמורת עוברת לך בגוף, הידיים מחזיקות חזק במעקה,
זה קרה? מה שאתה חושב עליו? מה שציפית לו? שביקשת? שדמיינת? זה כאן?
אתה רץ לתוך הבית בפנים סמוקות, אמא שלך יוצאת מהמטבח כשמגבת עדיין אחוזה בין ידיה ודמעות נוצצות בעיניה.
''גם אתה שמעת את זה?'' היא שואלת ''לא דמיינתי?'' היא לוחשת.
גרונך חנוק, אתה לא מסוגל להשמיע אפילו צליל, אתה רק מהנהן בראשך, כן, זה זה.
אתה רץ לארון שלך ופותח אותו בתנופה, מוציא את זוג הנעליים החדשות שקנית לחג, תופס את החליפה הנוצצת ביד השניה, ורץ לרכב שכבר מותנע למטה.
הכל נעשה ללא מילים, אף אדם אינו מסוגל לפצות את פיו.
הכבישים מלאים מכוניות, התנועה זורמת כולה, לכיוון אחד, כמו נחל עצום של רכבים.
בדרך אתה רואה מהחלון משאית גדולה עם המוני טליים צעירים.
''קורבן פסח'' מישהו ברכב לוחש, מתיירא מלהפר את הדממה.
אתם מתקרבים לכניסה לירושלים, אתה שקוע בטליים הקטנים שמובלים לידכם.
הרכב נעצר לפתע בחריקת בלמים, והיושב לצידך מסב את תשומת ליבך לסיבה,
המחזה המדהים שנגלה לפניכם, ענן עצום מרחף בשמיים, ועליו- לא פחות והרבה יותר,
מבנה עצום שראית בציורים וסיפורים, מלא הוד והדר, קורן, ורק מלהסתכל עליו ליבך מתמלא שמחה.
דמעות מטפטפות מעיני כל היושבים ברכב,
אף אחד לא מנסה להסתיר או למחות אותם.
דמעות על כל מי שפה, ודמעות על כל מי שאינו.
זה לא מרצון, הרגשות פשוט גואים על גדותיהם, הלב לא מצליח להכיל אותם.
בית המקדש.
יורד מן השמים.
ואתה-
כן אתה-
הקטן, הפשוט, מלא התאוות וחטאים,
ומנגד מלא הכמיהות והשתוקקות לקרבת השם,
תזכה להיכנס לשם.
במהרה בימינו אמן.
זה יכול לקרות...
שנזכה כולנו, עוד השנה, לאכול מן הפסחים ומן הזבחים בירושלים הבנויה.
מחר בבוקר, השמש עלתה לא מזמן, אתה עומד במרפסת הבית המצוחצחת, מריח את ריח הניקיון באוויר.
במדרכה ממול מבערים את החמץ, ואתה מרגיש איזו שהיא תחושה לא מוגדרת, שאם היה ניתן לבטא אותה במילים אולי היתה נשמעת כך- נו, אז מה עכשיו?
ניקינו, התכוננו, שטפנו, צחצחנו, הברקנו, והגענו עד כאן, בשביל לזכות בחירות האמיתית.
אבל... איזה חירות זוהי?
אנחנו עדיין בין האומות,
משועבדים לרצונות,
עולם מלא מלחמות,
חללים על ימין ועל שמאל,
וגדול הוא השכול.
איפה האמת שאמורה להתגלות במצב כזה?
בעודך שקוע במחשבות, אתה שומע צליל.
חזק.
עוצמתי.
אפילו- מחריש אוזניים כמעט.
ועם זאת נעים לאוזן.
משהו שמעולם לא שמעת קודם.
מין תקיעת שופר אולי?
רגע התבלבלת בחג?
אבל לא,
אתה מוריד את העיניים לרחוב שמתחתייך וצווחות גיל ושמחה נשמעות מכל עבר,
''הוא הגיע!!!''
''הוא כאן!!'''
''לא יאמן!!''
צמרמורת עוברת לך בגוף, הידיים מחזיקות חזק במעקה,
זה קרה? מה שאתה חושב עליו? מה שציפית לו? שביקשת? שדמיינת? זה כאן?
אתה רץ לתוך הבית בפנים סמוקות, אמא שלך יוצאת מהמטבח כשמגבת עדיין אחוזה בין ידיה ודמעות נוצצות בעיניה.
''גם אתה שמעת את זה?'' היא שואלת ''לא דמיינתי?'' היא לוחשת.
גרונך חנוק, אתה לא מסוגל להשמיע אפילו צליל, אתה רק מהנהן בראשך, כן, זה זה.
אתה רץ לארון שלך ופותח אותו בתנופה, מוציא את זוג הנעליים החדשות שקנית לחג, תופס את החליפה הנוצצת ביד השניה, ורץ לרכב שכבר מותנע למטה.
הכל נעשה ללא מילים, אף אדם אינו מסוגל לפצות את פיו.
הכבישים מלאים מכוניות, התנועה זורמת כולה, לכיוון אחד, כמו נחל עצום של רכבים.
בדרך אתה רואה מהחלון משאית גדולה עם המוני טליים צעירים.
''קורבן פסח'' מישהו ברכב לוחש, מתיירא מלהפר את הדממה.
אתם מתקרבים לכניסה לירושלים, אתה שקוע בטליים הקטנים שמובלים לידכם.
הרכב נעצר לפתע בחריקת בלמים, והיושב לצידך מסב את תשומת ליבך לסיבה,
המחזה המדהים שנגלה לפניכם, ענן עצום מרחף בשמיים, ועליו- לא פחות והרבה יותר,
מבנה עצום שראית בציורים וסיפורים, מלא הוד והדר, קורן, ורק מלהסתכל עליו ליבך מתמלא שמחה.
דמעות מטפטפות מעיני כל היושבים ברכב,
אף אחד לא מנסה להסתיר או למחות אותם.
דמעות על כל מי שפה, ודמעות על כל מי שאינו.
זה לא מרצון, הרגשות פשוט גואים על גדותיהם, הלב לא מצליח להכיל אותם.
בית המקדש.
יורד מן השמים.
ואתה-
כן אתה-
הקטן, הפשוט, מלא התאוות וחטאים,
ומנגד מלא הכמיהות והשתוקקות לקרבת השם,
תזכה להיכנס לשם.
במהרה בימינו אמן.
זה יכול לקרות...
שנזכה כולנו, עוד השנה, לאכול מן הפסחים ומן הזבחים בירושלים הבנויה.
